תמונת המצב כפי שהיא נראית עכשיו בנקודת הזינוק – עלולה להתבהר כאשליה אופטית לקראת קו הגמר. בינתיים – רק בינתיים, התמונה נראית מאתגרת, אך לא מאיימת.
בשבועות הקרובים הממשלה צריכה לצלוח את המבחן התקופתי שלה – אישור תקציב המדינה. קל זה אף פעם לא, גם לא בתקציב הראשון בקדנציה, ועל אחת כמה וכמה – בתקציב של המחצית השנייה.
אין ראש ממשלה ואין שר האוצר שלא הזיעו בשבועות ובימים שלפני ההצבעות האחרונות על תקציב במליאת הכנסת. לא הייתה ממשלה שעברה את האירוע ללא כיפופי ידיים. הרי איומים ולחצים מצד השותפים הקואליציוניים. זה המשחק ואלו הם כלליו. קו העלילה המרכזי שצפוי להתפתח ולהגיע לשיאו בימים הקרובים יהיה, כמובן, הלחץ של המפלגות החרדיות לקדם את חוק הגיוס והפיכתו של החוק השנוי במחלוקת למנוף לחץ המרכזי והכבד על ראש הממשלה ועל שר האוצר לקראת אישור התקציב.
אבל בינתיים, ורק בינתיים – המצב, כאמור, לא אמור מאוד להדאיג את נתניהו.
היחיד שמפזר איומים וקושר בין התמיכה בתקציב לבין אישור חוק הגיוס, שלא קיים עדיין אפילו בפורמט של טיוטה, הוא ראש רשימת "יהדות התורה", שר השיכון יצחק גולדקנופף. לכאורה, איום שמגיע מהעומד בראש מפלגה קואליציונית חשובה – חייב להלחיץ. אך בפועל, מי שקצת מכיר את הפוליטיקה הפנים-חרדית, יודע שבשונה מרשימות קואליציוניות אחרות יהדות התורה היא לא גוף אחיד, אלא פאזל פוליטי-מגזרי הכי לא אחיד שרק אפשר לדמיין.
השר גולדקנופף שאמנם עומד בראש הרשימה, בפועל מאיים אך ורק בשמו, או ליתר דיוק – בשם ובשליחות מנהיגו הרוחני, האדמו"ר מגור. האיום לפרוש מהממשלה, ואולי גם מהקואליציה אם חוק הגיוס לא יקודם ולא יאושר לפני אישור התקציב – זהו איום שלא שייך גם ל"אגודת ישראל", המפלגה החסידית שחסידות גור היא חלק ממנה. מה שאומר – חבריו של השר גולדקנופף לרשימה הם אינם שותפיו לאיום.
אמנם הם לא יכולים להרשות לעצמם לומר זאת בקולם, אך ההבנה הרווחת בחוגים החרדים שאינם חוגי חסידות גור – היא שגרירת רגליים בקידום חוק הגיוס זה דבר רע. אבל, מבחינתם, האלטרנטיבות שמחכות לחרדים בחוץ, באופוזיציה או בבחירות – הן רעות הרבה יותר מהיעדר חוק גיוס. הרי חברות בקואליציה ובממשלה – משמעותה תקציבים, פרויקטים, תפקידים ועוד הרבה דברים שמאוד לא רצוי לאבד. בטח לא כעת.
אז לכאורה, בנימין נתניהו לא צריך לדאוג יתר על המידה בגלל איומי גולדקנופף. לכאורה, מדובר בנמר של נייר. למרות זאת, נתניהו משדר לחץ ודאגה שאמורים רק להתעצם, ככל שיתקרב הדד-ליין לאישור התקציב. הוא יכול לכתוב ספר שלם שיעסוק בנושא הפרנויה הפוליטית ואיך בזכותה הופכים לראש ממשלה שמכהן הכי הרבה זמן בהיסטוריה של מדינת ישראל.
אין לדעת לאן מסוגל להוביל לחץ של איש אחד, ואיזו דינמיקה הוא יכול לייצר. על כן , נתניהו אינו רגוע – ובצדק. נראה כי לנושא הגיוס, התקציב ואיך להרגיע את החרדים כדי שלא יפתיעו אותו, הוא מקדיש לא פחות זמן מנושאי הביטחון והעדות במשפטו.
גזרת המשפט צפויה גם היא להמשיך להטריד את ראש הממשלה בחודש הקרוב. כמה שלא ימרח ויעכב – החקירה הנגדית קרבה ובאה. במקביל כמובן, הגזרה הביטחונית – תישאר גם היא במרכז סדר היום.
עוד נופח ללחץ. בימים אלה ישראל מנסה להנדס קונסטרוקציה שהיא אינה שלב א' של הסכם הפסקת האש, ואינה גם שלב ב' שמשמעותו – ההתנגשות החזיתית בין דרישת חמאס להישאר ולשרוד – לבין דרישת ישראל לחסלו. החטופים הישראלים נמצאים אי שם באמצע, בקו התפר שבין הדרישות הסותרות.
עסקת האמצע שתאפשר לישראל להוציא מגהינום המנהרות כמה שיותר חטופים חיים – היא המטרה לטווח הקרוב. בשונה ממשא ומתן על העסקה ההומניטרית שהסתיימה בשבוע שעבר, המו"מ על עסקת הביניים לא יכול להימשך שבועות על גבי שבועות. במקביל, ישראל מפעילה את המנוף הכבד – האיום הצבאי של חזרה ללחימה – ולא ללחימה שהתנהלה ברצועה לפני הפסקת האש, אלא ללחימה מאוד שונה , אכזרית, אינטנסיבית, עם תמיכה אמריקאית מלאה – במקום ההגבלות, האמברגו והדרישות ההומניטריות של ממשל ביידן.
בנימין נתניהו אולי לא שש לממש את האיום – אך המציאות לא מותירה לו בררה.
איום שלא מומש הורס את ההרתעה, והורס את הסיכויים לדיפלומטיה עתידית. גם במישור הפנים-קואליציוני בנימין נתניהו לא יכול להרשות לעצמו לוותר על מימוש האיום הצבאי – אם הדרך הדיפלומטית לא תניב פרי, ובקרוב. מבחינת שותפו הבכיר של נתניהו, שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שעון החול עד החזרה למלחמה מתקתק בקולי קולות מהיום הראשון של הפסקת האש – ואת זה בנימין נתניהו יצטרך לקחת בחשבון כשיגיע לצומת קבלת ההחלטות. גם זה יקרה במהלך החודש הקרוב, חודש האתגרים.
