חמאס חטף אימא, פעוט ותינוק. חמאס גרם לרציחת אימא, פעוט ותינוק. חמאס סחר בגופותיהם של אימא, פעוט ותינוק. עלינו להזכיר לעצמנו מילים אלו שוב ושוב ושוב עד שיחלחלו לראשינו ולעולם לא ייצאו.
לא הממשלה שכשלה באופן מאסיבי בימים, בחודשים ובשנים לפני הטבח, לא הצבא שהיה אמור למנוע את האסון הנורא ב-7 באוקטובר, לא הקרע בינינו בתקופה שלפני שמחת תורה 2023. חמאס, חמאס, חמאס.
התרגלנו בעשרות השנים האחרונות לסמוך רק על עצמנו, ומכך להאשים רק את עצמנו. "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", נכתב במקורותינו, ואנו הפכנו זאת לחוק. אחרי ניסיונות נואשים ונאיביים להגיע לשלום הבנו שאין על מי לסמוך, ונקטנו בגישה ההפוכה לחלוטין, זו שקובעת שאנו האחראים הבלעדיים למצב, לטוב ולרע.
גישה זו הגיונית, אך הטעות שלנו הייתה לקיחתה אל הקצה. במקום להתמודד עם האויב שמחוצה לנו הפננו את האש פנימה. המתקפות של האויבים שלנו הפכו להליך של הלקאה עצמית ולעיתים גם לבריחה מבישה בניסיון להימנע מעימות.
זה היה נכון בנסיגה מרצועת הביטחון שבה החלטנו לברוח במקום להתמודד עם האיום, זה היה נכון בהתנתקות כשנעלנו את השער וזרקנו את המפתח, בגישה ילדותית שסוברת שהבעיה תיעלם מעצמה, זה היה נכון כשחיזבאללה מתח עוד ועוד את הקו ושכנענו את עצמנו שהסכם ימי יביא שקט, וזה הפך לשיטה באמצעות מזוודות הדולרים כשוחד לארגון טרור רצחני.
בכל פעם שהתרחשה מתקפה רצחנית הפנינו את האש פנימה. כשחמאס התעצם והחל לבצע פיגועי התאבדות קראנו לנרצחים קורבנות שלום מכיוון שהאחריות היא אך ורק עלינו ולא עליהם, והמשכנו לתת להם רובים. התייחסנו לנרצחים בפיגועי טרור שפלים כמכה בכנף של הצבא החזק במזרח התיכון במקום לזהות את הכוונות של אויבנו.
ספסרנו, מימין בתחילה ובהמשך משמאל ביתר שאת, בצבא שלנו. התנתקות, מהפכה משפטית, היו כר פורה לקריאות סרבנות שהחלישו אותנו עוד ועוד. בכל פעם שספגנו מכה הפננו את האש פנימה, לראשי הצבא ולראשי המדינה, מבלי להקדיש תשומת לב כלשהי לצד השני, שהיכה.
אין זה מוריד את האחריות מראשי המדינה והצבא. הם אחראים לביטחוננו, הם אחראים להגנתנו. זה נכון במלחמת לבנון השנייה וזה נכון במלחמת חרבות ברזל. מסיבה זו עליהם, כולם, להסיק את המסקנות וללכת הביתה. אך לצד זאת באופן עקבי העדפנו להפנות את השנאה פנימה במקום החוצה, אל אלו שאשמים באירוע. חטיפה? אולמרט אשם. פיגוע? בנט אשם. טבח? נתניהו אשם. וחמאס וחיזבאללה? פיצ'ר שאינו רלוונטי לאירוע.
