אני יושב וכותב את המילים האלה בימים שבהם השמחה מהולה בעצב. התקווה מהולה באכזבה. השכול מהול בשמחה על החיים.
בימים אלה אנו עדים לרגעים מרגשים של שמחה לאומית עם חזרתן של החטופות, אך לפנינו אתגרים נוספים עד לחזרת אחרון החטופים. בתוך כל אלה, אסור לנו לשכוח שגם בעת הזו יש שאלות נוקבות שחייבות להישאל, ואי אפשר לטאטא אותן מתחת לשטיח.
האירועים הקשים שהתרחשו ב-7 באוקטובר חשפו פערים חמורים בהיערכות הביטחונית, המודיעינית והאזרחית, והם אלה שגבו מחירים כבדים בנפש ובתחושת הביטחון שלנו כמדינה. דווקא עכשיו, עלינו לזכור את חובתנו המוסרית לדרוש ועדת חקירה ממלכתית וכלשונה בחוק, שקופה ובלתי תלויה וגלויה לציבור. זו הדרך היחידה לכבד את זכר החללים שלא איתנו היום, כי זו הדרך הנכונה לנסות ולשקם את אמון הציבור, ולהבטיח כי המדינה שלנו תמשיך להיות מקום בטוח, חזק וצודק לכל אזרחיה.
מגיעה להן תשובה אמיתית על מה קרה ב-7 באוקטובר, תצפיתניות נחל עוז
ועדת חקירה ממלכתית אינה רק מכשיר משפטי-טכני; היא כלי חיוני לשימור אמון הציבור במערכות המדינה ולמניעת הישנות של מחדלים בעתיד. כאשר אנו רואים את התמונות שצולמו מתוך היישובים והבסיסים שנפרצו, את אותם המוקדים שבהם ההתרעות לא נענו, ואת הזיכרונות הקשים שנשארו למשפחות החללים, החטופים, העקורים, ברור לנו שמדובר בכשל מערכתי עמוק. אותו כשל שנבנה כנדבך על נדבך במהלך שנים אחורה ורק מתוך זלזול וחטא היוהרה. לא מדובר באירוע חריג או נקודתי, אלא בתופעה שמחייבת טיפול שורשי ויסודי, ובעיקר שקוף לציבור.
חשוב לזכור: ועדת חקירה ממלכתית לא נועדה "להעניש", אלא לתקן. היא לא מונעת מנקמה, אלא מהרצון העז לדעת מה היו הכשלים כדי שנדע מהיכן להתחיל לתקן. הציבור בישראל יודע לחבק ולהתגאות בחייליו ובמפקדיו, אבל הוא גם יודע לדרוש תשובות ממנהיגיו ומקבלי ההחלטות. המטרה אינה לחפש אשמים, אלא להבין את מהלך האירועים, לזהות את הכשלים ולבנות מערכות טובות יותר לעתיד.
איך נמנע את הכשל הבא אם לא נתחקר?
גם אני לא מחפש אשמים. אני דורש תשובות. אני דורש את הצדק! אני מחפש את הדרך לוודא שאף אבא ואימא אחרים לא יצטרכו לעבור את מה שאנחנו עוברים עכשיו. ועדת חקירה ממלכתית היא לא מותרות, היא חובה. חובה עלינו, כחברה, להבין איך דברים כאלה קורים. איך הבת שלי, ועוד מאות אחרים, איבדו את חייהם בגלל מחדלים שאפשר היה למנוע.
וכמה מילים על רוני שלי: רוני הייתה גיבורה. היא ידעה מה זה לשרת, לתת, והייתה שם למען אחרים – עד מאית השניה האחרונה על אותה עמדה, היא, מאיה ויאלופו לופו ויעל לייבושור, היא לא נטשה את העמדה שלה. היא תפקדה עד לרגע האחרון. הן היו הראשונות להכריז מלחמה במדינת ישראל.
תפקדה עד הרגע האחרון, רוני אשל ז"ל
אני מרגיש שזו האחריות שלנו עכשיו – לזכור אותה, אותן, אותם, לא רק במילים יפות או בטקסי זיכרון, אלא במעשים. דור העתיד חייב לדעת שאנחנו, כהורים, כחברה, לא עוצמים עיניים מול האמת.
ויש גם פנייה ישירה למקבלי ההחלטות: אין שום סתירה בין גאווה לאומית לבין ביקורת עצמית. להפך, העמידה על בירור האמת מחזקת את חוסנה של החברה הישראלית. אני יודע שיש מי שמעדיפים להתמקד רק בהצלחות, בטוב. אבל גם בעיצומם של רגעי שמחה, אנחנו חייבים את זה לעצמנו, לילדים שלנו, ולרוני. לא נשכח אותה.
לא ארפה ולא אוותר, עד שאדע את האמת, ועד שאוודא שמה שקרה לה לא יקרה שוב לאף אחד. האנשים שאחראים לאותה שבת שחורה של 7 באוקטובר יצטרכו לשאת בתוצאה ולשלם על כך את המחיר כפי שאנחנו עצמנו משלמים, יום יום. זו המשימה, זו הבטחה.
>>> אייל אשל הוא אביה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל וחבר ב"מועצת אוקטובר"
