"החקיקה בישראל לא מייצרת רשת ביטחון מספיק מדויקת ורחבה למשק. אי אפשר להיות כל פעם מופתעים ממשבר ולבנות מודלים שוב ושוב" – כך אמר היום מנכ"ל האגף לאיגוד מקצועי וסמנכ"ל כלכלה ומדיניות בהסתדרות, אדם בלומנברג, בפאנל בנושא יחסי עבודה קיבוציים בעת משבר בכנס אילת לעבודה. הפאנל, בהנחיית מנכ"ל פורום ארלוזורוב עמית בן צור, עסק ביחסי העבודה במהלך המלחמה מנקודת מבטם של אנשי הממשלה, ארגוני העובדים והמעסיקים.
"כבר מתחילת 2020 הצפנו את הצורך בחל"ת גמיש, ולמרוד שמשרד העבודה תומך אנחנו לא מצליחים לקדם את זה, למרות שיהיו לנו עוד משברים שנצטרך לתת להם מענה", מנכ"ל האגף לאיגוד מקצועי וסמנכ"ל כלכלה ומדיניות בהסתדרות, "גם בכל הנוגע לזכויות העודפות למשרתי המילואים ובנות זוגם, שהסדרנו בהסכמים קיבוציים וצווי הרחבה, ומהצד השני השיפוי של המעסיקים על הזכויות הסוציאליות של משרתי המילואים – למה צריך להסדיר את זה כל פעם בהסכמים קיבוציים וצווי הרחבה, ולא להסדיר את זה בחקיקה שזה אוטומטית קורה בזמני חירום? רשת הביטחון צריכה להיות הרבה יותר רחבה ולתת הרבה יותר ודאות.
"הרובד הנוסף, שזה אחד המהלכים הכי חשובים שעשה משרד העבודה בתקופת המלחמה, אלו תקנות שמאפשרות הוצאת צווי הרחבה שנוגעים למלחמה בתהליך מהיר יותר. זה מאפשר לקדם תהליכים משותפים, טריפרטיסטיים (תלת-צדדיים), בצורה הרבה יותר מהירה מכל התקנת תקנות או חיקוק, באמצעות ההסתדרות וארגוני המעסיקים ובתהליך מזורז שמקדם שר העובדה. זה מאפשר רובד גמיש, שאמור לתת השלמות והתאמות נדרשות מעבר לחקיקה שצריך לעשות."
בלומבנרג הציג את מדיניות הממשלה בתחילת המלחמה כפגיעה במעט הוודאות שהיתה לעובדים במשק. "חוסן ביחסי העבודה זה יציבות ומודעות. מה שראינו ב-7 באוקטובר זה כאוס מוחלט, עם כנסת וממשלה שנכנסו לאירוע שבוע או שבועיים אחרי. המיקוד היה קודם כל במצב המלחמתי והביטחוני לפני שהתחילו לדבר על רשת ביטחון למעסיקים ולעובדים. אבל יש לנו לכאורה מנגנונים של תקנות מס רכוש ודמי אבטלה. מנגנונים פלואידיים יחסית שמאורים לאפשר לאוצר גמישות. עברנו קורונה, ארבעה מבצעים שבכל אחד מהם, במבנה החקיקתי, פונים לקרן מס רכוש ובוחנים האם משפים בדיעבד את המעסיקים ואת העובדים שנעדרו מהעבודה בגלל המלחמה וסגירת מוסדות החינוך.
"משנת 2006 עד היום באופן עקבי, אמנם בדיעבד – שישה או שבעה חודשים אחרי האירוע, אישרו פיצוי למעסיקים בגין השכר לעובדים שנעדרו ממקומות העבודה, מה שיוצר ודאות מסוימת. המעסיקים משלמים בסופו של דבר את השכר בעקבות הסכם קיבוצי וצווי הרחבה.
"במלחמה הזו הורים היו בבית והסתמכו על התקנות שאושרו בעלות השחר, מגן וחץ וכו'. המעסיקים יודעים שהם ישלמו, העובדים יודעים שיקבלו את הכסף. ובסופו של דבר נכשלנו בלהגן על העובדים כי לא בכל הארץ קיבלו שיפוי, מה שיוצר משבר אמון בין אזרחי המדינה לממשלה כי רשת הביטחון שאמורה הייתה להיווצר – לא נוצרה".