גם לאחר ה-7 באוקטובר סירבנו להפנים את הבעיה הגדולה. בעוד שורות אלו נכתבות אנו ממשיכים להאשים את עצמנו בכל מה שהתרחש, מבלי להקדיש מחשבה לחיות האדם שביצעו את הטבח. ממשלת נתניהו מואשמת בכל האירוע, מבלי לזכור את הכוח הצבאי, כן צבאי, שפלש לשטחנו. מהצד השני מהדהדות טענות על בגידה וקפלן וסרבנות, מבלי להבין שהדבר משרת את ארגוני הטרור.
חמאס מבין זאת היטב, ומנצל זאת לטובתו. במיצג האימים של החזרת החללים החטופים – אימא, פעוט ותינוק – הם הקפידו מאוד לשלב טעויות במילים. חחח שוב חמאס כתב "ביגוע" במקום פיגוע. אך הטעות המכוונת מ"תקוף תעשה ביגועים" מצוק איתן כבר לא מצחיקה. מדובר בחלק מהמלחמה הפסיכולוגית של חמאס כלפינו, והם עושים בית ספר לאומת הסטרטאפ.
"מבול אל אקצא" ב-7 באוקטובר היה יותר מכל מלחמה פסיכולוגית. הטבח, הזיה לומר, היה משני מבחינת חמאס. הם ציידו את המחבלים במצלמות גו פרו ושידרו במהירות לכל העולם את הזוועות. גם לאחר מכן, במהלך המלחמה, הם הקפידו לצלם ולשדר כל פגיעה בלוחמינו.
נגמ"שים מפוצצים, בין אם הם פוצצו על ידינו ביעדי טרור, הפכו ל"חיסול חיילים ציונים". כל אר פי ג'י שפגע בטנק, בין אם גרם לנפגעים או לא, שודר במהירות ברשת לאחר עריכה מעולה ואיכותית וסייע במלחמת ההסברה שלהם, שבה הם מביסים אותנו בנוק אאוט.
התמונות של נתניהו כערפד מלא בדם ומתחתיו ארבעה הארונות נועדו בדיוק לשם כך. מחצית העם שאינה מאוהבת, בלשון המעטה, בראש הממשלה כבר מאמינה שהוא אשם, ובחמאס מנצלים את הסיטואציה במלואה, מתוך הבנה שאין ישראלי שלא יראה את התמונות הללו.
הטעויות המכוונות נועדו שוב להרדים אותנו, לספר לנו שהם ארגון חלש ומטומטם שאינו יודע לעשות גוגל טרנזלייט כמו כל ילד בן 10 ב-2025. מוחלש, חלש ומורתע, כמו השקרים שסיפרנו לעצמנו פעם, לפני ה-7 באוקטובר.
אך אנו חייבים לשנות את עצמנו, או במילים המוכרות "להתחיל לדבר ערבית". אסור לנו להתפתות לתעמולה, למלחמה הפסיכולוגית, שבה חמאס מצטיין ושבה הוא מנצח כרגע. כן, הממשלה עשתה טעויות חמורות ואכן הצבא כשל ב-7 באוקטובר, אך חמאס אשם באירוע הזה. הכישלון בהגנה היה של המדינה, המתקפה המתוחכמת הייתה של ארגון הטרור חמאס.
לגיטימי לכעוס על מוסדות המדינה על המחדל, אך אסור לנו לחזור לשקרים שסיפרנו לעצמנו. ארגוני הטרור הפלשתינים הם האויב האמיתי שלנו, הקרוב והמסוכן ביותר. הם אלו שאורבים לפתחנו, מחפשים לנצל כל הזדמנות ולהכות בנו.
באפריל 2023 היה זה בטבח של משפחה, באוקטובר 2023 זה היה בטבח של 1,200 בני אדם. הם חטפו ורצחו אימא, פעוט ותינוק, ועל כך עליהם לשלם. וזה לא ייגמר עד ניצחון ותבוסה שלהם. ניצחון מוחלט, לא כסיסמה פופוליסטית, אלא כעובדה, מכיוון שאם זו לא תהיה המטרה והיעד – אנחנו כבר בדרך לטבח הבא.
