2,814 מטרים מעל גובה פני הים. כשמטפסים לשם, אל פסגת החרמון הסורי, האוויר נהיה דליל, קצת קשה יותר לנשום. הרגליים הופכות כבדות, שוקעות בתוך השלג העמוק, וקר. קר כאן מאוד. בלילה נרשמו כאן מינוס חמש עשרה מעלות. עכשיו מינוס חמש, אבל עם הרוחות זה יכול להרגיש כמו מינוס חמישים. עד לפני כמה חודשים המקום הקפוא הזה היה הכי חם במזרח התיכון, אבל גם עכשיו אסור להתבלבל מהיופי, כי ברגע אחד הכול יכול להשתנות.
אנחנו הולכים לעשות משהו שבחיים לא חשבתי שנעשה. אם רק לפני שנתיים היו אומרים לי "זאת הכתבה שאתה הולך לעשות", לא הייתי מאמין. מעניין כמה עולה כניסה לחרמון הסורי, אני תוהה בדרך למעלה. אתר החרמון הישראלי שלידינו עוד סגור, אם כי לא לזמן רב.
תחנה ראשונה בדרך לפסגה – מאורת "חתולי השלג" שיביאו אותנו למעלה, לגבול עם סוריה. מהחתול עוברים לאופנוע שלג, שנוסע במהירות במדרונות הלבנים, מעביר אותנו את הגבול לכיוון התחנה הבאה: המוצב החדש לגמרי, "מצודת רוחות". "פה צה"ל תפס את המקום הזה, ובעצם בנה את המצודה", מדגים רס"ב כ', מפקד היחידה לפינוי שלגים. "כאן זה כבר סוריה, הכול חדש לגמרי".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
תא"ל חיים מלכי, קצין לוגיסטיקה ראשי, מפרט: "בתוך המוצב בנינו חדר קור, שמיועד כדי לטפל במפגעי קור". בחדר הקור נמצאת סרן ד"ר מ', קצינת הרפואה של אוגדה 210, שהיא גם רופאת שיניים. "כשהבנו שהולכים להיות פה חיילים, הבנו שאנחנו צריכים להקים פה מוצב וחדר קור וחדר רופא בצורה המיידית ביותר, ויש לנו כאן את כל האמצעים גם לטפל ב'נתק', אם אנחנו לא נוכל לפנות מפה פצוע, וגם לטפל בפגיעות קור", היא מסבירה.
"התאמנו לזה עשרות שנים". עם האלפיניסטים בפסגה
"היום הזה הוא קו פרשת מים"
רס"ן במיל' ש', מפקד יחידת האלפיניסטים, אומר לי: "אנחנו היום הופכים אותך לאלפיניסט. כדי שלא תתבלבל, אנחנו לא רק יורדים, אנחנו גם מטפסים אז יש גם פרוות על המגלשים כדי לא להחליק אחורה. היום הזה הוא קו פרשת מים – פעם ראשונה שכתב, צלם, עיתונאי, יהיה בפסגת החרמון – 2,814 מטר. אתה נכנס עיתונאי ויוצא אלפיניסט. יאללה, קדימה, מחכים לך".
סקי בסוריה עוד לא עשינו, אני אומר למפקד האלפיניסטים, שעונה: "הנה, עכשיו זו פעם ראשונה. היית בלבנון, היית בעזה, עכשיו אתה סוגר את המשולש. אנחנו יוצאים לפטרול – המשימה שלנו בסוף היא לסרוק את הציר, לראות שלא היו תנועות חריגות בלילה, שלא היה שם אויב שבטעות הגיע בחסות הערפל, בחסות מזג האוויר, כדי לאסוף מודיעין או לתצפת על המוצב שלנו. זה סיור מבצעי שעושים פה כל יום, כל הזמן".
היופי וההר המושלג והשמש מתעתעים וגם השקט, אבל בכל זאת מלחמה כאן: בלילה חיל האוויר עוד תקף כאן באזור, היו כמה מחבלים הרוגים. זה מצב די הזוי, אבל אנחנו עושים סקי בכתר החרמון, בחרמון הסורי, ורק חסרות מזחלות השלג עם הכלבים.
השקט מתעתע – ומופר לפעמים כשהלוחמים נדרשים לפתוח באש
על הרקע המהפנט, רס"ן במיל' מבהיר: "זה לא סקי, אנחנו לא פה באמת עושים סקי, אנחנו לא באמת גולשים. זה מגלשה עם פרוות, זה משהו אחר – זה בעיקר לטיפוס, כמו שאתה רואה", ולוחם אחר מסביר: "זה מאפשר לנו בעצם יכולת לנוע בתנאי מזג האוויר ובמתאר הזה ממקום למקום".
