בדבר אחד כמעט אין ספק: אם זאב רווח, יליד מרוקו, היה מהגר לצרפת ולא עולה לישראל, הוא היה הופך לכוכב בקנה מידה אירופי. היכולות הקומיות שלו לא נפלו מאלה של לואי דה פינס, ו"חגיגה בסנוקר", הקומדיה הכי גדולה שלו, לא נפלה ברמתה מהמהתלות העממיות האירופיות הגדולות ביותר. הדברים הללו לא נכתבים עכשיו מפאת כבודו של המת – תמיד האמנתי בהם
אך רווח עלה לישראל, והרווח כולנו שלנו. הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהקולנוע המקומי, ושינה אותו לעד. הוא היה מהפכן, לא פחות מכך. זו הייתה מהפכה של שמחה: כיוצר וכשחקן הוא חגג את התרבות המזרחית כפי שאיש לא עשה לפניו, אבל רבים יעשו אחריו ועדיין עושים.
הגיבורים המזרחיים שלו היו בטוחים בעצמם, שמחים בתרבות שלהם וגאים במורשת שלהם, בלי להתנצל ובלי להתפשר. המזרחיים אצלו תמיד היו ווינרים, ומזרחיות סיבה למסיבה.
רווח היה האייקון המזרחי הראשון של הקולנוע הישראלי ואולי הגדול ביותר, גם אם לא היחיד. ההבדל בינו לבין האחרים שהוא נכנס למשבצת שהייתה שמורה עד אז לאורי זוהר ודומיו והתייצב בלבה של התעשייה המקומית כמפיק־במאי־שחקן, בניגוד למשל לג'ורג' עובדיה, שרק ביים, וליהודה ברקן, שמלבד סרטי המתיחות, לא ביים את הסרטים העלילתיים הבולטים שלו כמו “אבא גנוב".
רווח ביים כתריסר סרטים, ואף שהיה מזוהה בעיקר עם קומדיות ושוב ושוב חזר בראיונות על כך שרצונו היחיד הוא לשמח את הקהל, הוא גם עמד מאחורי דרמות.
הוא ביים למשל את “בובה" הקודר וגם כיכב בו, על פי מחזה של הלל מיטלפונקט. גם ברבים מהפרויקטים האחרים שלו, על המסך ועל הבמה, היו צדדים רציניים שלא תמיד העריכו כראוי בגלל הנטייה לבטל אותו כאופה של בורקס.
בקומדיות שעשה אפשר היה למצוא מסרים פוליטיים וסאטיריים. למשל, “האיש שבא לקחת" מ־1981, אחד מסרטיו המעניינים אך גם הנשכחים ביותר, שבו גילם את בן דמותו של פלאטו שרון. את הסרט כתב וביים פרוספר פריינטה, שהלך לעולמו לפני שנתיים, ועכשיו גם רווח הצטרף אליו, כמו רבים מבני דורם. דור הולך ונעלם.
נוסף לוורסטיליות של רווח, הוא גם היה פורה להפליא. בקולנוע הישראלי דל המשאבים קשה להפיק אפילו סרט פעם בעשור, אבל הוא היה עובד בקצב אחר. בשנות ה־70 וה־80 היה שותף לסרט אחד בשנה לפחות, ובסך הכל הותיר אחריו מורשת של עשרות פרויקטים. מטבע הדברים לא כולם הצליחו, אבל רבים שברו קופות והפכו לפולחן.
לא פחות משבעה סרטים שביים מככבים ברשימת 100 הסרטים המקומיים המצליחים אי פעם: “רק היום", “לא לעלות יותר", “הגונב מגנב פטור", “אדון ליאון", “ספר נשים", “טיפת מזל" ו"טעות במספר". הוא שני רק למנחם גולן ולבועז דווידזון, שביים אותו בשניים מהלהיטים הכי אהובים שלו ובכלל – “חגיגה בסנוקר" ו"צ'רלי וחצי".
רווח גם הקדים את זמנו במובנים רבים. ב־1992 יצר את האפוס “טיפת מזל", שבאורך של 112 דקות היה ארוך בצורה יוצאת דופן לסרט ישראלי, ועסק בצורה מקיפה בעליית יהודי מרוקו ובגזענות ובאפליה שמהן סבלו, נושאים שעד היום לא כולם ששים לדון בהם, ואז לבטח לא היו טריוויאליים.