לדברי בלומנברג, "להסתדרות יש אחריות לאומית, שלא באה רק מהמקום של לתת דרישות אלא גם כשנכנסים לבניית תקציב 2025, ויש הבנה של בנק ישראל, סוכנויות הדירוג וכו' שצריך להתכנס ליעד גרעון של 4% – ההסתדרות הראשונה להכנס מתחת לאלונקה – עם כל המורכבות. למרות שלא נסגרו משרדי ממשלה מיותרים ולא קיצצו בכספים הקואליציוניים כפי שציפינו. אנחנו יודעים להיכנס מתחת לאלונקה לטובת המדינה, לטובת מנועי הצמיחה שלה. לתת יום הבראה, לדחות תוספות שכר במגזר הציבורי. אלו אירועים לא פשוטים של אנשים שציפו לתוספות השכר הללו, וגם נתנו כתף משמעותית מאוד בתקופת החירום."
סגן הממונה על השכר: "האמון שרכשנו בקורונה אפשר לנו להגיד למעסיקים ולעובדים – תעשו ואנחנו נסדר את זה"
יוני פת, סגן בכיר לממונה על השכר במשרד האוצר, הדגיש את הצורך לתת לארגוני העובדים והמעסיקים למצוא פתרונות למצב בעצמם לפני הרגולטור. "למדתי שחשוב מאוד להפריד בין תפקיד הממשלה כרגולטור וכריבון. כריבון – הדבר החשוב ביותר במשבר זה לקבל החלטות. לפעמים ידענו לעשות זאת יותר טוב או פחות טוב. כרגולטור, אתה צריך בשלב הראשון לא לקבל החלטות. רוב מי שנמצא תחת הממונה על השכר הוא לא עובדי המדינה, ואני הרגולטור שלו.
"אני עצמי ב-7 באוקטובר הייתי בדרך למילואים והתחלתי לקבל טלפונים והתייעצויות, מה עושים. המחשבה הראשונה הייתה שאני צריך ללכת אחורה ולאפשר לעסק לרוץ. למעסיקים ולעובדים להסתדר ולתת את התחושה – שיהיה בסדר. לא ה'יהיה בסדר' הישראלי הקלאסי, אלא להבין שאין לי את התשובות הטובות למה צריך לעשות. באירועים מהסוג הזה אתה אומר לעצמך, אני לא יכול להגיד לגוף כזה או אחר מה נכון לו לעשות באותו הרגע. כאקט ראשוני צריך להגיד – קודם כל תעשו, תעשו, תסתדרו ואת האלמנטים השכריים, הארגוניים וכו' אנחנו נסדר אחר כך. אני חושב שרמת האמון שרכשנו בקורונה אפשרה לנו כרגולטור להגיד – תעשו ואנחנו נסדר את זה."
"אם אתה בכל מדיניות שאתה מנסה לייצר אתה אומר ברור לי שאני לא אהיה ב-100%, כי שיקולים פוליטיים, שיקולי זמן, שיקולים משפטיים, ארגוני עובדים. בדרך כלל אתה אומר אני אסתפק ב-70 ובחירום אתה אומר – אסתפק גם ב-40%. כי ההסכם הוא חשוב בפני עצמו כדי לייצר וודאות ולייצר אמון הציבור. הממשלה צריכה לקבל החלטות כי אמון הציבור בשלב הזה הוא קריטי. היו פעמים שהצלחנו יותר טוב והיו כאלה שאני מודה שזה קרה פחות טוב. אבל קריטי לקבל החלטות, גם אם לא מושלמות. זה מחזיר אותנו ליחסי העבודה, כי אם אתה מבין שההסכם הראשוני שחתמת הם לא סוף פסוק, וכל צד מבין שעוד נלך הביתה ונזהה מה פספסנו – הכול בסדר כי נחזור, נדבר ונתקן. וזה מאפשר לשחרר גם את הדבר הזה. צריך לאפשר בשלב הראשון לעסק לזוז ובשלב השני לדייק אותו."