"ראינו את ההפצצות שם באופק"
מדי פעם אתה צריך להזכיר לעצמך כאן שאנחנו עמוק בתוך מדינת אויב: שתי אצבעות מלבנון, אצבע מדמשק. רס"ן במיל' א', סגן מפקד האלפיניסטים, מצביע ואומר: "שם, לפנינו ברכס הקטן, סולטן יעקוב, שם היה קרב רציני במלחמת לבנון הראשונה. שם מעליו רכס הרי השוף, המושלג, הוא מגיע בשיא לגובה של מעל ל-3,000 מטר כשאנחנו עכשיו בגובה של 2,760 ושיא הגובה פה 2,814".
במרחק של אצבע מדמשק
"מתחתנו מתחילה הבקעה ובאופק אנחנו רואים את בעלבק, מעוז חיזבאללה, ואת המעברים של אזור קוסייר, המעברים עם סוריה", הוא מצביע. "בלילה היו שם הפצצות של חיל אוויר, ראינו אותם באופק – אנחנו על קו הגבול בין סוריה ללבנון, הגס"ל – צד אחד סוריה, צד שני לבנון והיום גם צד אחד של ישראל".
המשימה היא לפתוח ציר מהמוצב הנמוך יותר, "מצודת רוחות", אל המוצב העליון – המוצב שהיה הכי גבוה של צבא סוריה, ננטש והפך עכשיו מעוז של האלפיניסטים, שתלו בכניסה תמונה של מי שהיה מפקד הגזרה הנערץ, אלוף משנה אחסאן דאקסה, שנפל בעזה. וש' מדגיש כי מדובר ברגע היסטורי: "אתה העיתונאי הראשון שמגיע למוצב סורי. לא היה דבר כזה. רצו לפני כן, היו ליד – אתה העיתונאי הראשון ששם דגל בתוך מוצב בסוריה".
בתוך המוצב, האלפיניסטים מתבדחים על התדמית שנוצרה להם: "הפונדו? הוא בחדר אחר. הכול אגדות, יש לנו מנות חמות אם אתה רוצה – קוסקוס, אטריות".
כמה זה מבאס אתכם שזה הדימוי של האלפיניסטים, מהמערכון של "היהודים באים"?
"אין בעיה לצחוק על עצמנו והכול בסדר", משיב מפקד היחידה. "יחידת האלפיניסטים במבצע 'חיצי הצפון' ביצע המון פשיטות בלבנון. כשהתחיל מבצע 'חץ הבשן' ביצענו כמה פשיטות בסוריה, עובדים מאוד קשה במזג אוויר קיצוני. היום זה באמת מזג האוויר מאוד-מאוד נוח – קח יומיים אחורה, הכול סגור, מינוס עשר מעלות".
"אנחנו נמצאים בעומק, 15 קילומטר מקו הגבול הישראלי. רוב הזמן אנחנו עובדים מאוד קשה, מטפסים, סוחבים המון משקלים במזג אוויר קיצוני, ובשביל זה אנחנו פה", הוא מסביר. "זה מה שאנחנו עושים. בפנטזיות הכי גדולות שלנו לא פנטזנו להגיע לפסגת החרמון – התאמנו על זה עשרות שנים, אנחנו הכרנו פה את הצירים ממש. מבחינתנו זו זכות גדולה, להגן פה מכתר החרמון, ונהיה פה ככל שנידרש, וככל שיחליטו מי שמעלינו, נעשה מה שצריך".
הדרך לפסגה עוברת דרך מפלסות וחתולי שלג
"חיו פה עד הרגע שצה"ל הגיע"
מה זה המוצב הזה?
"מוצב ח' 1 היה מוצב סורי, עד שצה"ל בעצם כבש את כל החרמון. ישבו פה סורים".
התחושה היא שהם פשוט עזבו הכול וברחו?
"ממש הרגשנו כאילו שמישהו חי פה עד ממש הרגע שצה"ל הגיע. כשהגענו עוד היה אוכל ופסטות וירקות שלהם. אנחנו לקחנו את המוצב הזה והשמשנו אותו, וכיום תופסים אותו לוחמי יחידת האלפניסטים וכיום צה"ל תופס את פסגת החרמון, כתר החרמון".
