השנה, בעקבות המצב הביטחוני, המחלבות בצפון נאלצו לסגור חלק מהפעילות ומסתפקות בלהחזיק מעמד. לקראת החג, ארבעה בעלי מחלבות מספרים על הנזקים שנגרמו להם בעקבות ההפצצות מלבנון ועל הקושי להתאושש
בכל שנה שבועות הוא החג של המחלבות, עם ביקושי שיא למוצרים ומבקרים רבים. אלא שהשנה, בעקבות המצב הביטחוני, המחלבות בצפון נאלצו לסגור חלק מהפעילות ומסתפקות בלהחזיק מעמד. לקראת החג, ארבעה בעלי מחלבות מספרים על הנזקים שנגרמו להם בעקבות ההפצצות מלבנון ועל הקושי להתאושש מהם ומקווים לימים טובים יותר שבהם יוכלו לחזור לפעילות מלאה.
"התחושה היום מאכזבת מאוד, מבאסת מאוד, כי שבועות זה החג שלנו, עם מלא שמחה, מלא מרץ בעבודה, חג שבו כל העובדים מבסוטים, שאתה אפילו מביא עוד עובדים, שאנחנו במחלבה נמצאים 24 שעות במשמרות, חותכים, אורזים, כולם במצב רוח ואדרנלין – ואילו עכשיו כלום", אומר שלומי עקיבא, מבעלי מחלבת "בת הרים" שבקיבוץ מלכיה, במועצה אזורית הגליל העליון.
בימי שגרה, בתקופה שלפני חג שבועות, המחלבות נהנות הן מביקוש גובר למוצריהן והן ממבקרים שמגיעים למרכזי המבקרים. בכל הנוגע למחלבות הנמצאות באזור הגבול הצפוני, המצב נראה כיום לגמרי אחרת. "המחלבה שלנו הוקמה ב־2016 על ידי ועל ידי השותף, אלי אוחיון. הקמנו את המחלבה מתוך ציונות, מתוך אהבה למקצוע", מספר עקיבא.
"התחלנו לייצר גבינות קשות, צאן, גאודה, מנצ'גו, יוגורטים, כדורי לאבנה – הרבה תוצרת פרימיום ללא חומרים משמרים מחלב שהיה נאסף מרפתות בגליל. היינו מוכרים במקומות הכי יוקרתיים ובוטיקיים – בתי מלון, מסעדות שף. אלה היו דברים מיוחדים, והמחירים שלנו היו של מחלבת בוטיק. כמו כן, היינו גם מייצרים עבור מחלבות אחרות תחת המיתוג שלהן".
בנוסף לכך, מציין עקיבא, "היו גם ימי ביקור במחלבה. מבקרים שהגיעו למלכיה היו גם מבקרים במחלבה בימים שבהם אין ייצור. היינו עושים טעימות, הסברים, והם היו קונים. את שבועות למשל היינו מתכננים כבר מנובמבר. רוב הייצור שלנו לקראת החג היה מסתיים בפברואר כדי שהגבינות יספיקו להתיישן. ואז היינו עושים הקצאות עבור כל מי שהיינו מייצרים ומוכרים לו. המכירות היו משלשות את עצמן, אם לא יותר, לקראת שבועות. כמה שלא היינו מתכוננים לחג הזה, היינו מגיעים למצב שאין לנו סחורה ליום שאחרי".
ספר על המצב בימים אלה.
"ברגע שפרצה המלחמה והתחילה בצפון התגרות של חיזבאללה, מלכיה הוכרז כאזור מלחמה, אזור מסוכן. המקום פונה ולא יכולנו יותר להיכנס. וגם אם הרשו לנו להיכנס לראות מה עם הגבינות, זה היה לחמש דקות ולא יותר".
"העסק סגור כבר מפרוץ המלחמה ואין צפי לחזרה. הרבה מאוד גבינות שהיו במחלבה התקלקלו. ברגע שיכולנו להיכנס, את מה שהיה אפשר להציל הוצאנו משם ומה שלא – זרקנו. המקום בעצם סגור, החשמל למטה, אין גבינות. אי אפשר לעבוד, העובדים יצאו בהתחלה לחל"ת, כרגע החל"ת כבר נגמר".
