‏"‎500 ימים של פחד, של רעב, של חוסר ודאות": עצרת לציון 500 יום לשבעה באוקטובר בכיכר החטופים

אלפים השתתפו בעצרת חירום בכיכר החטופים לציון 500 ימים לשבעה באוקטובר. העצרת מתקיימת בסימן: ״תוציאו אותם ואותנו מהגיהנום. דחוף! לפני הכל״.

שורד השבי יאיר הורן במסר ראשון שהוקרן בכיכר החטופים: ״כולם שואלים אותי, מה אתה צריך? ואני עונה להם: אני צריך רק דבר אחד, תחזירו לי את אחי״. שורד השבי יאיר הורן ששוחרר בשבת האחרונה, ביקש להעביר מסר מצולם בעצרת החירום שמתקיימת כעת בכיכר החטופים לציון 500 ימים.

יעל אלכסנדר אמו של עידן אלכסנדר שחטוף בעזה: "אני לא נושמת כבר 500 ימים.
‏‎שנה וארבעה חודשים, שאני מחכה לשובו של עידני שלי ‏‎500 ימים!! 500 ימים !!
‏‎ב-500 ימים אפשר להקיף את העולם לפחות 3 פעמים. ‏‎ב-500 ימים אפשר לאכול 1,500 ארוחות משפחתיות, אפשר לבלות 12,000 שעות עם המשפחה, עם חברים. ב-500 ימים אפשר לעשות מסע רגלי בארה״ב מחוף לחוף…פעמיים. אפשר לראות 500 שקיעות יחד ‏‎אבל עידן ושאר החטופים  לא עשו אף אחד מאלה.
‏‎
"במשך 500 ימים הוא נמצא בחושך במנהרה  מתחת לאדמה, בלי אור שמש, בלי החיבוק של אמא, בלי לדעת מתי זה ייגמר. ‏‎500 ימים של פחד, של רעב, של חוסר ודאות בלתי נתפס".

יעל אלכסנדר (צילום: פאולינה פטימר)

‏‎"עידן אמר שכל יום הם מתים 1000 פעם בשבי של החמאס ב 500 ימים זה חצי מיליון פעמים שהוא מרגיש ככה!! ‏‎ומה אם במקום 500 ימים, היו מקדישים כאן 500 שעות רצופות, רק בשחרור שלהם בלי להתעסק בשום דבר אחר,  500 שעות עד שיעלה עשן לבן, עד שתהיה עסקה כוללת שתחזיר את עידן וכל החטופים הביתה. בפעימה אחת.
‏‎וגם תחזיר לי ולכל העם הזה את הפעימה שחסרה לנו בלב כבר 500 ימים".

עמרי אח של עידן שתיוי שנחטף מהנובה: "״שלום, אני עומרי אח של עידן שתיוי שנחטף ממסיבת הנובה, ואני לא נושם כבר 500 ימים. 100 – ביום ה עמדתי כאן על הבמה הזאת, זעקתי. האמנתי שעוד דקה ונגמר. חלפו כבר 572 אלף דקות בהם עידן אחי האהוב והגיבור, שיצא לפסטיבל ריקודים נמצא בשבי חמאס. יחד איתו עוד 72 חטופים שמחכים לנו שנחזיר אותם".

עומרי שתיוי (צילום: פאולינה פטימר)

"בשבעה באוקטובר 2024 בדיוק שנה אחרי שעידן נחטף, הודיעו לנו שעידן לא בחיים. אבל עד שעידן לא כאן אי אפשר לקבוע דבר. מבחינתי הוא חי. מחויבותה של מדינת ישראל לאזרחיה היא לשלם את מחיר ההפקרה, להביא את כולם לכאן ורק אז, וכשצריך, לגבות מחמאס בחזרה את המחיר בריבית. אח שלי עידן הוא חטוף. כל חטוף הוא חטוף. עידן צריך לחזור הביתה, לאדמת ישראל. לארץ שהוא כל כך אוהב. בין אם למנוחת עולמים או לשיקום. יחד איתו, גם אני חטוף. המשפחה שלי חטופה כל עם ישראל חטוף. וכולנו חייבים להשתחרר".

עופרי ביבס, אחותו של שורד השבי ירדן ביבס, דודתם של כפיר ואריאל וגיסתה של שירי: "עברו 17 ימים מאז שירדן חזר. 17 ימים שאני כבר לא דואגת האם הוא אכל או שתה, איפה הוא ישן. 17 ימים שאני לא תוהה אם הוא חי או מת, שאני כבר לא מפחדת שכל רגע שלו עלול להיות האחרון. 17 ימים מאז שהוא חזר, אבל הוא עדיין לא פה. במילותיו: "שרדתי בשבי רעב, חרדה, פחד, אי ודאות והתעללות פסיכולוגית. עכשיו אני פה אבל החיים שלי עדיין בשבי. אין רגע שאני לא חושב על המשפחה שלי. על שירי, אריאל וכפיר ותוהה מתי הם יחזרו אלי והסיוט הזה יגמר".

"המאבק שלנו עדיין לא הסתיים. 500 ימים! ששירי, אריאל וכפיר שם. 500 ימים שאני לא יודעת מה עלה בגורלם, מי מחזיק בהם, מה מצבם. 500 ימים של פחד מוות. 500 ימים שירדן בלעדיהם. 500 ימים שאחים שלנו מעונים, מורעבים, סובלים וגם מתים.
500 ימים בהם משפחות מחכות לוודאות ולסגירת מעגל. מחכות להביא את יקיריהם לקבורה מכובדת. עשר שנים, שהן 3650 ימים שמשפחת גולדין מחכה להדר, שהישאם ואברה מחכים בעזה".

