לטורי "הקברניט" הקודמים:
קודם כל, בואו נכיר את הציידים: הם קיימים בשלוש תצורות עיקריות. הראשונה היא הנשלטת – כלי שמוטס בידי מפעיל חיצוני, שמביא אותו עד לכטב"מ המתאבד ואז מתנגש בו, יורה לעברו או מתפוצץ.
היתרון של רחפן שצד כטב"מים הוא בזריזות ובפשטות ההפעלה, בזמינות ובמחיר הנמוך יחסית לפתרונות אחרים; על רחפנים לרוב אין שום סנסור מיוחד, רק מצלמה מיוצבת. לא קשה להפיל כטב"מ מתאבד עם רחפן: המטרה לא יודעת שצדים אותה, לא מנסה להימלט – ורק ממשיכה לזמזם בדרך לנקודת הפיצוץ שנקבעה לה.
המגבלות הגדולות של הרחפנים הן מהירות טיסה איטית ביחס למטרה (שאהד 136 איראני משייט בכ-200 קמ"ש, לפעמים יותר), טווח קצר, ובעיה רצינית של לוקיישן – תחשבו על זה רגע: מה עושים אם הכלי הפולש טס בנתיב בו אין במקרה רחפניסטים? אומרים לו חכה רגע סחבי, אני כבר שולח אליך מישהו?
התצורה הבאה היא אוטונומית למחצה: כטב"מים ייעודיים שצדים את אחיהם, ומסוגלים לעקוב אחר מטרה באופן עצמאי.
למשל, באוקראינה מופעל ה-Tytan Interceptor הגרמני, טיסן יירוט שהוא חזק בהרבה מכל רחפן, מגיע ל-250 קמ"ש ומתאים למרדף אחר שאהדים וסמאדים למיניהם. הוא דו מנועי וממריא מתוך מארז שיגור מרובע שגם טוען ומשלח אותו, כטב"מ בקופסה.
לטייטאן יש מצלמה חכמה עם אלגוריתמיקה שמסמנת את הכטב"מ, מה שמוריד את העומס מהמפעיל: הוא משתגר ליעדו, מגיע אליו בעצמו ואת התיקונים הנדרשים עושים על בסיס מסך מחשב ולא בהטסה ידנית.
עדיין יש פיקוח הדוק על השיגור והטיסה, ואדם במעגל בכל שלבי היירוט. לצידו, כבר החל לפעול טיסן מפיתוח מקומי, שנקרא VB140 פלמינגו, והוא פשוט וזול יותר.
שתי השיטות הללו – הטיסנים והרחפנים – הוכחו מעל לכל ספק בחזית אוקראינה, בעיקר במרחבים שסביב ריכוזי האוכלוסיה: פוטין נוקט בהפצצות טרור מדי יום, תקיפה של אזרחים ותשתיות אזרחיות היא חלק בלתי נפרד מהמערכה הרוסית.
אז אם זוהה כטב"מ הנפץ בזמן, המסלול שלו נחזה נכונה ויש בדרך צוות עם רחפן או טייטאן – יש סיכוי מעולה שייפגע ויופל. אבל זה "אם" מאוד גדול: לאוקראינה שטח עצום, הרוסים משלחים כטב"מי נפץ לכל מקום, וכטב"מי היירוט למיניהם מוגבלים מאוד במהירות הטיסה והטווח שלהם, וכמובן בזמן התגובה. הרוסים גם למדו איך להביא את כלי ההגנה הללו לרוויה: שולחים חמישה שאהדים לגזרה אחת ורואים רחפנים וטייטאנים יוצאים אליהם, ואז שולחים עוד עשרים.
ובכלל, בלי מכ"מים וסנסורים אחרים, לא יצליחו הפתרונות האלה למצוא את הבעיה המעופפת שהם אמורים לחסל. ולכן, שיעור ההצלחה בהפלות של הכטב"מים המיירטים הוא יחסית גבוה, אבל עדיין נמוך ביחס למספר הכטב"מים שרוסיה שולחת.
15 צפייה בגלריה
זרקור, מכשיר קשר, רובים ומקלעים. ככה מפילים כטב"מ באוקראינה
(צילום: paparazzza/Shutterstock)
תצורה אחרת של כטב"מ שטורף כטב"מים מערכת נשק אוטונומית מראשיתה: כלי שיודע לקבל מטרה מסנסור מכ"מי כמו נשק נ"מ רגיל, להמריא ולטוס אליה בעצמו עם טייס אוטומטי ואז לאתר ולפגוע בה. גם זה עובד היטב בשטח: לאיראן יש נשק מאוד מעניין שנקרא סאקר 358 (ובחלק מהמקורות, סאקר 1 או טיל 358).
זה בעצם חימוש משוטט שנועד להגנה ממושכת – כטב"מים שחודרים לשטחנו הרי לא מצהירים לאן הם מתקדמים, וסאקר כזה יכול לשוטט מעל בסיסי צבא או נכסים רגישים בעודו ממתין לכטב"מ שיגיע אליו. לפי הערכות, טווח הפעולה של המיירט נע בין 50 ל-100 ק"מ, בהתאם לדפוס הסיור שלו; לאחרונה חשפו האיראנים גרסה משופרת בשם 359, עם טווח כפול.