לשאלה אם בתקופת מלחמה נדרשת יותר יציבות ביחסי העבודה או יותר גמישות, אמר פת: "לא יודע לעבוד על הדיכוטומיה הזו. בוודאי שאני רוצה ליצור וודאות. במילואים בשנה האחרונה ראינו את ההבדלים המשמעותיים בין עצמאים, לשכירים, לשכירים מאוגדים ולשכירים במגזר הציבורי. אנחנו כמובן רוצים יציבות עבור העובדים. יש טריידאוף בין ביטחון תעסוקתי לשכר ופה זה בא לידי ביטוי, בכל המשברים האחרונים. בהקשר של המהירות, הקורונה הוכיחה שנכון שהחקיקה לוקחת זמן, אבל דרך ההסכמים הקיבוציים אפשר לעשות דברים מהירים וטובים במסלול מקוצר. אני חושב שצריך לתקן הרבה מדיני העבודה כמה שיותר מהר, אבל זה לא התחום היחיד שבו מדינת ישראל עדיין לא יודעת להסתכל קדימה ואסטרטגית. בסוף אני חושב שכשיש רמת אמון מסוימת אפשר ללכת ולעשות. אנחנו מרגישים את זה, בעיקר כשיש משבר, את החשיבות של האמון".
מנכ"ל התאחדות האיכרים: "אנחנו אוהבים גמישות אבל בעת חירום צריך ודאות"
עו"ד ישי פולק, מנכ"ל התאחדות האיכרים ויו"ר משותף של ועדת העבודה בנשיאות המגזר העסקי: "אין דמיון בין ניהול יחסי עבודה בשגרה ובחירום. בשגרה זה איזון חברתי וכלכלי בין עובדים למעסיק. במצבי חירום זה בריאות העם או שמירה על ביטחונו – זה מערך יחסים שמונחים על ידי המדינה על מנת לנהל את האפשרות לפתוח או לסגור עסקים. פינוי של אזרחים מאיזורי לחימה וגבול. זה משנה פאזה ומנסה לייצר עוגן של התנהגות בשני פנים – בפן הכלכלי שזה מה שהמדינה חייבת לעשות, ואנחנו כאזרחים וצדדים ליחסי העבודה, צריכים לארגן את השקט, את הוודאות, את השגרה ואת היכולת ביום שאחרי להיות העוגן שמייצר את הצמיחה מחדש. כלומר לבצע את מה שהמדינה רוצה מבלי להשמיד את מערכות העבודה."
"לארגוני המעסיקים יש אחריות משותפת עם ההסתדרות. דובי אמיתי וארנון בר-דוד ידעו לפתור בעיות גם במלחמה וגם בקורונה שהמדינה לא מיהרה לפתור. התפקיד שלנוזה לוודא שהמשק יציב גם בשעת משבר. בשעות משבר נכנסות גם סוגיות של חופש ביטוי במקומות העבודה, היעדרויות עובדים. העדפה של אוכלוסיות כאלו על אוכלוסיות אחרות על מנת לשמר את הרציפות התעשייתית. אנחנו לא יכולנו לצאת בריש גלי בתמיכה לכאן או לכאן, אבל אפשרנו לעובדים להביע את עצמם אישית ואזרחית.
"אנחנו אוהבים גמישות אבל בעת חירום צריך ודאות. אנחנו יכולים להסכים מה שרוצים עם העובדים אבל במקום שחלק מההתנהלות נפגעת אנחנו צריכים את המחוקק שייתן לנו את היכולת לבצע את מה שהסכמנו. זה עדיין לוקח הרבה יותר זמן ממה שצריך. אז גם הגמישות שלנו בהסכמים הקיבוציים תלויים בשינויי חקיקה ותקנות.
עמית בן צור אמר בפאנל: "המציאות של המשברים לא הולכת להיגמר. אנחנו במציאות שהמשברים, פוליטיים, ביטחוניים, אקלימיים ועוד, רק ילכו ויגברו. אנחנו בשגרה שהופכת לשגרה מתדרדרת. אז חשוב להבין שכל עוד לא המצאנו שיטה טובה יותר – דמוקרטיה היא השיטה הטובה ביותר שיש. מי שיושב כאן זה אנשים שעושים דמוקרטיה ולא מדברים אותה. כשמעסיקים ועובדים יושבים ומחפשים פתרונות לבעיות האמיתיות שיש לנו, זו הדמוקרטיה האמיתית. אין בעברית תרגום למושג ווין ווין. למה? כי בישראל או שאתה מנצח או שאתה מובס. או שאתה דורך על הצד השני או שאתה מתחת למגף. אבל יחסי עבודה קיבוציים זה win-win, וכשהרגולטור בתמונה זה win-win-win".