"נשארנו עם חובות לא קטנים לספקים, ואנחנו מחפשים איכשהו לעבוד פה ושם. זה לא פשוט בכלל. זה עסק שנהרס, נפגע, לא יודע אם נוכל בכלל להקים אותו מתישהו חזרה. גם העובדים שלנו מחפשים את עצמם. אלה 17 עובדים שמפרנסים משפחות. אני מקווה שצה"ל יכריע את חיזבאללה, שימשיכו עד ש'יטחנו' אותם דק־דק, כדי שנוכל לחזור לחיות ולעבוד בשקט. אני גם מקווה שיפצו אותנו בצורה הולמת כדי שנוכל להקים את העסקים חזרה".
"חלק הלך לפח"
"אנחנו רפת תיירותית מאוד ותיקה בבית הלל, ומשנת 2016 יש לנו גם מחלבה תיירותית שמייצרים בה גבינות בוטיק ומוכרים אותן במקום", מספר עופר קורלנדר ממשק קורלנדר, שבו מלבד הרפת והמחלבה גם פרדסים, מטעים וצימרים, שלא פעילים בגלל המצב. בימי שגרה, מציין קורלנדר, "שבועות זה החג שלנו, אנחנו מגבירים מאוד את הייצור, יש המון ביקוש, אנשים לוקחים גבינות לאירועים. מגיעים אלינו גם הרבה אנשים שמשתתפים בסדנאות להכנת גבינה. מלונות באזור שולחים אלינו אנשים, זה החג שלנו".
ומה קורה השנה לקראת החג?
"בית הלל מפונה. את המקום התיירותי סגרנו מיד. מחלבת הגבינות לא עובדת החל מבוקר ה־7 באוקטובר. הרפת עובדת כרגיל, עושים מאמץ משפחתי להפעיל אותה. אני ואחי גויסנו בצו 8. אבא שלי השתלט על העניינים. העובדה שהמחלבה לא פועלת כמובן פוגעת. זו הכנסה שאנחנו לוקחים בחשבון. בהתחלה הוצאנו את העובדים לחל"ת, אחר כך הם כבר הלכו. גם כל העובדים שהיו קשורים לתיירות כבר לא נמצאים. המזל הוא שאת כל הגבינות הקשות הצלחנו למכור בהתחלה לכל מיני קבוצות רכישה מאורגנות".
"נשארנו עם חומרי גלם, חלק הצלחנו להציל, וחלק הלך לפח. קיבלנו קצת מקדמות על חשבון הפיצויים, זה גם עוזר. אבל השאלה העיקרית היא מה יהיה בצפון. אין פה חיים, אנשים לא נמצאים. אין שום אופק, שום כיוון, וזו הבעיה העיקרית. זו תחושה מבאסת. הבעיה בצפון רק מחמירה. עכשיו אני מדבר איתך כשאני כאן בקטיף עם המתנדבים בין הסירנות והפיצוצים".
"יש לי עדר כבשים בשדה אליעזר, שהוא בעצם הקו האחרון שעדיין לא פונה, ואילו מפעל הגבינות עצמו נמצא בקיבוץ יפתח, שהוא קיבוץ מפונה שחוטף חבל על הזמן", מספר עודד שוורץ ממשק שוורץ. "את החלב אנו משנעים משדה אליעזר לקיבוץ יפתח, ומייצרים 50 סוגי גבינות: גבינות קשות, רכות, חצי קשות, יוגורט, לאבנה ועוד – והכל רק מחלב הדיר שלנו. את התוצרת מוכרים ליקבים, למעדניות מובחרות, לבתי מלון בוטיקיים ברחבי הארץ, ויש לנו גם חנות בשדה אליעזר".
מה המצב במחלבה מאז פרוץ המלחמה?
"ב־7 באוקטובר גויסתי בצו 8 וחזרתי אחרי חמישה חודשים. ואז קראו לי עוד פעם לשבוע מילואים בפסח, ואני חוזר למילואים ביולי. למרות שקיבוץ יפתח מפונה, המחלבה עבדה כל הזמן עם מעט מאוד חלב, העובדים היו תחת אש כל הזמן. המשכנו לעבוד, אבל עם כמויות קטנות מאוד של חלב, רק כדי לתת המשכיות קלה מאוד למותג שלנו ולא להתחיל הכל מחדש אחרי המלחמה".
"אנחנו כרגע לא ברווחיות בכלל. עבדנו רק כדי שאנשים ידעו שהמשק עוד קיים. החנות בשדה אליעזר נסגרה עם תחילת המלחמה ונפתחה לפני שבוע. עד עכשיו לא היה בעצם מה למכור בחנות. הייתי צריך לשקם גם את דיר הכבשים שניזוק מפני שלא הייתי ושיש בו 1,500 כבשים, וגם את המחלבה".