הממסד התקשה לעכל את הסרט. הביקורת עליו ב"ידיעות אחרונות" התהדרה בכותרת “שנאה", והציגה אותו כמעין שילוב של “היהודי זיס" ו"ג'נין ג'נין", בטענה ש"הטוב שבסרטי התעמולה, במשטרים האפלים ביותר, לא היה יכול ליצור דמויות אנטי־ישראליות כפי שעושה זאב רווח".
כמי שצפה בסרט מחדש השבוע, אני יכול להעיד שאלה טענות תמוהות שגובלות בדיבה. שנתיים לאחר מכן רווח עמד מאחורי הסדרה “פאפא", שעיתון “הארץ" הגדיר את שידור פרק הבכורה שלה בערוץ 2 כאחד מהרגעים המביכים של אותה שנה. היום התקשורת אולי תמטיר עליו מטר של סופרלטיבים, אבל שלא תטעו – בזמן אמת היא התייחסה אליו אחרת לגמרי.
רווח היה חלק בלתי נפרד מהקולנוע הישראלי – לטוב ולרע. הוא היה שותף לשגשוג המסחרי ההיסטרי וההיסטורי שלו בשנות ה־70, וגם לתקומתו האיכותית בשנות האלפיים. הוא כיכב לפני עשור בלהיט המוערך “מיתה טובה" וחשוב מכך, במה שהוא לדעתי הסרט הישראלי הטוב ביותר של העשור הקודם – “גט".
לעומת זאת, הוא גם היה חלק מתקופת השפל שלו בין אמצע שנות ה־80 לסוף שנות ה־90. “פעמיים בוסקילה" שלו הפך לאחד מהסמלים של התקופה המושמצת, ולא בהכרח בצדק. זה אומנם סרט מזעזע, אבל היו מזעזעים ממנו, כולל של הרבה יוצרים אשכנזיים שלא זכו לאותו יחס.
כמו סרטים מקומיים רבים, גם “פעמיים בוסקילה" היה הומופובי וסקסיסטי להפליא, משהו שלמרבה הצער אפיין הרבה מהיצירה של רווח. סקסיזם ושוביניזם אפיינו גם את התנהלותו מחוץ לבמה, לפחות לפי דיווחים בעיתונים.
עשו חיפוש בארכיון של השם שלו יחד עם צירוף המילים “שדיים גדולים" ותקבלו בחילה. לאורך השנים גם הצטברו עדויות על כך שהטריד לכאורה שחקניות. דליה שימקו, למשל, חזרה השבוע על טענותיה כי “התעמר בה נפשית ומינית" בצילומי “פצעי בגרות". רווח היה נכס לאומי, אבל זה יהיה עוול למתלוננות נגדו להתעלם מהצד הזה בחייו.
איפה המורשת של רווח כעת? איפה לא. הוא גילם את אלימלך זורקין ב"חסמבה ונערי ההפקר", וכיום כל שחקן רוצה לגלם ארכי־נבלים; הוא היה מהאייקונים המזרחיים הראשונים, וכיום יש כאלה בשפע; הוא היה מהכוכבים המקומיים הראשונים שהיו מזוהים עם תמיכה בימין ועם הליכוד, וכיום זה כבר מובן מאליו; הוא עסק באפליה נגד מזרחיים, והנושא אומנם לא טריוויאלי כעת, אבל בהחלט יותר בחזית מאי פעם; הוא היה מזוהה עם קומדיות, שהן יותר מתמיד הז'אנר הכי מסחרי בקולנוע הישראלי העכשווי; הוא הדליק משואה, והסרטים שלו הם חלק בלתי נפרד מהקאנון של יום העצמאות.
רווח אפילו הספיק להיות שותף להשתלטות של האנימציה על הקולנוע העולמי, כשכיכב לפני כשלוש שנים באחד מסרטי האנימציה המקומיים היחידים אי פעם שפנו לקהל בוגר – “אגדת חורבן", הלהיט האפי ואהוב המבקרים של גידי דר, שאפילו ראש הממשלה בזמנו נפתלי בנט הקדיש לו פוסט.
הסרט עסק כזכור בחורבן בית שני, והשחקן תרם את קולו לדמותו של הכהן הגדול יהושע בן גמלא. היצירה התקופתית הזאת הייתה אלגוריה ברורה לימינו, וניסתה לשמש תמרור אזהרה, כי כפי שקרה לפני אלפי שנים, מלחמות היהודים שוב יפוררו אותנו מבפנים. למרבה הצער, רווח זכה בימיו האחרונים לראות איך הנבואה הזאת מתממשת.
