כשאליס ווידל נבחרה בינואר כמועמדת לנשיאות מטעם מפלגת הימין הקיצוני 'אלטרנטיבה לגרמניה' – לצד קריאתה לסגור את הגבולות בפני מהגרים ולפירוק כל טורבינות הרוח, היא כללה בנאומה גם מצע אקדמי: סגירת לימודי המגדר באוניברסיטאות. היא הציעה לפטר את הפרופסוריות והפרופסורים בתחום, שלדידה הפכו את המוסדות האקדמיים ל"חממות של Woke".
ווידל אינה יחידה. משטרו של ויקטור אורבן בהונגריה למשל, אסר על לימודי מגדר ב-2016. גם המפלגה הרפובליקנית של הנשיא טראמפ ודאי אינה אוהדת כלפיהם. לימודי המגדר הפכו בשנים האחרונות, ואולי תמיד, לסלע מחלוקת, סמל ל"מלחמת תרבות" וגם חממה שבתוכה מטופחים רעיונות ודמויות בולטות בתחומי הפמיניזם והמגדר. לימודי מגדר התגבשו כתחום אקדמי מובחן בשנות ה-70, ובהם שולבו כלים מדיסציפלינות שונות כמו סוציולוגיה, משפטים, פילוסופיה ופסיכולוגיה. הוגות פמיניסטיות משפיעות ולעיתים שנויות במחלוקת, כמו קרול גיליגן, ג'ודית באטלר, בל הוקס, קתרין מקינון ודונה הארווי – צמחו לפחות באופן חלקי מתחומי הידע הללו ותרמו להם.
"יש חשיבות עליונה לחיבור בין האקדמיה לאקטיביזם", אומרת ל'דבר' פרופ' דפנה הקר, משפטנית וסוציולוגית פמיניסטית ומרצה ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב, "כל ההיסטוריה התנועה הפמיניסטית הייתה גם וגם. חשיבה וגם עשייה, והחיבור בין השניים". הקר עצמה משלבת במשך כל הקריירה שלה בין אקדמיה לאקטיביזם. היא מכהנת מאז אוגוסט 2024 כיו"ר שדולת הנשים ומאז כשנתיים כחברה מומחית בוועדת האו"ם לביעור כל צורות האפליה נגד נשים.
הקר מרבה לכתוב ולדבר בבמות המכוונות לציבור הרחב, ולאחרונה בסדרת ריאיונות לפודקאסט 'המעבדה' של תאגיד השידורי הציבורי. בעבר הייתה חברה בוועדת שניט, הוועדה הציבורית לבחינת האחריות ההורית בגירושים; היא בין מייסדות עמותת 'איתך – מעכי משפטניות למען צדק חברתי'; ועמדה בראש ועדת ההיגוי של מאגר המידע המגדרי 'יודעת'.
אוניברסיטת תל אביב הייתה הראשונה בישראל בה נלמדו לימודי נשים ומגדר בשנת תשס"ב (2001-2002). התחום נלמד כיום גם באוניברסיטה העברית, אוניברסיטת בר אילן, אוניברסיטת חיפה, ואוניברסיטת בן גוריון. ואולם, לפי נתוני המל"ג (מוסד להשכלה גבוהה), כמעט מחצית הסטודנטים והסטודנטיות בחוג למגדר בשנת תשפ"ד לומדים באוניברסיטת תל אביב, שהיא גם היחידה שמציעה לימודי מגדר כמסלול לתואר ראשון.
"צריך להנגיש השכלה גבוהה עם כמה שפחות חסמים", אומרת הקר, "תואר ראשון בחינם, קבלה לשנה א' ללא מבחני קבלה ואז המשך על בסיס הישגים", אומרת הקר, "לא להגיד 'לא נעשה תיאוריה כי זה אליטיסטי', אלא לאפשר לכולם לעשות תיאוריה, זה הסבר על החיים. אם אנחנו לא מנסים להסביר לעצמנו את החיים, אנחנו נותנים לכוחות אחרים להסביר אותם, אפשר לראות לאן זה לוקח".
