מרצה וחוקרת באוניברסיטת חיפה, וראש תחום האנרגיה והסביבה במוסד שמואל נאמן בטכניון, בת 64, מבנימינה, נשואה+3 • בוגרת תואר ראשון בהנדסת מזון וביוטכנולוגיה ותואר שני ושלישי במדיניות טיפול בפסולת, שלושתם מהטכניון
"ב־2010 הובלתי את התוכנית הראשונה להפחתת פליטות גזי חממה, והראנו שעל כל דולר שמשקיעים בהתייעלות אנרגטית, קידום אנרגיה מתחדשת, שיפור בתחבורה ועוד, המדינה מרוויחה 10 דולר, בעיקר בהפחתת זיהום אוויר מקומי. התוכנית תוקצבה מ־2011 עד 2020 ב־2.2 מיליארד שקל על פני עשור", היא מספרת. "אבל בדרך התחלפה ממשלה ואז התוכנית הוקפאה ולאחר מכן בוטלה. אם התוכנית הזו היתה נמשכת, ישראל היתה כיום במקום אחר לגמרי — טוב בהרבה — מבחינת פליטות מזהמים מקומיים ופליטות גזי חממה וכמובן, מבחינת תחלואה ותמותה של אנשים. היינו עם שיעור גבוה יותר של אנרגיה מתחדשת, והתחבורה היתה נקייה יותר. אנחנו רחוקים משם היום, והסיפור הזה הוא תמצות של ההתנהלות בתחומי הסביבה והאנרגיה: תוכניות, מילים יפות, לעיתים אפילו החלטת ממשלה, ולבסוף – ביצוע חלקי או חוסר ביצוע. בסוף התושבים נשארים להתמודד עם הבעיות והזיהום".
אילון (64) היא ראש תחום האנרגיה והסביבה במוסד שמואל נאמן בטכניון, חברת סגל בבית הספר למדעי הסביבה וראש המרכז לחקר משאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה, ומעת לעת עורכת מחקרים שמסייעים בניסוח יעדים ותוכניות לאומיות. היא נחשבת לאוטוריטה בזירה בה היא פועלת, ובכל זאת, דווקא גוף אחד היא לא הצליחה לשכנע לאורך השנים — את ממשלת ישראל שממשיכה להזניח תחומים קריטיים לחיי האזרחים.
הממשלה הכריזה על יעד של 30% אנרגיה מתחדשת ו־28% הפחתת פליטות עד סוף העשור. זהו יעד נמוך מאוד בהשוואה עולמית. נצליח להשיגו?
"אני לא חושבת, ואנחנו נחפש את כל התירוצים כשנפספס אותו. נגיע לסוף העשור ולא יהיה כלום. אני לא רואה את משרד האנרגיה מגיע ל־30% תפוקה ממקורות מתחדשים. להקים את התשתיות האלו לוקח זמן, ולא נגיע ליעד שהוצב כמו שלא הגענו ליעדים הקודמים. בעתיד נהיה חייבים לעשות שינויים רוחביים מאוד עמוקים. גם בעניין האנרגיה חייבים לדבר על ביזור כמו שקרה בחלק ממשק המים. בעבר דובר למשל פתיחת תאגידי אנרגיה אזוריים אבל בשביל זה צריך לתת סמכויות ותקציבים לרשויות המקומיות. התקציבים האלה בסופו של דבר משתלמים למדינה.
