מושב "חוסן ויחסי עבודה בעת משבר" נערך הבוקר בכנס אילת לעבודה, ועסק בהשפעות מלחמת חרבות ברזל על עולם העבודה. הפאנל הראשון, בהנחיית דוברת נשיאות המעסיקים ציון אבונה, עסק בחיזוק החוסן הארגוני בעת חירום.
סיפורו של מפעל מפונה: "אנשים הגיעו ממצפה רמון וחדרה לעבוד"
סמדר ים, מנהלת משאבי אנוש בארז מוצרים תרמופלסטיים בקיבוץ ארז, וחברת קיבוץ רעים, סיפרה על התמודדות המפעל בקיבוץ בעוטף שפונה מתושביו: "מנכ"ל המפעל שלנו היה בחו"ל ואמור היה לחזור באותה השבת. יצרתי איתו קשר והוא כבר היה בארץ בשדה התעופה. על הבוקר חוליית מחבלים חמושה ניסתה לחדור לקיבוץ ארז. כיתת הכוננות הצליחה להדוף את החוליה הזו בקרב קשה מאוד, בן 4 שעות והחוליה לא הצליחה לחדור.
"לכיתת הכוננות היה הרוג אחד, רב סרן אמיר נעים, הבן של מנכ"ל המפעל. גם אישתו עובדת אצלנו, מנהלת הרכש. זה מפעל קיבוצי שמרבית השדרה הניהולית שלו חברי קיבוץ ארז. בדרך משדה התעופה הם הבינו בעצם שאיבדו את בנם הצעיר אמיר. ילד שהסתובב באתר כבר מילדות, שעבד אצלנו לפני שנת השירות שלו. הוא היה סטודנט להנדסה כימית ועבד אצלנו גם אחרי השירות לפני שעבר לאינטל. החלל היחידי של קיבוץ ארז, היה מוכר וקרוב לכל עובדי המפעל שלנו. המפעל שלנו הוא יחסית קטן. 60 עובדים שמהם 17 חברי קיבוץ. כל העובדים, למעט ממש ספורים – כולם מהעוטף, כולם מהאיזור. אופקים, נתיבות, שדרות והמושבים והקיבוצים בסביבה. האירוע הזה נוגע בכולם.
"זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של המפעל הזה, שקם ב-1982, שהמפעל הופקע מידי אנשיו. אי אפשר היה להיכנס. המנכ"ל מהמקום המאוד קשה, מורכב ונוכח, בכל יום ויום מאז ה-7 באוקטובר אמר דבר מאוד מאוד חשוב: שצריך לנסות למצוא מחסן עורפי שייקלוט את הסחורה שהספקנו לייצר לפני ה-7 באוקטובר ומשם להפיץ אותו ללקוחות שייצרנו עבורם. 60% מהמוצרים שלנו, טקסטיל טכני מצופה בפולימרים, אנחנו מייצאים ולכן היה לנו למי לשלוח את זה. אחד המובילים שלנו היקצה מקום ואפשר לנו לשנע, באומץ רב – תחת מגבלות ביטחוניות, חלק מהעובדים האמיצים שלנו באו ונרתמו לשינוע המוצרים הללו.
"הדבר השני היה לקבל אישור של מפעל חיוני ואישור מהצבא להיכנס פנימה שבסופו של דבר אישרו לנו. ב-30 באוקטובר, צוות אחזקה ומספר עובדי ייצור הרימו את השאלטר והתחילו להניע את המכונות. למחרת התחלנו לייצר ועובדי הייצור, האחזקה, כל מי שחייב להיות הגיע פיזית והיתר סייעו מרחוק. ב-31 באוקטובר מכונות הייצור עבדו והיו 17 עובדים בשטח.
"80% מעובדי ארז מוצרים טרמופלסטיים הם עובדים מפונים. אנשים הגיעו ממצפה רמון שאליו פונה קיבוץ ארז, מירושלים, מתל אביב. היו לי שני עובדי ייצור, מנהלי משמרת – שפונו לחדרה והצמדנו להם רכב והם הגיעו. בשבועות הללו, אנחנו עובדים בלי המנכ"ל. תפסנו את המושכות לידיים, אני והסמנכ"ל. חשוב לי מאוד להגיד מעל הבמה הזו שמהרגע הראשון שהדברים התחילו להתרחש – איגוד התעשייה הקיבוצית היה ברקע. שיחות טלפון של רונית הראל סמנכ"לית משאבי אנוש וכספים של האיגוד ששואלת כל כמה ימים מה אנחנו צריכים.
"בישיבת הנהלה אחד המנהלים אמר – אני צריך עזרה, העובדים שלי צריכים עזרה"
ים סיפרה על יוזמה של המפעל לחיזוק החוסן של העובדים. "איפושהו בנובמבר, איגוד התעשייה הקיבוצית ריכז פורום של מנהלות משאבי האנוש מהעוטף לשני מפגשים סמוכים שמי שניהלה אותם זו איילת שמואל, מנהלת חוסן בינלאומי. שם מתחילים לדון ולהיחשף לכל עולם התוכן שנקרא חוסן. מכה בנו ההכרה שאנחנו חייבים לפעול גם במישור הזה. שהחוסן הארגוני והתפקודי מחייב גם טיפול בעובדים ברמה הפרטנית, האישית, הנפשית. דברים קורים מאוד מהר. שיתפתי את אשר המנכ"ל יום אחרי שנחשפתי לזה. בישיבת הנהלה יום אחרי כן אחד המנהלים כבר מדבר ואומר – אני צריך עזרה, העובדים שלי צריכים עזרה.