מנות חמות במקום פונדו. עם האלפיניסטים במוצב הסורי לשעבר
זה נראה פסטורלי, מגניב, לבן, אין אף אחד. זה קצת מתעתע.
"זה באמת נראה פסטורלי", משיב אחד הלוחמים. "מי שפה נמצא פה כי אנחנו שרוטים ואוהבים את הדבר הזה. אנחנו מסתובבים שם בכפרים, מוצאים מוצבים עם תחמושת, ואנחנו יודעים שבצד השני יש גם אנשים ש, נאמר בעדינות, לא אוהבים את מדינת ישראל ופחות שמחים שאנחנו פה. ולכן אנחנו דרוכים והחיילים פה חיילים גיבורים, מוכנים לכל תרחיש".
ומפקד היחידה ש' מסביר: "היה פה (במוצב) אמל"ח, הייתה פה תחמושת, פצצות, ניקינו בעצם את כל הקו הזה והלכנו עוד קדימה לעוד מוצבים. יש פה קברים מחוץ למוצב של חיילים סורים שמתו, האגדה אומרת שלפני ארבע שנים נגמר להם הסולר והם מתו מקור".
יש מקלחות כאן?
"אין מקלחות, כל הצנרת קפואה", משיבים הלוחמים. ואחד מהם אומר: "אנחנו נמצאים פה והתנאים מאתגרים, היום יום יפה אבל בלילה היה פה מינוס עשר וזה היום הבהיר בזמן האחרון".
"הלוחמים הסורים מתו פה במוצב, האגדה מספרת שהם קפאו מקור"
התנאים בגובה הזה מאתגרים מאוד, אבל במבצע לוגיסטי מורכב צה"ל הצליח להקים בתוך זמן קצר מוצבים בתוך סוריה – כאלו שמאפשרים שהיה ממושכת ויחסית נעימה. למעלה אי אפשר עדיין להתקלח, במוצב התחתון יש אפילו מים חמים. "הכול פה חדש לגמרי, בתוך שמונה ימים הקמנו את כל מה שאתה רואה כאן", אומר תא"ל חיים מלכי, קצין לוגיסטיקה ראשי. "בחוץ יש מינוס 14 מעלות, בפנים מתקלחים במים חמים. חדרי שינה מחוממים".
חשבו כאן באמת על הכול כדי שהגיבורים שמשרתים בפסגות הגבוהות והקרות ירגישו בנוח. "בשביל לשהות בשטח כמה ימים, אז יש לנו כמה תצורות", מסביר אחד הלוחמים. "אחת מהן היא אוהל אלפיני – הוא גם מבודד מרוחות, גם מחום וקור. אפשר לשהות בו כמה ימים. יש לנו את חפירה, אנחנו יכולים גם לחפור מערות בפנים. יש לנו שק שינה שעשוי משלוש שכבות. מתחת למזרון יש שמיכת מילוט ובפנים שק שינה מבודד למינוס 20 מעלות".
בחזרה לפסגה, לפתיחת הציר עם האלפיניסטים. לא מדובר באימון, אלא בירי להרחיק אויב. אנחנו עומדים בכניסה לאחת המחפורות, בפתח מוצב שננטש ימים ספורים לפני שהלוחמים הגיעו. "הסופה האחרונה חסמה הכול בשלג, אנחנו באים עם המעדרים שלנו וחופרים מחדש את הכניסות למוצבים", מספר אחד הלוחמים.
"רוב הזמן אנחנו עובדים מאוד קשה, מטפסים, סוחבים המון משקלים במזג אוויר קיצוני"
"אני אומר לעם ישראל, הלוחמות האמיתיות זה בנות הזוג, פשוט יש להן מדים שקופים", אומר מפקד הלחימה. "מה שאתם רואים פה זה הקשת הכי מדהימה של עם ישראל – יש פה דתיים, וחילוניים, ומהקיבוץ, ומהמושב, ועירוניים, וזה שטויות. במערך המילואים ובצה"ל – אחדות, רעות, ערבות הדדית. אנחנו רוצים להיות שגרירים של הערכים האלו, והלוואי והערכים האלו ינצנצו גם בחברה הישראלית".