"מדברים בישראל על הפחתת פליטות בעיקר בתחום החשמל, ובקושי על תחבורה, תעשייה, וחום לתעשייה. אלו נושאים קריטיים. הפתרונות צריכים לכלול גם נושאים כמו צמצום הצפיפות, כלומר, צמצום הריבוי הטבעי. ככל שיש יותר אנשים צריך יותר בנייה, יותר מגורים. צריך לזכור שגם אם התרומה שלנו לפליטות גזי החממה בעולם היא שולית, מעבר לאנרגיה מתחדשת ותהליכים של התייעלות אנרגטית יובילו לכך שנחיה במדינה פחות מזוהמת, ונמות פחות מזיהום אוויר שהורג בישראל לפחות 5,300 בני אדם בשנה. זה זיהום מתעשייה, תחבורה, אנרגיה. לא ברור לי איך הנושא של הפחתת פליטות גזי חממה תפס, אבל מניעת מוות מזיהום אוויר לא. כדי להפחית זיהום אוויר מפחיתים שימוש בדלקים מזהמים, אבל לא תמיד קושרים את הדברים האלו יחד על אף שצריך".
עוד תחום מרכזי בו שוחה אילון מזה שנים, הוא תחום הפסולת, בו ישראל כושלת לחלוטין. "חוזרים כל הזמן על זה שאנחנו מטמינים 80% מהפסולת שלנו — נתון שנסמך על דיווחי מפעילי האתרים והרשויות המקומיות. אלא שאני שמה על הנתון הזה כוכבית גדולה, כי אנחנו יודעים שכמות הפסולת שמושלכת בשטחים הפתוחים, בנחלים ובכניסה ליישובים הולכת ועולה. פורצות שם שריפות, נפלטים חומרים מסוכנים, והמשרד להגנת הסביבה מודה שהוא לא משתלט על הכמויות האלו. אין באמת מידע אמין על כמויות הפסולת, על סוגי הפסולת. גם אם מסתכלים על נתוני מחזור אפשר לקבל את הרושם שיש רשויות שממחזרות 50% מהפסולת. מישהו בדק את זה? כנראה שלא. בשורה התחתונה: אנחנו לא מטפלים כראוי ביותר מ־80% מהפסולת ומערכת הטיפול בה לא מנוהלת ברמה הלאומית או ברמה המקומית. או יותר נכון — מנוהלת בצורה גרועה".
איך את מצפה שהממשלה תנהל את הטיפול בפסולת?
"הדרג המקצועי במשרד חושב שצריך להעתיק רגולציות אירופאיות, אבל זה לא עובד. באירופה יש הוא דיריקטיבות שמטפלות בנושא הפסולת, כולל כלכלה מעגלית, סוף חיי מוצרים. לנו אין את זה. אם אני רוצה להגביר איסוף בקבוקי זכוכית למחזור בישראל, צריך לחשוב מי יכול לטפל בבקבוקים האלו, לא לייצא שברי זכוכית לאירופה. צריך גם לומר: מחזור הוא לא מטרה, אלא אמצעי. המטרה היא לנהל את הפסולת באופן נכון סביבתית, כלכלית וחברתית. להקים משרפה או מטמנה בנגב ולהביא אליהן פסולת מהמרכז זה לא חברתי.
"ב־2008 דוקטורנט שלי הראה במחקר שלו שהרגולטור צריך לתת למערכת לעבוד גיאוגרפית. קריית שמונה תפתח פתרון אחד, באר שבע שני, תל אביב שלישי בגלל בגלל סוג הפסולת שאנשים מייצרים ובגלל היכולת להציב מתקני קצה כאלה ואחרים. הרגולטור לא צריך לומר איך לטפל בפסולת. כתבנו על כך דו"ח למדען הראשי אבל זה לא עבר לדרג של מקבלי ההחלטות".
מה בכל זאת אפשר לעשות?
"צריך ללכת לאשכולות האזוריים של משרד הפנים ולהורות להם: 'בתוך 5 חודשים אתם מכינים תוכנית לטיפול בפסולת'. אם צריך לקדם אצלכם מתקן להשבת אנרגיה, תגידו את זה. אם צריך קומפוסטר — גם כן. תראו שיש יזמים שמוכנים לבוא אליכם ולהקים אצלכם פרויקטים, ותעזרו לזהות שטחים שבהם המתקנים יכולים לקום כדי שלא תתחילו להסיע את הפסולת ברחבי הארץ".