"כעבור יומיים הגיעה למפעל איילת שמואל לשני סשנים למנהלים בנושא חוסן, ותוך מספר שבועות נכנס גם גוף בשם 'קו לנוער', גוף פרטי, חרדי, שהגיע לסייע בהתערבות מיידית וליווי נפשי ורגשי של העובדים כדי למנוע התפתחות של פוסט טראומה. בינואר 2024 השקנו תוכנית בת עשרה מפגשים שבועיים לעובדים, על חשבון שעות העבודה. אמרנו לעובשים שהם חייבים להגיע למפגש הראשון, ואחרי כן שיחליטו אם הם רוצים להישאר. המפגשים היו בקבוצות של 10-15 עובדים.
"85% מהעובדים בחרו להישאר לתהליך, שדייקנו והכוונו כל פעם בין מפגש למפגש. העובדים דיברו המון איך הכלים שקיבלו מהמפגשים האלה סייעו להם – לא רק בעולם העבודה אלא גם במישור הפרטי, המשפחתי. תכנים מאוד חשובים, ממש ארגז כלים לחיים. היו עובדים שבעקבות זאת ידעו לבקש סיוע נוסף פרטני וגם זה ניתן להם. אנשים דיברו על זה במושגים של הצלה. אנחנו היינו הפיילוט, דייקנו את התוכנית שבהמשך יושמה במפעלים קיבוציים נוספים בעוטף עזה."
המפעל של קיבוץ גבים: "אחרי תהליך חוסן אישי לעובדים, יזמנו תהליך להגברת החוסן התעסוקתי"
אושרת אושרי, מנהלת משאבי אנוש בפולג תעשיות פלסטיק בקיבוץ גבים: "גם אנחנו חווינו חוויות מאוד דומות לארז, וגם אנחנו עשינו תהליך חוסן אישי עם העובדים והמשכנו עכשיו לתהליך נוסף כי היה חשוב לנו לעבוד גם על החוסן התעסוקתי. היום מאוד קשה לגייס עובדים ולשמור עליהם. התהליך הזה עכשיו כמעט בסיומו, עברנו חמישה מפגשים שעשינו יחד עם הנהלת הביניים שלנו שהם השותפים שלנו לתהליך כי הם אלה שמקשרים אותנו לעובדים שחוו חוויות מאוד לא פשוטות ב-7 באוקטובר ורובם גם כן היו מפונים, חבר'ה מאופקים ושדרות שחוו חוויות מאוד קשות.
"אנחנו מאפשרים להם לשתף אותנו ולהיות בחוויה שהם עברו. הכלים שהם קיבלו אלה כלים שאפשר להשתמש בהם ביום יום – כלים למשל בתחום ההתנהלות הכלכלית שזה חלק משמעותי מחוסן תעסוקתי. נכנסנו לתהליך שקובעים תוכנית כלכלית, תוכנית שכר, לכל אחד מהעובדים לטווח הארוך. זה דבר שנותן ביטחון. כל נושא ההון האנושי. התהליך שעברנו עזר גם לי לחזור מעין יהב, שאליה פוניתי. הבנתי שזה דבר מאוד חשוב והיום אנחנו נותנים לזה המון במה ומקום".
סמנכ"לית ההסתדרות: "היינו עסוקים בלעשות, וזה עזר לאנשים שלנו לא לשקוע"
סמנכ"לית משאבי אנוש בהסתדרות, אורית פוריין וייצמן, סיפרה על התמודדות ההסתדרות עם המלחמה: "יש לנו קבוצה של הנהלת ההסתדרות. התעוררנו בבוקר ואף אחד עדיין לא הבין מה קורה. שמועות, לא יכול להיות. פתאום התחילו להגיע סרטונים ותמונות. לקראת הצהרים הבנו את גודל האירוע, וזה עבר לשיחה על מה עושים מחר. היינו בסוף חופשת סוכות מרוכזת. אנחנו מתחילים לקלוט שיש לנו עובדים שאין לנו קשר איתם. חלק בעוטף. חלק בצפון, בהיסטריה. כולם בממ"דים, אזעקות. המנכ"ל שלנו עוד באותו יום גויס למילואים וירד לדרום.
"מהר מאוד התעשתנו. יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד מיד תפס את האנשים ולמחרת בבוקר כבר היה צוות חירום שלא אנשים שעסקו בשאלה מה עושים לטובת העובדים שלנו, ולטובת העובדים בכלל והמשק. איך מפעילים את יכולות ההסתדרות גם בימי חירום. התכנסנו כמעט בכל יום, יחד עם גופי הסמך שלנו בכל הארץ ובכל התחומים. ב-8 באוקטובר בצהרים כבר התפרסמה הודעה של ההסתדרות שאנחנו מעמידים את כל המתקנים שלנו – מכללות, מכינות, לטובת מפונים. זו הייתה התחלת פעילות החירום שלנו.
