"אשתי אומרת שהיא חשבה שהיא התחתנה עם עורך דין, אבל היא גילתה עם השנים שהעבודה שלי היא יותר כמו של מנתח מוח. אני מקבל טלפון באמצע הלילה מלקוח שמזעיק אותי כי אמורה להתפרסם נגדו כתבה מכפישה ומהרגע הזה אני נכנס לפעולה מיידית", מספר עו"ד אורי שנהר, מבכירי עורכי הדין בארץ בתחום לשון הרע, אשר מתמחה בין היתר בניהול משברים תקשורתיים ומשמש כיועץ משפטי של גופים וארגונים רבים. אחת מהמומחיות המרכזית של עו"ד שנהר היא לנסות להביא לכך שכתבות תחקיר או קמפיינים תקשורתיים לא יפגעו בלקוחותיו, "ההגנה על לקוחות מפני פרסומים שליליים היא ללא הנחות וללא הזדמנות שניה. עורך הדין חייב לדעת בדיוק איך אמצעי התקשורת עובדים, מה שיקול הדעת שמנחה אותם לפרסם מידע מסוים ובאיזה תנאי הם לא יפרסמו אותו, כאשר אין מקצה שיפורים. צריך לפעול באופן מדויק ומהיר ולצערי ניתן לספור בכל הארץ על יד אחת את מספר עורכי הדין שיודעים ללוות משפטית כתבת תחקיר ושיש להם ניסיון בנושא. זה מקצוע שהולך ונעלם. בהרבה מאוד תביעות לשון הרע בהן טיפלתי נכנסתי לתמונה אחרי כישלון של עורך דין אחר שמה שהוא עשה, לא רק שלא הועיל, אלא גם ממש הזיק. הדבר נכון גם לגבי אמצעי התקשורת. בהמון מקרים מוגשות תביעות בעקבות כתבות תחקיר שאם איש מקצוע היה מלווה את אמצעי התקשורת לפני הפרסום של הכתבה, לא הייתה מוגשת תביעה נגד אמצעי התקשורת".
לדברי עו"ד שנהר, שתי סיבות מרכזיות מובילות לכך שמספר עורכי הדין שיכולים לטפל בכתבות הוא כה מועט. הראשונה לדבריו היא הנושא הכספי, "תכניות התחקיר שנמצאות במצוקה כלכלית לא יכולות להרשות לעצמן לשלם מספיק עבור ייעוץ משפטי רציני. בנוסף, יש מעט מאוד כתבות תחקיר. בעיני, הירידה בכתבות התחקיר היא חלק מתופעה שהעיתונות עוסקת הרבה יותר בדברים הנוגעים לפגיעה בפרטיות, כולל פגיעה בפרטיות שאדם מסכים לה. אחד הדברים שהייתי אמון עליהם כעורך דין של אמצעי תקשורת זה למנוע מהעיתון לפגוע בפרטיות של אנשים ולעשות את זה רק בנסיבות שהחוק מתיר אותן, בעיקר בשל ה"עניין הציבורי" בנושא, כפי שהמונח הזה פורש בפסיקה. אבל חוק הגנת הפרטיות קובע שאם יש הסכמה מצד האדם שפוגעים לו בפרטיות אז אין עוולה, גם אם אין שום "עניין ציבורי" בפרסום. מה שקרה זה שאמצעי התקשורת עושים כתבות שהמהות שלהן היא פגיעה קשה בפרטיות, אבל לא עוברים על החוק כי הם מקבלים מראש את הסכמת המסוקר. למה? כי בייחוד לגבי אנשים צעירים, פחות איכפת להם מהפרטיות. והסיבה השנייה שהם מוכנים לכל מחיר כדי להופיע בתקשורת".
"אמצעי התקשורת הפכו את הפרת כללי האתיקה לאידאולוגיה. קח למשל את נושא קבלת התגובה. תוכניות תחקיר יכולות להכין תחקיר במשך שבועות ולשלוח בקשת תגובה בכוונה זמן קצר לפני השידור, כך שלמסוקר אין הזדמנות אמיתית להתגונן".
הביקורת של עו"ד שנהר על עולם התקשורת לא נגמרת כאן, למעשה, היא רק מתחילה. בראיון מיוחד הוא מתאר את נקודת מבטו על עולם התקשורת ואת השינוי שלדבריו עבר הענף עם השנים. עו"ד שנהר מותח ביקורת על כלל פלטפורמות המדיה ועל רבים מעובדי המדיה, ומעלה לדיון נושא מורכב שלדבריו מצריך דיון ושינוי.
