שורדת השבי נועה ארגמני דיברה היום (שלישי) במועצת הביטחון של האו"ם, לאחר שהוזמנה לדבר ביוזמת המשלחת הישראלית. במהלך הדיון, דיברה ארגמני על זמנה בשבי, בן זוגה אבינתן אור אשר עדיין מוחזק בשבי החמאס, על רגעי חטיפתה וקראה לשחרור החטופים הנותרים ברצועה.
לפני כינוס מועצת הביטחון, אמר שגריר ישראל לאו"ם, דני דנון: "תודה נועה. אנחנו מודים לך על האומץ שלך, ועל כך שאת משמיעה קול ברור בשם אלו ששבו הביתה ובשמם של אלו שעדיין נמצאים בשבי".
בפתיחת דבריה, אמרה ארגמני אמרה לחברי המועצה: "נחטפתי על ידי מחבלי חמאס בשבעה באוקטובר מפסטיבל הנובה יחד עם בן זוגי, אבינתן אור. נלקחנו בכוח, הופרדנו ונכנסנו לגיהינום עלי אדמות. החזקתי את ידו של אבינתן ככל שיכולתי, אבל ברגע אחד של אימה – נקרענו זה מזו, ונגררנו אל הלא נודע".
ארגמני התייחסה בדבריה למשפחת ביבס: "אתם לא צריכים שאספר לכם על תינוק בן תשעה חודשים, כפיר ביבס, ועל אחיו בן הארבע, אריאל ביבס, ואימם שירי ביבס. רק אם ותינוקיה – והם נרצחו באכזריות בשבי. הם לא מתו בקרב. הם לא היו לוחמים. הם היו ילדים רכים, שדמם נשפך בברוטליות שלא תיאמן. זהו חמאס – ארגון שמרסק תינוקות בידיו וחוגג את המוות".
שורת השבי דיברה גם על הבנות אשר שהו עימה בשבי: "במהלך שהותי בעזה, הוחזקתי עם שתי ילדות קטנות – הילה רותם ואמילי הנד. באותו זמן אמילי הייתה בת שמונה והילה בת 12. ראיתי את הפחד בעיניהן, את הרעד בגופן. הייתי חייבת להיות חזקה בשבילן, להסתיר את הזוועות כדי שיוכלו לשרוד עוד יום".
"אין לנו יותר זמן", אמרה. "אני כאן היום כי קרה לי נס, אבל עדיין יש 63 חטופים שחיים את הסיוט הזה. הם נמצאים בחשיכה מוחלטת, מבלי לדעת אם יחיו או ימותו ברגע הבא. כל רגע שעובר הוא נצח של גיהנום. אנחנו מדברים על אנשים חפים מפשע שנחטפו ממיטותיהם, ממסיבת ריקודים, מחייהם הפשוטים – ונלקחו לעולם של עינויים והשפלה. חמאס התייחס אלינו כמו לכלים במשחק מרושע, מונעים מאכזריות לשמה".
על חוויותיה מהשבי במהלך המלחמה סיפרה כי "לילה אחד, הבית שבו היינו מוחזקים הופצץ, ונקברנו תחת ההריסות. איתי הצליח לקום, אבל יוסי ואני נלכדנו מתחת לערמות הבטון. לא יכולתי לזוז או לנשום".
הוסיפה לספר כי "נשאבתי לחשכה וחשבתי שזהו, אלו השניות האחרונות של חיי. צעקתי בכל כוחי כדי שמישהו ישמע אותי, ושמעתי גם את הצעקות של יוסי. צעקות של כאב, של תחנונים, של אדם הלכוד בין חיים למוות. ואז, אחרי כמה שניות, שמעתי רק דממה. יוסי מת לידי, לבד, חסר ישע".
"יומיים אחרי שעברנו לבית אחר, איתי נרצח באכזריות על ידי אחד מהשובים שלנו" אמרה. "הוא היה איתי מהיום הראשון של השבי. דיברנו על משפחותינו, על החיים שהשארנו מאחור. הוא היה נשמה טהורה. ועכשיו הוא איננו. הקהילה הבינלאומית חייבת להבין: החטופים שלנו חיים בגיהינום עלי אדמות. אין להם זמן! אין להם תקווה בלי מעשה. הם חייבים לחזור הביתה עכשיו".