איראן סיפקה עשרות סאקרים לחות'ים, שבשנים האחרונות הפילו לפחות חמישה-שישה כטב"מים רב משימתיים מדגם ריפר – תפארת תעשיית התעופה האמריקאית.
הריפר הוא כטב"מ גדול שטס גבוה, כלי שאינו נשק מתאבד; חס ושלום – כל אחד עולה סביב 30 מיליון דולר. אף שהוא עשוי מחומרים מתקדמים וחתימת המכ"מ שלו קטנה ביחס לגודלו, לא קשה לאתר ריפר או להבין לאן הוא מתקדם.
אבל כטב"מ מתאבד יברח בקלות מהמיירט הזה: לכראר אין סנסור משלו שיודע לעקוב אחר המטרה, וביכולתו רק להגיע קרוב אליה ולהפעיל את חיישן הטיל שלו. בכך הוא בעצם טיל שנושא עוד טיל, לא מרשים במיוחד.
15 צפייה בגלריה
כראר על כן השילוח, תחת גחונו – טיל אוויר אוויר מונחה חום
( צילום: משרד הביטחון האיראני)
אוקיי, אבל למה להיות שלילי? קיימות בעולם טכנולוגיות שיכולות לתפוס את הכטב"מים המתאבדים שטורדים את שנתנו. מה יכול לעבוד הכי טוב? אם מישהו ישלב כטב"מ צייד שהוא גם אוטונומי וארוך טווח, גם מספיק מהיר כדי לתפוס כל פולש מתאבד, וגם זול – שנוכל לשלוח כמה כאלה למקרה בו הראשון יפספס, או ששגינו בחיזוי המסלול.
ובואו ניתן לזה שם מגניב, דרמטי כזה. נניח, "כיפת ברזל". כן, אני יודע שכבר אמרתי זאת לא פעם בעבר: סוללת הטילים נגד טילים הכי מפורסמת בעולם היא נכון להיום, הדרך הכי יעילה להפיל כטב"מ מתאבד שהתגלה בזמן. כל טיל מיירט עולה בערך 20% יותר מהכטב"מים עצמם, מה שנחשב יירוט יחסית כלכלי – ושיעור ההפלה שלנו גדול בהרבה משל הרחפנים באוקראינה או הסאקרים בתימן.
אבל חשוב לזכור שכל מערכת נשק בעולם היא גם מוצר, וכטב"מ שצד את בני מינו הוא עדיין מאוד מבוקש – במיוחד בקרב צבאות שאין להם כיפת ברזל, או פיתוחים מתקדמים בתחום הלייזר. באירופה, בארה"ב, במזרח וגם בארץ עובדים על פתרונות שכאלה, שחלקם מראים פוטנציאל גדול.
להערכתי, התצורה הכי יעילה תהיה רחפן אוטונומי שיידע לקבל מטרה מרשת גילוי ארצית, ולצאת עצמאית כשהיא נכנסת למעטפת ההשמדה שלו.
מה עם בעיית הטווח והמהירות? קל: אפשר לעבור לחשיבה של מוקשים, ולהציב משגר כזה בכל נקודה בה סביר שהאויב יתקוף – בסיסי צבא, תחנות כוח ותשתיות, ואפילו פאתי ערים. חברת Marss ממונקו מפתחת דבר כזה שנקרא MR, ופועל בצורה שכזו לטווח של כ-5 ק"מ.
הפתרונות יצירתיים ומשתפרים כל הזמן: חברת Anduril האמריקאית הציגה כטב"מים מחסלי-כטב"מים שהם סילוניים, ואפילו רב-פעמיים ומסוגלים לנחות במקרה בו החטיאו את המטרה.
לצערי, הבעיה האמיתית באיום הכטב"מים הוא עדיין משהו שכטב"מ אחר לא יכול לפתור – וגם לא כיפת ברזל, תותח לייזר, המטה של אהרן או הפטיש של ת'ור: ההפלה עצמה היא לא הבעיה, אלא הגילוי והמעקב אחר מה שאנחנו רוצים להפיל.
צה"ל מצטיין בזה, ואני לא אומר סתם: אנחנו באמת טובים בייצור תמונת שמיים ואיומים מעופפים. וגם לנו קרה לא פעם שכטב"מ מתאבד אותר באיחור, שלחנו צוות אפאצ'י למרדף, שיחסל אותו בטווח ראיה והוא לא הספיקו להגיע לפני שנפגעו בסיסים, בתים ואנשים.
בשורה התחתונה, יש בעולם כטב"מים מיירטים, והם משתפרים עם הזמן אך עדיין בוסריים למדי – ולא מהווים פיתרון אפקטיבי יותר מסוללת טילים מוצלחת.
למדינת ישראל יש אתגרים נוספים שקשורים לשטחה הקטן ומרחב ההתראה המוגבל, ובעתיד תשפר את המענה ההתקפי בדמות שדרוגי טילים ותוספת נשק אנרגיה. אבל עניין הגילוי הוא קליע הקסם פה, וזה שיקצוץ את כנפי הכטב"מ הממזרי – כשתגיע לשטח פריצת הדרך הבאה בתחום. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
