"כל מה שאתה חולם עליו, פתאום קורה. אבל מעבר לתגובות המשמחות, לקהל שמגיע להופעות ואנשים שמשתפים אחד את השני בשירים, לא הבנתי בכלל כמה חשוב זה כשמנגנים שיר שלך באירוע מיוחד למען קיבוץ בארי, אחרי כל מה שתושבי הקיבוץ עברו ועדיין עוברים. היום אני גם נפגש עם מישהי ששמעה את האלבום שלי, והחליטה שהיא רוצה לקחת את היומן של בן הזוג שלה שנרצח ולנסות להוציא ממנו שיר".
"עכשיו תורך" עשוי להישמע כמו שם של אלבום בכורה, אבל לא זה המקרה של ליעם חכמון, בקרוב בן 27, שהוציא את אלבומו השלישי בנובמבר האחרון ויבצע משיריו בהופעתו הקרובה ב-29 במרץ במועדון "גגרין" בתל אביב. אם יש דבר אחד משותף במלחמה הנוכחית ליוצרים ותיקים וחדשים, ידועים יותר או פחות, זו המיומנות הנרכשת להבין מתי אפשר ואי-אפשר להוציא שירים ואלבומים שלא מתכתבים עם מצב הרוח הלאומי. "כשקורית טרגדיה וחיילים נהרגים, בסוף גם אני אומר לעצמי שאני לא רוצה לשמוע את האלבום שלי כרגע. גם אני אזרח כאן, גם חברים שלי גויסו לצבא, ודין אלבז שהפיק את האלבום הזה היה במילואים נון סטופ. מצד שני, אתה גם אומר לעצמך – זה המקצוע שלי, אני לא יודע לעשות שום דבר אחר".
לחכמון הייתה אלטרנטיבה, אלא שהוא פרש בישורת האחרונה מתואר באדריכלות נוף בבית הספר שנקר לטובת המוזיקה. "קצת אחרי שעזבתי את הלימודים, לפני שהאלבום יצא, ישבתי עם דין באולפן והוא אמר לי – 'ולחשוב שהיית אמור להיות אדריכל נוף'. המצב בארץ מאז שפרצה המלחמה גרם לי להבין שחיים רק פעם אחת באמת, ואם יש לי תואר אז תמיד יהיה לי לאן לברוח. לא רציתי לברוח לשום מקום, פלאן בי זו סכנת נפשות".
"לא רציתי לברוח לשום מקום, פלאן בי זו סכנת נפשות"
"בשיר שכתבתי לא מזמן יש שורה: החיים זה דף אחד / אני לא מחכה לפרק ב'. קצת כמו ראפרים אמריקאים שמקעקעים את הפנים ואומרים לעצמם – מי יקבל אותי לעבוד ככה? אני מקועקע כולי, אני ראפר. ככה ידעתי שבכל תקופה קשה במוזיקה ובכל שיחה עם ההורים, זה ישב עליי ואני אצא לחפש משרד אדריכלות לעבוד בו. מוזיקה היא דרך חיים שיכולה לתגמל אותך רגשית, כלכלית וחברתית ולפעמים גם לא. אני לא רואה בה קושי שונה במיוחד בהשוואה לעבודות עצמאיות אחרות, אבל מה חשוב בחיים, כסף? שבוע אחרי שעזבתי את הלימודים, הייתה לי הופעה בכולי עלמא בתל אביב והגיעו 300 איש. זו הייתה נחיתה רכה לפרישה".
על אלבומו הטרי יחסית של חכמון, על קו התפר שבין זמר לראפר, המלצנו בחודש שעבר בזכות סגנון כתיבה בגובה העיניים וראפ מלודי מיוחד. בשיר "בלילות", ההרגשה היא כאילו חבר טוב מתיישב לשתף אתכם למה הוא לא מוצא את מקומו בעולם, ולמה לב שבור דווקא יכול להיות הלב הכי שלם. "היה לי חשוב להראות מה אדם חווה במהלך מלחמה מבלי בהכרח לתאר אותה", הוא מסביר. "כולנו מתמודדים עם רגשות ומחשבות פנימיות איפה אנחנו בתוך כל הסיפור. אנשים עדיין יכולים לחוות רצון לאהוב, בעיות כלכליות או כל דבר. אם ימי הזיכרון והעצמאות הם אחד אחרי השני בהגדרה, אז גם האלבום שלי יכול להישמע ככה. אנחנו צוחקים, ואז בוכים ואז שמחים, והכל יכול לקרות ביום אחד".
אל השיחה מצטרף דין אלבז, שהיה שותף מלא להלחנת האלבום והפיק אותו. "ניסינו להביא כאן קול של דור, ולא בהכרח להתנתק מהמצב. בתהליך העבודה עליו כתבנו את השיר 'השכונה שלי', שכל המהות שלו זה על הבית, החברים והשריטה המטורפת שעברנו". השיר, שבו מתארחת הזמרת ליאל נחתום, התבלט באלבום בעקבות הסיפור שמאחוריו. הוא הוקדש לזכר רועי צ'אפל, מפקד פלוגה בסיירת נח"ל, שנהרג ב-7 באוקטובר וקולו עם ההקלטה מהקרב האחרון בהגנה על יישובי העוטף שולב בסוף השיר. זה אכן שיר שמייצג קול של דור שלם אך שבור, של צעירים וצעירות שנלקחו מהם השנים הכי יפות ואופטימיות.