לשאלה איך מאזנים בין הצורך הארגוני הפנימי לתפקיד הארגון, אמרה פוריין-ויצמן: "יש לנו הזכות והחובה שאנחנו פועלים למען אחרים. משרתים את ציבור העובדים בישראל. וזה עזר לאנשים שלנו להיות עסוקים, להיות פעילים ולא לשקוע. היו לנו עובדים שחוו את הכל. משפחות של חטופים. אנשים שלא ידעו מה קורה עם הילדים שלהם. אבל היינו עסוקים בלעשות וזה עזר לנו לאזן בין צרכי הרווחה של העובדים לבין העשייה החברתית שלנו."
יו"ר ועד פלאפון: "הקמנו צוות שהלך למלונות של העובדים שפונו, לעזור במה שצריך"
יחיאל שמן, יו"ר ועד פלאפון: "ב-7 באוקטובר כשהתעוררתי לכאוס המוחלט, הדבר הראשון שחשבתי עליו זה שהבן שלי צריך להיות במסיבה. אני רץ לחדר שלו ואני רואה שהוא בחדר. באותו רגע אני חושב על המשפחה השנייה שלי – העובדים. מתקשר לקב"ט. שואל על העובדים באזור הזה. למשאבי אנוש. להבין איפה העובדים שלנו, אם מישהו נפגע, אם צריכים עזרה. שלחנו הודעות בוואטסאפ לכל עובדי החברה. דיברנו עם המנהלים שיהיו בפוקוס על זה לזהות מי צריך עזרה.
"מעבר לזה אנחנו חברת סלולר עם פריסה ארצית שנותנת שירות בכל המדינה ואנחנו מבינים שאתרים קרסו בעקבות חדירת המחבלים. המחבלים נכנסו עם הבנה ברורה איך הם פועלים בכל גזרה. הם ידעו מה קורה עם תשתיות התקשורת. הם הציבו אתרים סלולריים כמטרה, וידעו מה נותן שירות לאיזה מקום והפילו אותם. מה שהציל את הילדים במסיבה, זה היתירות שהייתה בין החברות. העובדה שאם אני מוציא שיחת חירום ואין תקשורת היא תעבור לרשת הבאה. אם נפל האנטנה של פלאפון, זה עובר לאנטנה של סלקום חצי קילומטר משם.
"אני הבנתי שזה דורש פעולות. שאי אפשר להמשיך לחכות לרגולטור. פיתחנו תוכנית לרציפות תקשורתית בחירום ובשגרה, הוועד כתב – והצגנו אותה לרגולטור. זו החלטה שקיבלנו בוועד העובדים והתוכנית שלנו נכנסה ממש לחוק ההסדרים. משרד התקשורת הודיע שמתקנים סלולריים יוקמו על מבנים ציבוריים של המדינה. כדי שיהיה תשתית סלולרית גם בחירום וגם בשגרה כמו שיש גנרטורים לשעת חירום.
"הדבר הראשון שעשיתי זה שהקמתי חמ"ל משותף עם ההנהלה. קיבלנו מלא פניות מיחידות בצבא שצריכות עזרה. מעובדים שגוייסו. משפחות של עובדים שהבן זוג הלך בהפתעה למילואים, ובמקביל לכל זה אתרים שקרסו וצוותים שיוצאים לשטח לתקן תחת אש, ברכבים ממוגנים ובתיאום מהצבא. היה גם מקרה שחבר'ה שלנו יצאו לשטח לתקן, ויחידה של הצבא הסתערה עליהם כי חשבו שהם מחבלים. הם היו בתוך הרכב הממוגן הרימו ידיים. זו המציאות שאליה יוצאים העובדים שלנו. יצאו לתקן תחת אש פשוטו כמשמעו.
"בתוך הדבר הזה עובדים רבים שלנו פונו. הקמנו צוות שילך למלונות שהעובדים שלנו מפונים אליהם לספק להם עזרה, משחקים ומה שצריך. כל הזמן עמדנו בקשר עם העובדים. אספנו כסף מהעובדים, משוברי התן ביס אצלנו שאפשר לצבור ובכסף הזה קנינו גם חבילות וסיוע לעובדים המפונים ולמילואימניקים.
"התחלנו לחשוב איך נותנים עבודה לכל העובדים שפונו, גם מהצפון וגם מהדרום. העובדים שלנו התנדבו ובנינו ניידות שירות לחיילים בכל הארץ, שתיקנו פלאפונים בחינם לחיילים, לא משנה מאיזה חברה הם. חילקנו להם מטענים ניידים. זה דברים שההנהלה גם מימנה שזה לא מובן מאילו בכלל. עובדים שיצאו לאיזורי עימות ולבסיסים צבאיים, שחלקם מפחידים, להעמיד ניידת ולתקן מכשירים כדי שלחיילים תהיה רציפות תקשורתית למשפחות."