"כמה שהיא מהממת, כך היא מאתגרת", אומר אל"ם ל', מפקד חטיבת ההרים על הגזרה המאתגרת: "החטיבה הוקמה לפני שמונה חודשים, היא פועלת גם בצד הסורי וגם בצד הלבנוני. זה מה שמאפיין אותה". הוא עצמו הוביל את הכוח שפתח את הציר לחרמון הסורי: "ב-8 בדצמבר האחרון, בעודנו עוד מתעסקים בפשיטות בצד הלבנוני, אנחנו מבינים שהמצב מתהפך ומשתנה בצד הסורי. והפקודה שאנחנו מקבלים זה לרוץ קדימה יחד עם שלדג ולמעשה לכבוש את החרמון הסורי".
"אני חייב להגיד שזה אחת מהחוויות, גם פה, לי כמח"ט ולחטיבת ההרים כחטיבה חדשה, אחת מהחוויות הכי נצרבות והכי היסטוריות, שעוד ילוו אותנו הרבה קדימה. לא היה שם איזה מישהו שהיה יכול לעצור את ההתרגשות באותו רגע – להגיע לפסגה עצמה זו חוויה שלא נשכח. מה שנקרא, כתבנו את ההיסטוריה בידיים וברגליים שלנו".
עד מתי נשארים שם?
"עד מתי שיגידו".
"מי שפה נמצא פה כי אנחנו שרוטים ואוהבים את הדבר הזה"
אם לשפוט לפי ההצהרות של ראש הממשלה ושר הביטחון, חטיבת ההרים והאלפיניסטים יהיו כאן הרבה אחרי הפשרת השלגים.
למה חשוב להישאר שם כרגע?
"אנחנו היום מהווים מרחב אבטחה מאוד מאוד משמעותי", עונה המח"ט. "כשאני מסתכל עכשיו קדימה, קודם כל בשמחה גדולה האתר הולך להיפתח ביום שלישי הקרוב – זה משהו שלא ידענו בשנה וחצי האחרונות".
זה בין השאר בגלל הפעילות שלכם.
"נכון. זו זכות גדולה כי זה חלק מהמהות שלנו פה. לאפשר לאזרחים להגיע. השמחה בלהחזיר לפה את האזרחים, את השמחה לעם ישראל – בסוף אי אפשר לא להיות שמח כשאתה מגיע לכאן לשחק בשלג. ואחד הדרכים באמת לעשות ולהבטיח שזה יהיה גם כמו שצריך, זה באמת מרחב אבטחה מאוד-מאוד משמעותי שאנחנו מחזיקים בצד הסורי, בחרמון הסורי, וגם כל העבודה שגם עשינו בצד הלבנוני. כל מה שמקיף את אתר החרמון היום אלה מקומות שפעלנו בהם, דרכנו בהם ברגליים והבאנו הישגים משמעותיים בחודשים האחרונים".
עד לשלום?
"עד מתי שנצטרך".
"המשימה שלנו בסוף היא לסרוק את הציר, לראות שלא היו תנועות חריגות בלילה"
הסיור שלנו בחרמון הסורי נערך בדיוק בשעות שבהן הובאו למנוחות שירי, אריאל וכפיר ביבס. ובמקום הכי קרוב לשמיים, האלפיניסטים מפתיעים ומחליטים לעשות טקס פרידה מרגש במיוחד. "יש לי בנים בדיוק בגיל של כפיר ואריאל", מצהיר מפקד היחידה, "אני חושב עליהם כאילו הם היו הבנים שלי". הוא מצדיע ואומר: "אוהבים אתכם ירדן ביבס וכל המשפחה, אתם נותנים לנו כוח. שירי, אריאל וכפיר ז"ל – מהנקודה הכי גבוהה מכתר החרמון, אנחנו הכי קרובים אליכם עכשיו. ואנחנו מצדיעים לכם ונזכור אתכם תמיד. עם ישראל חי!".
היינו בפסגת החרמון הסורי, 30 קילומטרים בלבד ממרכז דמשק, עם החיילים האמיצים של יחידת האלפיניסטים, אלו שהזיזו את העיניים של המדינה כמה עשרות קילומטרים צפונה. המזרח התיכון משתנה לנו ממש מול העיניים. השאלה הגדולה היא עד מתי נחזיק בפסגה המרהיבה הזו, ובעיקר – מי באמת השכן החדש שלנו מעבר לגבול? האם אל ג'ולאני הוא באמת ג'יהאדיסט שחזר בשאלה? כי מי יודע, אולי יום אחד עוד נגלוש יחד ישר לחומוס בדמשק.
צלם: גיא שפירא, מקליט: יעקב כץ
