בסגנונו החינני תהה השבוע דונלד טראמפ "מדוע ישראל בכלל ויתרה על רצועת עזה", והמהם לעצמו: "אין לי מושג". אחר כך הוסיף כממתיק סוד: "איזה ישראלי אחד (אריאל שרון), החליט לוותר על זה… אין לי מושג למה… המיקום מעולה… הישראלים", תרם טראמפ אנלוגיה היסטורית משלו, "כנראה מסתכלים עלינו ושואלים, למה אנחנו ויתרנו על תעלת פנמה?"
יש לו לטראמפ יציאות אגביות כאלה, אבל זו, הספציפית, עוסקת בשאלה שדווקא אנו, ולא טראמפ, היינו אמורים לעסוק בה. תעלומה לא פתורה, שבחלוף 20 שנה מפינוי גוש קטיף ראוי שנתפנה גם אליה – סעיף חובה בסדר יומה של כל ועדת חקירה, שבעתיד תבדוק לעומק לא רק את אירועי 7 באוקטובר אלא גם את קרקע גידולם, ומה שקדם להם.
למתקשים בהבנת שפת הטראמפ, הנה ניסוח השאלה בישראלית מדוברת, ובזהירות המתחייבת: מה היו נסיבות הולדתה האמיתיות של ההתנתקות, ומדוע בכלל באה לעולם? האם מניעיו של "איזה ישראלי אחד", כלשונו של טראמפ, היו טהורים, ענייניים וביטחוניים־אסטרטגיים, כפי שמתעקשים מקורביו עד היום או שמא המהלך כולו הונע משיקולים אינטרסנטיים, זרים, אישיים ופוליטיים, וכלל לא נועד לחלץ את מדינת ישראל ממצוקה, אלא נועד לחלץ את שרון מהחקירות שהתנהלו נגדו?
ההכרח לקבל בהקדם תשובה על השאלה הזאת נובע משני טעמים מרכזיים: ראשית, מההבנה המאוחרת מדי, למרבה הצער, שההתנתקות היא אחת הסיבות המרכזיות להתעצמות חמאס ולקריסה של 7 באוקטובר. ושנית, כדי לנסות ולהבין אחת ולתמיד, מה גרם למי שלא פעם כונה "אבי ההתנחלויות", וכל חייו יזם, דחף, הגה, תכנן וקידם את ההתיישבות ביו"ש ובחבל עזה, להפוך כך את עורו? מה הביא את "הבולדוזר" שרון, שנטע בחולות דרום עזה ציונות, קהילות מפוארות וחקלאות מתקדמת; שבראשית 2003 עוד הכריז ש"דין נצרים כדין ת"א", להתהפך במאה ושמונים מעלות, ולהרוס מפעל חיים שהיה כה מזוהה עימו?
מסכת ראיות נסיבתיות
הצורך בתשובות דחופות נובע גם מגילם המתקדם וממצבם הבריאותי של חלק מהאנשים, שלאורך השנים הרימו תרומה מכרעת למסכת ראיות נסיבתיות מעוררת חשד, שעל פיה גורלם של קהילות גוש קטיף ו־10,000 ישראלים נחרץ לחורבן ולפינוי, כדי להציל את שרון מחקירות ומחשדות פליליים.
הנשיא העשירי שלנו, למשל, ראובן ריבלין, ציין שנה אחרי ההתנתקות (כשעוד היה ח"כ), כי "ימי ההחלטה על התוכנית היו ימי מצוקה אישית קשה" של שרון, והסביר כי "שקל את שיקוליו הפרטיים ואידך זיל גמור. אפשר לבדוק ולראות מה קדם להחלטה שלו על ההתנתקות… אני מניח שהיסטוריונים לא יתקשו לפענח את כתב החידה", שיער ריבלין.
משה יעלון, צבי הנדל, עפר שלח ואחרים חשדו ש"עומק העקירה כעומק החקירה". ראובן ריבלין הזכיר שימי ההחלטה על ההתנתקות היו "ימי מצוקה אישית קשה" של שרון, ש"שקל את שיקוליו הפרטיים ואידך זיל גמור… אני מניח שהיסטוריונים לא יתקשו לפענח את כתב החידה"
משה יעלון, שכיהן כרמטכ"ל עד עשרה שבועות לפני ההתנתקות, תיאר בספרו "דרך ארוכה קצרה", "החלטה שגויה, תמוהה ובלתי מוסברת" של שרון ש"נבעה משיקולים זרים".
