ימים מתישים וגם מרגשים עוברים על ד"ר אמיר בלומנפלד, ראש ענף טראומה ברפואה קרבית בחיל הרפואה לשעבר, וכיום רופא במערך הבריאות של מטה משפחות החטופים. “אני מאוד עייף, אבל מאוד־מאוד מעודד מכך שסוף־סוף זה מתחיל לקרות, ומתפלל ומקווה שכל החטופים והחטופות כבר יחזרו הביתה", אומר הרופא והבכיר בתעשיית המדטק, שמלווה את משפחות החטופים ואת השבים מהשבי.
“לפני שנתחיל אני חייב להדגיש שאני לא מתכוון לדבר על החטופות שחזרו בפעימות הראשונות של העסקה הנוכחית, כי חשוב מאוד לשמור על הפרטיות שלהן, של המשפחות שלהן ושל הצוות המטפל – זה קריטי ומהותי. התפקיד של כל אחד מאיתנו הוא לתת להן את זמן ההתאוששות והפרטיות כי אחרי האופוריה יש נפילה גדולה מאוד. אנחנו צריכים לתת למשפחות ולשבות את השקט ואת הסבלנות לעשות מה שהן רוצות כי זה הקוד להחלמה".
מובן לגמרי. איך אתה עצמך מרגיש בתקופה מורטת העצבים הזו?
“אני לא הסיפור, מה שאני מרגיש לא חשוב פה. אבל אני מרגיש תסכול גדול מאוד מעצם העובדה ש־7 באוקטובר קרה, ומעצם העובדה שהתהליכים לשחרור החטופים והחטופות לוקחים כל כך הרבה זמן. זה מעציב ומרגיז אותי. יש 35 חטופים שנרצחו או נהרגו בשבי, וזה כואב בצורה אחרת. זה אסון בעיניי, זה לא היה צריך לקרות. אם העסקה הייתה מושגת בשלב מוקדם יותר, אני בטוח שמרביתם לא היו מתים, אלא היו איתנו היום. מעבר לזה, אני חושש ממה שעלול לקרות אם נצטרך לחכות עוד עד ששאר החטופים ישובו אלינו".
בלי טלפונים ניידים
כיוון שמדינת ישראל מעולם לא חוותה אירוע דומה מכל הבחינות נדרשה היערכות מיוחדת, חסרת תקדים, לקליטת השבים והשבות. התוכניות שעל פיהן עבדו הצוותים השונים, כולל אנשי המערך הרפואי במטה החטופים בראשותו של פרופ’ חגי לוין, הגיעו לרגע האמת בסוף נובמבר 2023 עם כניסתה לתוקף של עסקת שחרור החטופים הראשונה. כך למעשה נכתבה המתודה המותאמת לסיטואציה ששום דבר בעבר לא דמה לה. “כצעד ראשון לקראת העסקה הראשונה החלטנו שאנחנו רוצים שכל הפצועים יגיעו בהקדם האפשרי להערכה רפואית, ורק אחרי זה להתעסק בכל הדברים האחרים", מספר בלומנפלד.
“ההערכה הראשונית נעשתה ממש בנקודה שבה החטופים חצו את הגבול לישראל. זו הייתה הערכה קצרצרה ומהירה של רופאים ושל פסיכולוגים. המטרה העיקרית הייתה לא לעכב את השבים והשבות באזור הגבול אלא לשלוח אותם מיד לבתי החולים. במקרים של סכנת חיים, יש פקודה להטיס את השב או השבה במהירות לבית החולים הקרוב. זה קרה, בשעתו, עם אלמה אברהם בת ה־84 שחזרה במצב קשה מאוד. בתקופת העסקה הראשונה היו לא מעט דיונים בינינו ובין אנשי המודיעין כי הם רצו לתחקר את השבים מיד עם חזרתם, אבל אני התעקשתי שזה לא יקרה עד שהשבים לא ישתחררו מבתי החולים. היו לזה שתי סיבות: האחת, נדרשה בדיקה גופנית מעמיקה בבתי החולים כדי לוודא שהשבים לא בסכנה, כי לא היה שום מידע רפואי עליהם ועל מצבם בשבי. הסיבה השנייה היא שהיה ברור לי שהשבים והשבות יקבלו בשורות רעות על בני משפחה או חברים שנרצחו, והעדפתי שהם יקבלו את ההודעה הזו בנוכחות המשפחות ולא ישמעו זאת מגורם זר כשהם לבדם. כיוון שהמשוחררים בעסקה הראשונה היו נשים וילדים, ניסינו לאייש את כל התפקידים בנשים: רופאות, פרמדיקיות ואפילו חוקרות שב"כ. זה היה נכון יותר בעינינו, וזה באמת עבד".