אתה עוסק בתחום העיתונות והפרסום מאז שנת 1989. איך השתנה העולם הזה מאז?
"אני התחלתי את דרכי בעולם העיתונות במקומון הירושלמי "כל העיר", שהיה אז בשיאו וכל עולם העיתונות הכתובה היה אז בשיא עוצמתו, רגע לפני כניסת הערוץ השני בטלוויזיה. מקומונים חזקים מאד פרסמו תחקירים על ראשי רשויות מקומיות וניהלו נגדם קמפיינים בנושאים ציבוריים. לכל זה אין היום זכר. גם הערוצים המסחריים בטלוויזיה, אינם קרובים לכוחם בשנות התשעים, שלא לדבר על תחנות הרדיו האזוריות, אשר הפער בינן לבין מה שהיו אמורות להיות הוא עצום".
מה גרם לשינוי?
"יש סרט משנות התשעים בשם Other People's Money עם דני דה ויטו וגרגורי פק. דה ויטו מנסה להשתלט על חברת הפלדה הוותיקה של פק, למכור את הנכסים ולחסל אותה ובנאום שלו בפני בעלי המניות שלה הוא אומר שהחברה כבר מתה ממילא, כי טכנולוגיות חדשות עשו אותה ללא רלבנטית. זה גם מה שקרה לעולם העיתונות המודפסת שהיה פעם הבסיס של כל עולם התקשורת. המודל הכלכלי של העיתונות המודפסת התרסק. העלויות רק עלו ומקורות ההכנסה, בייחוד מפרסום, עברו למקומות אחרים".
מה זה עשה לדעתך לעבודה העיתונאית?
"אף פעם לא הרוויחו טוב בעיתונות, אבל כיום אמצעי התקשורת לא מסוגלים להעסיק כוח אדם איכותי ומנוסה בשכר סביר ואנשים צעירים לא מוכנים לעבוד בשכר מעליב כדי שהשם שלהם יופיע בעיתון. הם יכולים לפרסם ברשתות החברתיות ואם הם טובים הם יגיעו להרבה יותר אנשים בלי טובות ממו"לים ובעלי ערוצי טלוויזיה. התוצאה היא שיש הרבה הרבה פחות תחקירים ורוב הידיעות העיתונאיות הן מיחזור ועריכה של הודעות דוברות".
זה פגע בסטנדרטים המקצועיים בעיתונות?
"כשאני עבדתי ב"כל העיר" כל כתבה נבדקה על ידי מגיה שהיה מומחה אמיתי לעברית וזה אחרי שעורך היה בודק ומתקן אותה. היום אני נדהם כשאתרי חדשים גדולים וכביכול מכובדים מפרסמים ידיעות עם טעויות הגהה מביכות. אבל הבעיה הקשה היא שהתחקירנים שמקבלים שכר רעב ושבהם תלויה כל העבודה העיתונאית פשוט לא מספיק טובים. מצד שני יש לחץ להביא סיפורים "חזקים" והתוצאה היא פרסומים עיתונאיים שאינם מדויקים ובטח לא הגונים".
"לא מאמתים ומצליבים מידע כמו שצריך. בפרשת ווטרגייט ה"וושינגטון פוסט" לא פרסם ידיעות בלי הצלבת המידע מכמה מקורות. אלו סטנדרטים רחוקים מאד מהסטנדרטים הנהוגים היום בעיתונות הישראלית. אבל לא מדובר רק ברשלנות. נתקלתי באמירות כמו "עיתונאי טוב לא נותן לעובדות לקלקל סיפור טוב" או "עיתונאי טוב לא שואל שאלה שהתשובה לה תחליש את הסיפור". לצערי, אמצעי התקשורת הפכו את הפרת כללי האתיקה לאידאולוגיה. קח למשל את נושא קבלת התגובה. תוכניות תחקיר יכולות להכין תחקיר במשך שבועות ולשלוח בקשת תגובה בכוונה זמן קצר לפני השידור, כך שלמסוקר אין הזדמנות אמיתית להתגונן".
איך הם יכולים להצדיק דבר כזה?