"כאשר ראש הממשלה מצא עצמו במצוקה אישית בשל החקירות הפליליות נגדו… על מנת להציל את עתידו הפוליטי", כך יעלון, "שרון העלה את ישראל על נתיב אסטרטגי שאין לו תוחלת ואין לו עתיד… אני יכול לקבוע חד־משמעית שהרעיון שההתנתקות מגלמת היה זר לו, ועמד בניגוד גמור לאורח המחשבה שלו".
ח"כ צבי הנדל, תושב גני טל שבגוש קטיף, היה האיש שטבע את מטבע הלשון המהדהדת "עומק העקירה כעומק החקירה".הוא העיד כי שמע את "הדברים ישירות מאחד מאנשי 'פורום החווה' של שרון… אחד מהם סיפר לי את הדברים כמשיח לפי תומו, גם את עצם העניין, כלומר, את התוכנית לפנות את כולנו, וגם את הסיבה האמיתית לכך".
גם רביב דרוקר ועפר שלח, מחברי הספר "בומרנג", חשדו שמשהו לא תקין. "אין בן אדם", אמר עפר שלח, "ששמע משרון: 'אם אלך להתנתקות, העיתונות תאתרג אותי והממסד המשפטי יהיה בעדי', אבל בלי ספק, צרותיו המשפטיות היו חלק מהלך הרוח שהוביל להתנתקות".
"המלחמה בשחיתות תחכה"
חיזוק נוסף לאותו "הלך רוח" סיפקה התקשורת. העיתונאי אמנון אברמוביץ' קרא לחבריו לשמור על שרון כמו אתרוג. העיתונאי יואל מרקוס פרסם ב"הארץ" מאמר שכותרתו: "שחיתות יכולה לחכות", וכתב שם בין היתר, כי "פעם בכמה זמן יש מהלכים היסטוריים שהם בנפשנו… המלחמה בשחיתות חשובה, אך היא יכולה לחכות… ההתנתקות היא אירוע מעצב".
ועדת החקירה העתידית צריכה אפוא לנסות ולפצח גם את החידה הזאת; לאשש את החשדות הנוראים או להזים אותם. ההעמקה בשאלה שטראמפ זרק לחלל האוויר, "מדוע ישראל בכלל ויתרה על רצועת עזה?", נדרשת כמובן לא בשל ההפסד הנדל"ני שמטריד את נשיא ארה"ב, אלא מסיבה מהותית פי כמה: היום כבר ברור שהיה קשר ישיר, קשר של סיבה ומסובב, בין ההתנתקות וגירוש תושבי גוש קטיף מבתיהם ב־2005, לבין 16 סבבי הלחימה והמבצעים שצה"ל ניהל מאז מול עזה, כולל הסבב האחרון; הקריסה הנוראה של 7 באוקטובר, הטבח, ומלחמת חרבות ברזל.
אין היום כמעט מחלוקת על כך שהתכלית העיקרית של ההתנתקות היתה ביטחונית, מה שרק מהדהד עוד יותר את הכישלון שלה. שרון עצמו הסביר באוקטובר 2004, כי הוא משוכנע מעומק ליבו ובמיטב הכרתו שההתנתקות תחזק את ישראל באחיזתה בשטח החיוני לקיומה, תפחית איבה, תפרוץ חרם ומצור, ותקדם אותנו בדרך השלום עם הפלשתינים.
שאול מופז, שר הביטחון בממשלתו, העריך שהתוכנית לא תחזק את חמאס, אלא דווקא את הכוחות המתונים בתוך הרצועה, שבה יעלו כוחות פרגמטיים.
אלא שהמציאות הפריכה את הנחות היסוד הללו. חמאס התעצם, השתלט על עזה, הפך לצבא טרור, בנה את עזה תחתית, הבריח אמל"ח ורקטות בכמויות עצומות לרצועה, ופיתח וייצר שם נשק משלו. חמאס גם הכניס לטווח האש והרקטות את אשדוד ובאר שבע ואחר כך גם את יבנה וקריית מלאכי, ואת נתב"ג, ואזורי השרון, תל אביב, חיפה וירושלים.
חמאס פעל בשטח, שכתוצאה מההתנתקות ישראל נעדרה ממנו מבצעית ומודיעינית, או כפי שניסח זאת פעם תא"ל ערן אורטל – "כל עוד חמאס החזיק ביכולת אש מרתיעה כלפינו, הוא נהנה מחופש עיסוק".
אז תודה לך, הנשיא טראמפ, על התזכורת הזאת. היא חשובה לנו גם כדי שנחקור ונבין ונדע, ובעיקר כדי שנימנע ממשגים קולוסאליים מסוג זה בעתיד.
