בנובמבר 2018, ביום השנה המאה למלחמת העולם הראשונה, בנימין נתניהו תידרך עיתונאים ישראליים בפריז. ברוח המאורע, ראש הממשלה הטעים את רצונו למנוע "מלחמה מיותרת" בעזה.
● יואב קרני, פרשנות | סוריה מגישה: רוצים מדינת אללה, לא מדינת לאום
● יואב קרני, פרשנות | השבעת טראמפ: "קיבלנו היום מתנה מאלוהים להעלות שושלת חדשה", אומר אחד מנאמניו
● יואב קרני, פרשנות | התוכנית הרדיקלית שטראמפ הכין לאמריקה
הוא סטודנט של היסטוריה. הוא יודע איזה מחיר שילמה אירופה על המלחמה המיותרת של 1918-1914. היא עשתה שמות לא רק בדור שלחם בה כי אם גם בדורות הבאים. טובי הנוער נכחדו בה. איש לא יכול למלא את מקומם. התוצאה הייתה שאת הדמוקרטיות האירופיות הנהיגו אנשים בינוניים ונרפים.
"אני עושה כל מה שאני יכול כדי להימנע ממלחמה מיותרת", אמר נתניהו לפני שש שנים ושליש. "כל מלחמה גובה קורבנות, אני לא חושש ממלחמה אם היא נחוצה, אבל מנסה למנוע אותה אם היא לא נחוצה".
הוא צדק. לגודל הטרגדיה הוא לא עשה כל מה שנחוץ כדי למנוע את הלא־נחוצה ההיא. על זה תשפוט אותו ההיסטוריה. המנדט־לא־מנדט שלו מתפוגג והולך, או כמו שאומר עמית סגל, הגיע זמנם של "ממשלת המחדל, צבא המחדל, שב"כ המחדל" ללכת הביתה. לכשיילכו, ורק אז, תיפתח החקירה. כולנו יודעים מה החקירה תצטרך לחקור. אבל לא יהיה זה מעניינה של ועדת החקירה הממלכתית להרהר בתוצאות ארוכות הטווח של הכישלון.
טוראים, רב"טיים ורקדנים
אחת התוצאות האיומות ביותר של המלחמה היא הבאשת ריחה של ישראל וערעור עצם הלגיטימיות שלה. מעט מעט אנחנו רואים את התוצאות: לא רק צווי המעצר נגד חברי ממשלה ונגד קצינים בכירים, אלא גם ההתנכלות לטוראים ולרב"טים.
איש לא הקדים להזהיר אותם מפני פרסום סרטוני וידיאו במדיה החברתית. מחוות נעורים סתמיות של הוצאת קיטור הפכו לתצוגות ויראליות של "פשעי מלחמה"; וכמובן מעשי זדון והרס מיותר נעשו חומר גלם לכתבי אישום. לב מי לא יצא אל חיילי המילואים שנמלטו על נפשם, או מולטו, מסרי לנקה ומברזיל. זה עומד להיות לחם חוקו של דור לוחמים שלם.
ההתקפות המזעזעות על אמנים ישראליים, על מוסדות תרבות, על אקדמאים, על סופרים ועל משוררים רק התחילו. להקת בת שבע, יהלום בכתר הישראלי, נרדפת עכשיו בטענה שמחולותיה הם "ניסיון להלבין את פשעי ישראל". ההיגיון המסולף הזה יחול עוד מעט על צריכת חמצן בחדרי מיון המעיזים לטפל בחולים ישראלים.
איך הגיעו הדברים לידי כך? ובכן, הם הידרדרו והלכו במשך שנים. ההידרדרות התחילה לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר ישראל איבדה בן לילה את מעמד הקורבן. הם הוסיפו להידרדר בזמנים של סיפוח זוחל ושל התגנבות יחידים אל גבעות כבושות. הם הגיעו אל שיאם בימי סברה ושתילה, ואחר כך כאשר שר הביטחון ציווה על חייליו "לשבור את העצמות" לילדים זורקי אבנים ויורי רוגטקות. וודי אלן שאל אז ב'ניו יורק טיימס', אם זו הארץ שהוא נהג לשלשל בכל שבוע מעות אל קופת הקרן הקיימת שלה.
שעת חסד מבטיחה באה לאחר הסכמי אוסלו, והיא נמשכה פחות או יותר עד האינתיפאדה השנייה. מאז, ישראל איבדה גובה בהתמדה. תעשייה של שנאה התפתחה סביבה. תנועות ההחרמה וההטרדה בקמפוסים של ארצות המערב היו פעילות וקולניות שנים לפני 7 באוקטובר.
אבל 15 החודשים האחרונים גדשו את הסאה. כמעט התרוקן מאגר הרצון הטוב. סיבה מרכזית להתרוקנותו היא התנהלותה של התקשורת הישראלית. היא העלימה מצרכניה בשיטתיות את היקף ייסוריה של עזה.
אות קין
בימים הבאים, כאשר יתחדש במלוא עוזו המעבר במעבר רפיח, וגדודים של עיתונאים, של עובדי הצלה, של דיפלומטים ושל פוליטיקאים יציפו את עזה, העולם יתחיל לשמוע סיפורים בלתי אמצעיים על זוועות שאין להם שיעור. הדעת נותנת שמתחת להריסות יתגלו הרבה יותר גוויות ממה שנספרו אפילו בדוחות חמאס. ילדים חסרי גפיים וצרובי פנים ייראו בכל טלויזיה ועל כל עמוד ראשון. אות קין יוטבע על מצחה של ישראל.
זו תהיה הזדמנות להציע לערוצי הטלויזיה לעשות מה שפרשנים תבעו באומץ ובדבקות מן הממשלה: חקירה ממלכתית. יעמידו נא את עצמם לחקירה ציבורית, מקצועית ואתית על העלמת האמת מעיני צופיהם.
אני מעריץ את אומץ לבם של עיתונאים ושל עיתונאיות בסיקור המלחמה ובחשיפתם של אבות המחדל. אבל זה אינו פוטר אותם מהסבר על הכישלון החרוץ המתואר כאן; וזה מחייב מנהלים, עורכים ומפיקים למסור דין וחשבון פומבי על מעשיהם. בניגוד ל־7 באוקטובר, כשלון הסיקור לא היה מקרי, ולא התרחש מפני שמישהו לא שמע את צלצול הטלפון. הוא היה תוצאה של החלטה ושל כוונה.
אולי זה הזמן לחזור ולהקרין את סדרת הטלויזיה הבריטית 'השעה' (The Hour, 2011), על הדיאלוגים המופלאים שלה, אשר עסקו בדיוק בעניין הזה: אחריותם של עיתונאים לגלות את מלוא האמת בזמן מלחמה, אפילו כאשר הגילויים מקרבים אותם במידה מסוכנת אל סף הבגידה, לפחות בעיני מבקריהם ובוודאי בעיני השלטונות.
בסדרה, מנהל מחלקת החדשות הפיקטיבי של ה־BBC, 'קלרנס פנדלי', מגלה לאחד מכתביו המבריקים, 'פרדי ליון', סוד כמוס, שיטיל צל ארוך הן על הרשת והן על בריטניה. "מה עליי לעשות?", תוהה ליון בהבעה מיוסרת. פנדלי משיב לו, "הנה מה שעושה עיתונאי טוב – הוא משדר את זה".
שמא הגיעה השעה לחזור ולהגדיר עיתונאות טובה? הסטייה ממנה הייתה דרמטית והרת־אסון.