"ההסבר הוא שאם בקשת התגובה תישלח כמה ימים לפני הדד ליין, מסוקרים בעלי עוצמה יוכלו להפעיל לחצים כדי למנוע את הפרסום. הם גם יוכלו לבצע ספינים כמו פרסום מקדים של המסוקר עוד לפני פרסום הכתבה, או העברת הסיפור לעיתונאי מתחרה כדי לפגוע בבלעדיות. אמצעי התקשורת יוצאים מנקודת הנחה שהמסוקרים מנוולים ועם נבלים מותר להתנבל. זו גישה לחלוטין לא לגיטימית. אני לא תמים ולא אגיד לך שאין חשש לספינים של מסוקרים, אבל זה לא פוטר את העיתונות מחובותיה האתיים. לטעמי שום דבר לא יכול להצדיק פגיעה בחובה האתית של עיתונאי לתת למסוקר זמן סביר והוגן להגיב על כתבה שיכולה להרוס את החיים שלו. גם כשמקבלים תגובה, אמצעי התקשורת מקצצים אותה ודוחפים אותה לסוף הכתבה, כשמה שהם אמורים לעשות הוא לבחון לאורה מחדש את כל הסיפור ולתקן אותו או אפילו לוותר עליו".
שנהר התמחה בפרקליטות ועבד כשכיר במשרדו של עו"ד אמנון זכרוני. בשנת 1997 הוא פרסם את המהדורה הראשונה של ספרו "דיני לשון הרע", שהפך ל"טקסט-בוק" העיקרי בתחום, ומזה יותר מ- 25 שנים הוא מלמד קורס בנושא לשון הרע בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית. שנהר כתב את הפרק על המשפט הישראלי במדריכים הבינלאומיים של Bloomberg ו- LexisNexis בנושא לשון הרע ופרטיות ולאחרונה התפרסמה המהדורה השנייה של ספרו "דיני לשון הרע". הוא שימש כיועץ משפטי חיצוני של העיתון "מעריב" במשך עשרים שנה וליווה עשרות תוכניות תחקיר בערוצים שונים בטלוויזיה. שנהר ייצג את עורך מעריב המנוח, אמנון דנקנר, בתביעת הדיבה שהוגשה נגדו על ידי איתמר בן גביר, בשל כינויו של בן-גביר "נאצי" ואשר הסתיימה בפסק דין של בית המשפט העליון, שם נקבע באופן תקדימי כי על דנקנר לשלם פיצוי של שקל אחד. לפני חמש שנים הוא הצטרף כשותף לעו"ד עמית חדד (פרקליטו של ראש-הממשלה) למשרד הנקרא מאז "חדד, רוט, שנהר". בשנים האחרונות הוא הפסיק לייצג אמצעי תקשורת ומייצג לקוחות במשברים תקשורתיים ובתביעות לשון הרע מורכבות.
מה גרם לך לפרסם בגיל כל כך צעיר "טקסט-בוק" על דיני לשון הרע?
"חוצפה של בן שלושים. חוץ מזה עסקתי בנושא הזה אצל אמנון זכרוני וידעתי שיש צורך בספר כזה".
ספר כזה לא מגביל אותך בעבודה השוטפת?
"כל הזמן מנסים לצטט מהספר שלי נגדי, גם שופטים וגם עורכי דין המייצגים צדדים שכנגד. אני בדרך כלל מצליח לאבחן את הדברים שכתבתי ולהסביר למה הם לא חלים נגדי ועד לאחרונה יכולתי גם להסביר שהם מצטטים מספר שפורסם מזמן והוא כבר לא עדכני. עכשיו, כשיצאה מהדורה עדכנית, ההסבר הזה יהיה פחות מוצלח".
למה לקח לך כל כך הרבה זמן לכתוב מהדורה חדשה?
"כשכתבתי את המהדורה הראשונה פסקי דין התפרסמו בסדרות מודפסות (פד"י, פס"ם) ומספרם היה מוגבל. המאגרים הממוחשבים הקיימים היום הביאו להתפוצצות מידע וכמות פסקי הדין בלשון הרע שמתפרסמים כל שנה היא עצומה. היה הרבה יותר קשה להשתלט על כל כך הרבה חומר".
מה החידושים החשובים במהדורה החדשה?
"כתבתי מחדש את הפרק על משפט חוקתי ודיני לשון הרע, כי חוקי היסוד איתחלו את הפסיקה בנושא. כתבתי מחדש גם את הפרק על פיצויים, כי הכנסת תיקנה את החוק ואיפשרה לקבל פיצויים ללא הוכחת נזק. כמובן שהייתי צריך להתייחס גם לבעיות בנוגע לפרסומי לשון הרע באינטרנט וברשתות החברתיות, שאלו נושאים שאף אחד לא העלה על דעתו כשפרסמתי את המהדורה הראשונה. בנוסף לזה הבאתי את הפסיקה העצומה והעדכנית בסוגיות שמשפטנים בתחום לשון הרע מתלבטים בהן כבר מאות שנים. התוצאה היא ספר של 950 עמודים, שזה כפול מהיקף המהדורה הראשונה".