בימי שגרה, מספר שוורץ, "כבר חודשיים לפני שבועות לא היינו ישנים. היינו עובדים בשתי משמרות, מסתובבים בכל הערים הגדולות ומציעים את הגבינות למסעדות גורמה, וגם לחנויות שעד אז לא עבדו איתנו. השנה זה לא קורה כי אין לי הרבה גבינות. ירדתי מאלפי ליטרים למאות ליטרים. לא הוצאתי אף עובד לחל"ת, מה שאומר שהגבינה עולה לי הרבה יותר ביוקר ואני נאלץ למכור אותה במחירים פחותים יותר בגלל תחרות עם תוצרת שמגיעה מכל העולם. שבועות הפך להיות כבר לא החג שלנו".
את התחושה בימים אלה מתאר שוורץ כמאוד קשה. "מחלבות סגרו פה לצערי הרב, ובעצם כל האזור הזה הפך להיות אזור נשכח", הוא אומר. "זו תחושה של נטישה, שבעצם המדינה נטשה אותנו, לא מגינה עלינו לא ביטחונית ולא כלכלית. זה חג שבועות עצוב מאוד, ולא רק בגלל הגבינות. אני עצמי תושב שדה אליעזר, כאמור הקו האחרון שעוד לא פונה, אבל גם פה מרגישים כל הזמן אזעקות, הפגזות, וכל פעם אני יוצא למילואים בצו 8 ועוזב הכל. לא אהסס ללכת כמה שיקראו לי, רק שיפתרו את הבעיה הביטחונית".
נקודת האור שלו בעת הזו, מציין שוורץ, היא חבריו מסיירת גולני, ש"עשו בשבילי פרסום בכל המדיה, ובעקבות הפרסום הזה הרבה חברות הייטק מזמינות את השי לחג ממשק שוורץ. זה מה שהולך להחזיק לי את החג הזה. זו ארץ ישראל היפה".
"מי יבוא לפה?"
"אנחנו לא מפונים, אבל חיים בצל האזעקות והפיצוצים", מספר ישראל רוזנברג, הבעלים של "חלב אדיר בע"מ", מחלבה משפחתית שבה שותפות משפחות רוזנברג ואשכנזי, ונמצאת בפארק תעשייה דלתון. החלב למחלבה, מספר רוזנברג, מגיע מדיר עזים שבמושב כרם בן זמרה הסמוך, "אנחנו מייצרים מוצרי עזים, גבינות עזים מסוגים שונים שנמכרות אצלנו במרכז המבקרים, וגם מייצרים עבור אחד המותגים המוכרים שמוכר ברשתות השיווק".
תאר את המציאות מאז תחילת המלחמה.
"זו מציאות מאוד קשה, אבל ככל שעובר הזמן, ומצער להגיד את זה, אנשים התרגלו למציאות הזו. אנחנו משק חי, צריכים להמשיך לחלוב ולייצר, ועובדים תחת מציאות של אזעקות, של כטב"מים. נכנסים למקלט שבמחלבה לעשר דקות וממשיכים לעבוד. זה משפיע כמובן על העבודה. אנחנו מייצרים לפי הזמנות. לפעמים פועלים מגיעים, לפעמים לא מגיעים. נוסף למחלבה יש לנו גם יקב וכאמור גם מרכז מבקרים בפארק תעשייה דלתון שסגור מה־7 באוקטובר, וכל העובדים שלו כבר לא נמצאים".
בשגרה, מוסיף רוזנברג, מרכז המבקרים קולט גם מוצרי חלב וגם יין. "מרכז המבקרים היה עובד מאוד חזק, ואילו עכשיו הוא סגור. מי יבוא לפה עם האזעקות שבאזור? כמעט כל יום יש אזעקות. זו כמובן פגיעה בפרנסה", הוא אומר. "אנחנו גם מייצרים פחות מבשנה שעברה, כי אז מרכז המבקרים היה קולט מאיתנו גבינות והיום לא מייצרים שום דבר עבורו. המצב מתסכל מאוד, אבל אנחנו ממשיכים לעבוד תחת השגרה שנוצרה, בתקווה לימים טובים יותר. מחכים ומצפים".