ליעם חכמון ודין אלבז. הקשר התחדש בשבעה על חבר הילדות רועי צ'אפל | צילום:
ניר אמיתי
הקשר בין חכמון לאלבז, שניהם במקור מזכרון יעקב, התחדש בשבעה על צ'אפל, שהיה בשכבת גילם, גדל בזכרון יעקב והתחנך בפנימייה הצבאית בחיפה. בנסיבות הקשות נרקמה היצירה ביניהם. "אפשר לומר שהתחלנו לעבוד על האלבום בעקבות השבעה", אומר ליעם. "אורית, אמא של רועי, היא חברה טובה של אמא שלי והתגייסנו יחד לסיירת נח"ל. בהתחלה רצינו לכתוב שיר רק עליו, אבל האמת היא שלא הצלחנו". דין מספר כי רועי היה "אדם קליל, ולא משנה כמה ניסינו ועבדנו על זה – תמיד אמרנו שאם הוא היה שומע את זה – הוא היה מתפקע מצחוק, כאילו השיר בכלל לא קשור אליו. אבל ידענו שאי אפשר לסיים את האלבום בלי שיר לזכרו של צ'אפל, אז כתבנו בית שלישי".
"השכנה שלי איבדה את הבן שלה במבצע מורכב,
ואמא שלי בסיר ה-50 שלה לעוד פלוגה,
וזה הזוי איך השכונה הזאת מוקפת באויבים,
שמחה שמהולה בעצב, יש קצב, אין ריקודים"
רועי צ'אפל, היה מפקד פלוגה בסיירת נח"ל ונפל ב-7 באוקטובר | צילום:
דובר צה"ל
"בתהליך העבודה על האלבום באולפן שלי בזכרון, העלינו זיכרונות על הבית והחברים, ואז הבנו שאין לנו שיר על הבית והילדות", אומר דין. "כשהתחלנו לכתוב את השיר, הסקיצה הראשונית הייתה רפרנס ל'יום כיפור בכפר סירקין' של רביד פלוטניק. בהמשך, הבנו ש'השכונה שלי' בכלל לא על זיכרון – אלא על המדינה".
"לקח לי הרבה זמן להבין שברגע שאני כותב את המילה 'אני', 'שלי', המאזין יכול גם לדבר לעצמו ועל עצמו", ממשיך ליעם.
ואז מגיע החלק האחרון בשיר שבו רועי נשמע בקולו, בקרב האחרון.
ליעם: "אתה שומע אותו אומר לגזרה שלמה – 'אף אחד לא חוצה את הציר, אני אזיין אותם'. אני יכול אפילו להעז לנסח אותו אחרת בטקסט? השיר הזה הושמע בגלגלצ, בכאן גימל, ולא צנזרו את החלק הזה כי כולם הבינו את החשיבות. צ'אפל לא 'רק' חירף נפשו, הוא מהראשונים במדינה שהבינו מה קורה כאן בכלל. מגיע לו שננציח אותו בהופעה הקרובה בגגרין, באמפי שוני, בהיכל מנורה, בלייב פארק".
אתה חולם בגדול.
ליעם: "נגיע לשם. ביולי 2026 אתה בהופעה שלי בשוני".
מה המחיר לזה שאתה שואף להגיע לבמות גדולות?
"המחיר הוא ההתחלה של השיר 'נעלם': 'לא ישן בלילה'. בסוף, יש שתי אפשרויות – או שאתה רודף אחרי החלומות או שהם רודפים אחריך. אני מעדיף להיות במעקב אחריהם".
"יש מלא ראפרים מעולים, ויש מלא זמרים מעולים, אבל אין הרבה זמרים שהם ראפרים מעולים"
אורח מסקרן באלבום הוא אסי ישראלוף, שמוכר בציבור כחבר השלישייה הקומית "מה קשור". אבל ישראלוף הוא גם מוזיקאי, ובשנה האחרונה אף החל לנהל אומנים. "אסי תמיד היה בתחום המוזיקה, הוא היה זבוב על הקיר באלבומים הראשונים של דודו טסה ועמיר בניון. את דודו הוא הכיר למשל כש'מה קשור' התארחה בתוכנית של אלי יצפאן, וטסה היה גיטריסט להקת הבית שלו. מי שעוקב אחרי אסי יודע שהוא האדם לקבל ממנו המלצות על מוזיקה, ואנחנו נפלנו בהגרלה שלו כשהוא המליץ על המוזיקה שלי".
ליעם חכמון | צילום:
ניר אמיתי
באלבומים הקודמים שלך אתה נשמע אחרת לגמרי. מה אתה יותר, זמר או ראפר?
ליעם: "יש מלא ראפרים מעולים, ויש מלא זמרים מעולים, אבל אין הרבה זמרים שהם ראפרים מעולים. זה בא מהמקום הזה, וגם כי הרגשתי שהראפ הגביל אותי ואת הרצון שלי להגיע לעוד קהל. יכול להיות שאני בז'אנר של אלה שמשחקים עם הרגש ואומרים 'בואו נדבר רגע', ולא הווקאליסטים באולמות הגדולים".
"לפעמים אתה מגדיר משהו רק כדי שתבין בעצמך מה אתה. אני רוצה להאמין שאני רק ליעם חכמון, לא מוגדר בז'אנר. מבחינתי אני גרוב, R&B, היפ הופ, ויש אפילו שאיפה למוזיקה מזרחית. כשאני כותב, יש לי כבר את המנגינה בראש לדעת איך אני רוצה שזה יישמע. יסלחו לך על גנריות או אם הקול שלך לא הכי יפה, אבל לא יסלחו לך אם לא תהיה כנה ואותנטי. כשהקהל שומע את המוזיקה שלי, אני רוצה שהם ירגישו כאילו זה קרה להם אתמול. עם זה אני אנצח".
