ילד שלוקה בתסמונת נדירה ונוטה להיפצע נפל כשניסה לעלות על נדנדה. 11 שנה לאחר מכן קבעה שופטת שעיריית ירושלים והמדינה יפצו אותו ואת הוריו
בית משפט השלום בבת ים פסק לאחרונה פיצוי של כחצי מיליון שקל לצעיר הסובל מתסמונת נדירה עקב מעורבותו בתאונה לפני כ-11 שנה, שבמסגרתה נפל מנדנדה במהלך קייטנת פסח בבית ספרו. השופטת שרי סנדר מקובר קבעה שעיריית ירושלים והמדינה התרשלו בכך שלא השגיחו עליו בשבע עיניים, לאור מצבו הרפואי הייחודי.
התובע (22) סובל מאז לידתו מתסמונת נדירה המתבטאת באי רגישות לכאב, פיגור שכלי והפרעות קשב וריכוז. כחלק ממצבו הייחודי, הוא נוטה להיפצע ולסכן את עצמו. במרץ 2013 הוא השתתף בקייטנת פסח מטעם העירייה שנערכה בבית ספרו. במהלך אחת ההפסקות הוא נפצע כשהשתמש בנדנדה. לטענת ההורים, חבריו לקייטנה דחפו אותו ממנה, בעוד שלגרסת העירייה והמדינה הפציעה אירעה תוך כדי ניסיונו לטפס על הנדנדה.בעקבות התאונה אושפז הילד ב"הדסה עין כרם" ואובחן אצלו שבר בירך. בתביעה שהוגשה באפריל 2018 טענו הצעיר והוריו באמצעות עוה"ד יוסף נחשון וזכא שאיב קאדרי, שהנתבעות התרשלו בכך שלא שמרו על ביטחונו ושלומו ביתר שאת נוכח מצבו הייחודי ונטייתו להיפצע, כך שעליהן לפצותו על נזקיו השונים. בתוך כך נטען שהנדנדה לא הייתה תקינה ובטיחותית.
מנגד טענה העירייה, באמצעות עוה"ד יוסף רנרט ושמרית כהן דאום, כי נפילה מנדנדה היא סיכון רגיל וסביר. לטענתה מדובר באירוע פתאומי ורגעי שלא ניתן היה למנוע, כך שאין לייחס לה או למדינה רשלנות. המדינה, באמצעות באי-כוחה עוה"ד דב ויסגלס וגיא שניאור, טענה שהסייעות מטעם העירייה הן אלה שהיו מודעות לתסמונת הנדירה ממנה סובל הנער, כך שאם הייתה רשלנות כלשהי – היא של העירייה בלבד.
תחילה קבעה השופטת סנדר מקובר כי גרסת ההגנה בקשר לנסיבות התאונה, שלפיה התובע נפל כשניסה לעלות על הנדנדה ולא נדחף ממנה, מתיישבת יותר ונתמכת בעדות הסייעת שהייתה עדה לתאונה. במישור האחריות נקבע שהחלטת הנהלת בית הספר שלא להשגיח על התובע באופן חריג ומיוחד, לא התאימה לצרכיו המיוחדים ובפרט לנטייתו להיחבל.
"החלטת הצוות החינוכי לאפשר לתובע להסתובב באופן חופשי בחצר בית הספר לא הלמה את מצבו והייתה רשלנית לטעמי", כתבה. "התאונה נשוא התביעה הייתה אפוא עניין של זמן, אשר הייתה יכולה להימנע במתן הנחיה פשוטה לפיה יש להשגיח באופן צמוד ופיזי לתובע בזמן ההפסקה".
שבט הביקורת הופנה אף כלפי הסייעת, שלדברי השופטת הסתפקה בהשגחה על התובע ב"מבט בלבד". נקבע כי היה עליה להשגיח על הילד באופן צמוד וביתר שאת כשראתה שהוא עומד לעלות על נדנדה. למרות זאת, הסייעת לא מצאה לנכון לעשות דבר מלבד להשקיף ולראות את התובע פוסע לעבר הנדנה ונופל, ללא התערבות מצדה. היא לא הפעילה שיקול דעת עצמאי ולא פעלה בהתאם למצופה ממנה.
בנסיבות אלה נקבע שהמדינה, כמעסיקת הצוות החינוכי, והעירייה כמעסיקת הסייעת, התנהלו ברשלנות ואחראיות שווה. בהיעדר נתונים סותרים מטעם ההגנה, השופטת קיבלה גם את טענת התביעה כי סביר שנדנדה לא הייתה תקינה. עבור נזקיהם השונים נפסק לצעיר והוריו פיצוי בסך 393 אלף שקל, בתוספת שכר טרחת עו"ד בסך 92,355 שקל וכן הוצאות משפט.
