המצב הכלכלי של לא מעט משפחות בארץ היה קשה גם לפני המלחמה, אבל בתקופה שבה אזורים שלמים בישראל היו מושבתים, רבים איבדו את מקור פרנסתם ואת היכולת לחיות בכבוד.
עמליה אלביליה, בת 62 מאופקים, היא גרושה, אם לארבעה ילדים וסבתא לתשעה נכדים. עוד לפני המלחמה, היא מספרת שהתמודדה עם אתגרים כלכליים לא פשוטים. למרות שניסתה לעבוד בעבודות שונות – משגיחה במבחני בגרות, עובדת בקופת חולים ובסופרמרקט – היא נאלצה להפסיק לעבוד בעקבות מצבה הרפואי ונמצאת כיום תחת טיפול רפואי מתמשך.
״המצב קשה מאוד עבורי ועבור הרבה אנשים מסביבי״, היא מספרת ל״ישראל היום״, ומסבירה: ״אני משתכרת 3,700 שקלים בחודש מקצבת נכות, אבל רק על התרופות אני מוציאה 600 שקלים בכל חודש, כדי שאוכל לתפקד ולעמוד על הרגליים. ועכשיו גם מעלים את ההשתתפות העצמית על התרופות״.
המצב הנוכחי הביא לכך שעמליה, לדבריה, מתמודדת עם חובות ומינוסים בבנק. ״אני צריכה כל הזמן לתמרן בין התרופות, הטיפולים וההוצאות השוטפות. עם עליית המחירים זה הפך להרבה יותר קשה. כיום, אני מרשה לעצמי דגים או בשר רק בשבתות ויום אחד במהלך השבוע. בסוף השבוע אני קונה מספיק ירקות להכנת סלט״.
לדבריה, חוב על חשבון מים שהצטבר הלך וצבר קנסות, וכסף שהיא שמרה בצד לטיפולי שיניים הלך בגלל החוב. ״למרות שאנחנו במלחמה וחטפנו מכות קשות באופקים, זה כנראה לא מספיק מעניין כדי שידאגו לאנשים כאן. השרים בממשלה לא ערים, או שלא איכפת להם מהמצב של האזרח הקטן. אנחנו בדרך לתהום, ולא נראה שראש הממשלה או שר האוצר רוצים לעשות משהו״, היא טוענת בתוקף.
עמליה אומרת כי רבים חיים בעוני במדינה, וחובתנו לאפשר להם ״לחיות כמו בני אדם״. ״אנחנו לא צריכים ולא יכולים לשלם על המלחמה הזאת. פעם התגאינו שישראל היא מדינת רווחה, שהמדינה דואגת לכולם. איפה זה עכשיו?״ היא שואלת בכאב.
״פעם היה דיור ציבורי, אבל היום הדיור הציבורי בקריסה. אני גרה בדירת עמיגור, אחרת לא הייתה לי יכולת לממן קניית בית. וחוץ ממני, אנשים עדיין בטראומה באופקים, אבל לא מקבלים מענה״.
איך את פועלת, באופן אישי, כדי לשנות את המצב?
״הדרך שלי היא להיכנס לעמותות ולקבוצות שבהן אני יכולה להגיד את שלי ולהשפיע דרכן״, היא מסבירה. ״אני פעילה ברשת 'לחיים בכבוד' ובמרכזים לצדק חברתי, איתם אני נוסעת לכנסת כדי לדבר ולהילחם בוועדות. הממשלה חייבת להתערב מול הרשתות והמחירים שחונקים אותנו – לפקח על המחירים ולהוריד מע"מ ממוצרי מזון בריאים״, היא מדגישה. ״שוב ושוב אנשים מספרים לי במיצוי זכויות שהם לא יכולים לקנות את מה שהם צריכים. רשתות המזון עושקות את הציבור – והממשלה חייבת לפעול״.
יוני בלסבלג, רכז הרשת 'לחיים בכבוד' במרכזים לצדק חברתי, טוען כי המלחמה פגעה בכיס של האזרחים, אבל גם באמון הציבור בהנהגה: ״בסקר שערכנו בתקופת המלחמה, ראינו שיותר מ-80% מהישראלים חושבים שחברי הכנסת לא מבינים את מציאותם של החיים בעוני. זה ניתוק שחייבים לשבור״, הוא מסביר. ״אנחנו נמשיך לפעול כדי שחברי הכנסת והשרים ישמעו באופן ישיר את חומרת המצב, יפעלו לחזק את האוכלוסיות המוחלשות – וכך את החברה הישראלית כולה״.