הבעיה היא שאנחנו רק רואים התגברות של תרבות הצריכה שמייצרת עוד פסולת.
"את רואה משפיעני רשת שמה שמעניין אותם זה איך לא לצרוך, לקנות יד שנייה, והם באמת גורואים של חיסכון. ואז באה משפיענית רשת אחרת, שכל מה שמעניין אותה זה תיקי שאנל ובגדים חדשים, ויש לה פי מיליון יותר עוקבים. בסופו של דבר נשארת הרדיפה אחרי המותגים, הצריכה, החדש ביותר, וזה מה שמשפיע. זה אומר שאנשים קונים גאדג'ט חדש וזורקים לפח את הישן שהוא רק בן חצי שנה. כחוקרים אנחנו מגיעים מדי פעם לכיתה ה' בבית ספר שנחשב לירוק, ושואלים את הילדים בן כמה הטלפון שלהם. לאף אחד מהם אין טלפון בן יותר משנה. הם עוברים שיעורים על הדברים האלו, ולא יודעים לקשור את המשמעות של טלפון סלולרי עם ההשפעה הסביבתית. כשאנחנו שואלים מתי הם הזמינו מוצרים מטמו או מאלי אקספרס מתברר שכולם הזמינו מהם משהו בחודש האחרון. איזה מין חינוך זה?"
את ותיקה בתחום הזה. מה למדת דרכו על ישראל?
"שהכל פוליטי והכל אישי. אם מגיע ארגון שעומד בראשו אדם שרואה בצורה טובה את כל הסיכונים הסביבתיים ומבין כיצד הוא יכול להפוך סיכון להזדמנות, הוא מזיז את הארגון בכיוונים טובים. אלא שאנשים מתחלפים, ולכן הדברים האלו צריכים להיות נטועים ב־DNA של ארגונים. אנחנו גם צריכים להכשיר כוח אדם מקצועי שמבסס את הידע שלו על מחקר ונתונים כדי שיהיה ניתוח אמיתי ולא לוח מטרה שזורקים עליו חצים".
את מרגישה באקדמיה בריחת מוחות בעקבות כל מה שקרה פה בשנתיים האחרונות?
״אנחנו יודעים שיש, ואנחנו יודעים שיש גם בריחה של כסף והשקעות מהאקדמיה ושקרנות בינלאומיות פחות רוצות לעבוד איתנו, וכמובן שישנה ירידה בתקציבים לסטארטאפים. זה מגיע מכל כיוון. כשאנחנו רוצים לפרסם מאמר אקדמי, במקרה הטוב אנחנו מקבלים תשובה אחרי חצי שנה, או שדוחים אותנו. אם יש קייס סטאדי על ישראל, עונים לנו 'הנושא לא מעניין את הקהל הרחב', למרות שהנושא בהחלט מעניין. אני גם יודעת שאוניברסיטאות בעולם לא מתלהבות מכך שיגיעו אליהן סטודנטים מישראל. קוראים לזה אצלנו ׳חרמות ברזל׳".
כיצד את רואה את תפקידם של חוקרים בהשפעה על מדיניות ציבורית בישראל?
״חוקר שרק מפרסם מאמרים בינלאומיים עם אימפקט גבוה, חוטא למשימה שלו. חוקר בתחום הסביבה חייב לקשר את המחקרים שלו לעשייה. לציבור מצד אחד ולמקבלי ההחלטות בצד אחר. אנחנו בעיקר צריכים שאנשים יבינו שהם יכולים לעשות כאן חיים טובים יותר עם פחות זיהום אוויר, ניצול טוב יותר של הקרקע, טיפול נאות בפסולת, שמירה על מיני בעלי חיים. חסרים לנו מקבלי החלטות שלא שותים משקאות ממותקים בכוסות חד פעמיות. מזה זה מתחיל".