אחרי הבדיקה הרפואית הראשונית השבים והשבות מועברים לבתי החולים השונים, נקלטים, פוגשים את המשפחות ולאחר מכן עוברים בדיקה גופנית ופסיכולוגית מעמיקה יותר. לאחר שחרורם מבתי החולים הם נשארים במעקב רפואי ופסיכולוגי, כחלק מתהליך השיקום.
הפרוטוקול הזה נוצר בתקופת העסקה הראשונה, כשהחטופים חזרו אחרי כמה שבועות בשבי. עכשיו אנחנו מדברים על חטופים וחטופות שנמצאים מעל 470 ימים בשבי. איך מתמודדים עם מצב כזה?
“נכון, זה מצב אחר לגמרי. אני חושב שהלקח הכי חשוב שלמדנו מהפעם שעברה, ושאנחנו מיישמים עכשיו, הוא לשמור על הפרטיות של השבים ושל משפחותיהם. זה כל כך מוקפד עד שאסור לאנשי צוות רפואי להיכנס עם טלפונים ניידים למתחם. לא תמונות, לא ריאיונות, לא הקלטות. כלום. הכל באישור דובר צה״ל או משרד הבריאות. באופן כללי, המצב של החטופים והחטופות הפעם שונה, וגרוע יותר. בעניין אלה שעדיין לא חזרו, ההערכה היא שמצבם יהיה קשה וחמור יותר. לכן צריך להקפיד ולעשות את כל מה שנדרש, עם סבלנות, עם הרבה מאוד תשומת לב לצרכים שלהם, להיות באמת קשובים ודינמיים".
העובדה שאנחנו רואים בטלוויזיה את השבים או השבות הולכים על רגליהם לא אומרת דבר על מצבם האמיתי. זה מתעתע.
“זה שאתה רואה אותם הולכים, רצים ובמצב ‘טוב’, אכן לא אומר כלום. לא תמיד מה שרואים זה באמת מה שיש. אפשר לדעת את המצב המדויק רק אחרי הערכה עמוקה ומדוקדקת. בדרך כלל, המצב הרבה יותר חמור בהיבט הנפשי כי את זה אתה לא יכול לראות. אין צילום רנטגן או בדיקת דם לנפש, ולכן הסימפטומים יכולים להופיע בזמנים שונים ובעוצמות שונות – חלק בימים הראשונים, חלק אחרי חודש, או עשר שנים. לכן צריכים להקפיד מאוד על המעקב אחרי השבים. אנחנו מעריכים שהשיקום או הטיפול הנפשי יימשכו שנים רבות, אולי אפילו כל חייהם, כי אתה לעולם לא יודע מתי תפרוץ תגובה כזו או אחרת".
הטראומה ותחושות האשם
בלומנפלד שב ומדגיש את חשיבות השמירה על פרטיותם של השבים והשבות. “לדוגמה, אלה ששבו בשבוע החולף, במשך מעל 470 ימים היו נטולות כל יכולת החלטה על מה שקורה איתן, על מה שהן אוכלות, על איפה הן ישנות ועל מי שמטפל בהן. כחלק מהשיקום הן חייבות לזכות באוטונומיה שלהן מחדש. הן אלה שיחליטו את מי הן רוצות לפגוש, על מה הן רוצות לדבר, מה הן רוצות לאכול, כל הדברים שיאפשרו להן לקנות מחדש את עצמאותן. הפרטיות יכולה לאפשר להן את זה. זה חלק מתהליך הריפוי, וחשוב שהציבור יבין שזה לא רק עניין של צנעת הפרט, אלא של אפשרות ההחלמה.
“דבר נוסף שחשוב לי להדגיש קשור גם הוא לתהליך ההחלמה: הרבה מהחטופים והחטופות ששוחררו בעסקה הראשונה דיברו על תחושות אשם, ואנחנו יודעים שכל זמן שלא ישוחררו כל החטופים, הטראומה תמשיך להתקיים אצלם ולפגוע בהם. אנחנו עדיין לא בפוסט־טראומה, אלא בתוך הטראומה. לכן כל כך חשוב להחזיר את כל החטופים הנותרים בהקדם האפשרי".
אפשר להעריך את מצבם של החטופים שנותרו בשבי?
“כולם הומניטריים, כולם נמצאים בסכנת חיים ממשית. אין להם הרבה זמן. היום, אחרי יותר מ־470 ימים בשבי, אין כבר הבדל בין מבוגרים לצעירים – כולם במצב קשה מאוד, וכולם נמצאים בסכנה. לכן כולם מוכרחים לחזור, עכשיו".
