להשיב את האמון במדינה: העובדות הסוציאליות שמלוות את הילדים והנערים שחזרו מהשבי

"השבר הכי גדול הוא תחושת האמון של המשפחות במדינה", אמרה עדי בשירי, עובדת סוציאלית ממועצה אזורית אשכול. "אבל אנחנו מתעקשות ללוות את המשפחות בכל זאת".

עובדת סוציאלית מוצמדת לכל משפחה של חטוף כחלק ממערך שלם של ליווי: נציגת משרד החינוך, אחות מהקהילה וקצין צבאי. בפאנל שעסק בנושא בכנס 'אספנט' בשבוע שעבר במכללה האקדמית תל אביב-יפו, סיפרו עובדות סוציאליות על התפקיד. העקרונות החשובים לליווי המשפחות הם תפירת החליפה האישית לכל משפחה וזכות הבחירה המוחלטת לחוזר מהשבי.

"אחד הצרכים של ילדים ונערים שחוזרים מהשבי הוא דמות אחראית שקרובה לגילם", אמרה אור צוברי, מנהלת אגף חרבות ברזל במשרד הרווחה. "אז הצמדנו דמות כזאת לכל מי שביקש, ואנחנו מלווים אותה".

"התפקיד הזה דורש גמישות ופתיחות המחשבה", אמרה יעל צחורי, עובדת סוציאלית מהרצליה. "לפני התפקיד הזה לא היה עולה על דעתי לתת למטופלים את מספר הטלפון הפרטי שלי או לשבת שעה בבית קפה עם מטופלת כי זה מה שצריך". אטי חזות, מנהלת אגף שירותים חברתיים ביבנה, חיזקה את הדברים: "מצאתי את עצמי מדברת עם אגף האחזקה בעירייה, וזה לא עניין שבשגרה מבחינתי". עובדות סוציאליות סיפרו שסייעו באיסוף הילדים מהגן או ברישום למסגרת חינוכית.

אצל כל חטוף ששב, החזרה לשגרת החיים נראית שונה: חלק מהילדים שבו למסגרות החינוך באופן מלא או חלקי וחלקם לא חזרו כלל. מעטים מהם עוברים טיפול פסיכולוגי קלאסי, בשל חוסר הרצון שלהם לעבד את חוויית השבי.

"אחד הקשיים הגדולים הוא משפחות של שבים וחטופים", אומרת חזות. "ערבוב של ציפייה, תקווה וחוסר אונים וקושי רב לעסוק בשיקום". בשירי מוסיפה את המשמעות של קהילה בליווי, בעיקר למשפחות המתגוררות באשכול. "אני מוצאת את עצמי מסבירה לכל אנשי המקצוע שעוסקים במשפחות החטופים שפרסום הודעה על חטוף ששב לקהילה שלו הוא אקט בסיסי. החטוף לא שב לבניין שבו הוא לא מכיר אף אחד, אלא לשכנים ולחברים שליוו אותו כל חייו".