שורדת השבי דניאל אלוני, גיסתו של דוד קוניו: "אני שמחה ונרגשת לבשר לכם שלאחרונה קיבלנו אות חיים דרך אחד החטופים ששוחרר באחת הפעימות, והוא סיפר שהוא היה עם דוד. דוד שלנו בחיים. הוא חי. אני פונה מכאן ישירות לראש הממשלה: ראש הממשלה בנימין נתניהו. דוד בחיים. נכון ללפני ימים ספורים!!! והאחריות להחזיר אותו בחיים מוטלת על כתפיך. לדוד אין זמן יותר לחכות. אתה חייב את זה לדוד, אתה חייב את זה לשרון אחותי, לאמה ויולי, אתה חייב את זה לכל עם ישראל.

500 ימים שהחיים שלנו קפואים, עומדים במקום. 500 ימים מאז שנחטפתי יחד עם בתי הקטנה אמיליה לתוך החושך. 500 ימים שהמשפחה שלי, יחד עם כל אזרחי מדינת ישראל – חיים בין תקווה לייאוש. אני ואמיליה חזרנו, אבל הלב שלנו שבור, כי דוד גיסי האהוב ואריאל אחיו עדיין שם. בתוך החושך המוחלט – חושך שממשיך לרדוף אותי גם עכשיו, בחלומות הקשים, בימים ובשעות שאין בהם מנוחה.

ובכל הזמן הזה, המדינה לוקחת את הזמן. מקבלי ההחלטות לא ממהרים – הם פועלים בשלבים, בפעימות. אבל האויב שלנו לא עובד בפעימות – שם במנהרות, כל פעימה של הלב היא זעקה לחיים. כל רגע שהם שם הוא נצח של סבל, של התעללות, של פחד מוות בלתי נגמר. להנהגה שלנו אני אומרת – אין לכם את הפריווילגיה למשוך את הזמן או לגרום לנו להתרגל. החובה שלכם היא אחת – להחזיר את כולם, חיים לשיקום והחללים לקבורה.
מי שמתעקש על "עסקת פעימות" מחפש נקודת יציאה, מחפש איך להשתחרר מהמחויבות להחזיר את כולם. אבל אני אומרת מכאן לראש הממשלה: נקודת היציאה היחידה היא דלת המסוק שייקח את האחים והאחיות שלנו בחזרה הביתה. אין ולא תהיה נקודת יציאה אחרת!"

שורדת השבי נוגה וייס, בתם של שורדת השבי שירי וייס ואילן וייס: "אמא שלי ואני חזרנו בעסקה ביום ה-50, שרדתי 50 ימים בשבי, וזה מרגיש כמו נס. הערב אני עומדת כאן, ביום ה-500 – ויש 73 חטופים שעדיין נמצאים שם בתנאים בלתי אנושיים, חיים בפחד תמידי. הם מחכים שנציל אותם – כל רגע שעובר הוא סכנה לחייהם".

"אחרי שחזרתי, התבשרנו שאבא שלי, שהיה מוגדר נעדר במשך שלושה חודשים, נרצח ונחטף לעזה. אבא שלי היה אדם שאוהב את השקט, נהנה מאספרסו או מבירה קרה במרפסת. אהב לרכב על אופניים במרחבים של בארי. אבא תמיד תמך בנו, הוא היה הבן אדם הכי חזק שאני מכירה, חושב על כולם לפני שהוא חושב על עצמו, וכך היה גם בשבעה באוקטובר. אבא שלי נרצח ונחטף והוא חייב לחזור. הוא חייב לקבל את הקבורה הראויה שמגיעה לו. מגיע לי לבכות על הקבר של אבא שלי. אני אמנם חזרתי, אבל השיקום האמיתי יתחיל רק כשכולם יחזרו, החיים לשיקום בחיק משפחתם, והנרצחים לקבורה ראויה כמו שמגיעה להם. כל רגע שחולף הוא סכנה, סכנה לחיי החטופים החיים, וסכנה להעלמות החללים. אנחנו חיים בפחד מהרגע שבו יהיה מאוחר מדי".

אביבה ושיר סיגל (צילום: פאולינה פטימר)

שורדת השבי אביבה סיגל, אשתו של שורד השבי קית׳ סיגל: "כשהייתי חטופה לא נתתי לעצמי לרגע להרגיש, הרגש היה כל כך כואב שניסיתי לברוח במחשבות כדי בשביל לא להרגיש. 500 ימים שהחטופים לא יודעים מה יקרה מחר, האם הם יחיו או ימותו,
האם יתנו להם מכות, ירעיבו אותם שוב פעם, או שהם בכלל נשכחו שם… חייבים להחזיר אותם מהגיהנום עכשיו!"

"אני רוצה לומר תודה ביום הזה לעם שלי, עזרתם לי לעבור את כל ימי החושך שהייתי בהם מאז שחזרתי מעזה. למשפחות שאיבדו את היקרים שלהם אני עצובה איתכם, מחבקת אתכם, הלוואי שזה לא היה קורה. לכל המשפחות שעדיין יש להם בן משפחה בעזה, אני כל כך רוצה שכבר תזכו להשתחרר מהגיהינום שאתם נמצאים בו".

"אני אביבה סיגל ואתחיל לנשום באמת רק שכולם יחזרו, החיים לשיקום, החללים לקבורה.
כולם כולל כולם. בעיסקה הנוכחית. ברצף. בלי עצירות, בלי גרירת רגליים ובלי לוותר על אף אחד. כי לוותר עליהם זה לוותר עלינו. עד החטוף האחרון!״