נתוני המל"ג מראים על גידול במספר הלומדים/ות בתוכנית משנה לשנה. בשנת תשע"ד (2013-2014) למדו בישראל 392 סטודנטים וסטודנטיות למגדר, לעומת 47 בשנת פתיחת התוכנית הראשונה בתל אביב, ו-101 בשנת הלימודים תשס"ג. עם זאת, בשנתיים האחרונות יש מגמת ירידה מסוימת. בתשפ"ב 364 למדו לימודי מגדר, לעומת 336 בתשפ"ג ו-305 בתשפ"ד (2023-2024).
האם לימודי מגדר ופמיניזם חיוניים ב-2025?
"חיוניים מאי פעם. אנחנו בתוך מתקפה חסרת תקדים בעוצמה שלה נגד ההישגים שהפמיניזם כבר השיג. לפני 10 שנים היו תוכניות ללימודי מגדר שאימצו אג'נדה יותר רחבה, או אפילו שונה כמו תיאוריה ביקורתית של גזע (CRT) ולימודים קוויריים, ההנחה הייתה שהתחום של לימודי מגדר מיצה את עצמו – נשים יכולות לעשות כל מה שהן רוצות. היום ברור שזה לא המצב, ואי אפשר לקחת שום הישג כמובן מאליו. לכן התיאוריות הפמיניסטיות, הלימוד על הזיקות בינן לאקטיביזם, הבנה שמגדר רלוונטי לכל תחומי החיים שלנו, אלו לימודים מאוד חשובים".
את יכולה לתת דוגמא לנסיגה בהישגים?
"השדולה היחידה בכנסת למען נשים היום, היא השדולה לאישה הדתית והחרדית בראשות סון הר מלך. המסרים העיקריים שלה הם הבאת ילדים וצניעות. כבר לא ברור שהמאבקים למען שוויון נשים אינם פוליטיים, במובן שכל המפלגות מחויבות אליהם. הדבר הבסיסי שלנשים מגיע שוויון, ואסור להדיר אותן וצריך להיאבק לייצגן בעבודה ובפוליטיקה, גם זה הפך להיות פוליטי.
עוד דוגמה מגיעה מתחומי המחקר וההוראה שלי, דיני משפחות", אומרת הקר, "הייתי מעורבת בו גם כאקטיביסטית, וגם כחברה בוועדת שניט. ארגוני הגברים מחלישים את ההכרה המשפטית בעבודות השקופות שנשים עושות במשפחה, כשהם מקדמים אג'נדה לכאורה שוויונית של משמורת פיזית משותפת, שלמעשה מתעלמת מחלוקת התפקידים לפני הפרידה. הילדים משלמים על זה. המחקר של אורית ג'קמן-לדאני ושלי מראה שרוב פסקי הדין שמתפרסמים היום קובעים משמורת פיזית משותפת, בלי קשר למה שהיה לפני הפרידה. הם פשוט ניצחו. בלי שהשתנתה מילה אחת בחוק, שופטי המשפחה השתכנעו גם מהרטוריקה וגם מהאיומים של הארגונים, שתובעים שופטים ועו"סים ישראלים בחו"ל על מיליונים".
במה המחקר בתחום המגדר מתמקד כיום, במה התפתח?
"תחום מחקר מאוד מפותח זה ההצטלבותיות (intersectionality). נשים הן לא מקשה אחת, וחוויות החיים שלהן והצרכים נגזרים מקשרים בין היותן נשים לשייכות שלהן לקבוצות נוספות. נשים בדואיות, עם מוגבלויות, מזרחיות".
מה עם ההקשר הכלכלי והמעמדי מעבר לזהויות?
"זה נכון. אחרי שטראמפ נבחר בפעם הראשונה, לפחות חלק מהפמיניסטיות היכו על חטא על ההזנחה של הפמיניזם הסוציאליסטי, שהיה זרם מאוד מרכזי בתחילת המאה ה-20. מי שנותנות את הטון הן האמריקניות, ושם היה ברור שאם את עושה פמיניזם סוציאליסטי – אין לך קריירה. למרבה הצער, רבות מהאקדמאיות הפמיניסטיות הוכשרו בארצות הברית, וזו אחת הסיבות שזה הוכחד מהשיח.
היום אנחנו עסוקות בלמצוא מקורות השראה בפמיניזם ממקומות אחרים. למשל אירופאי, נורדי או מוסלמי, בוודאי אחרי בחירתו מחדש של טראמפ. זה ברור לנו שגם בהקשרים האלו אנחנו חייבות לפתח בחזרה חשיבה ועשייה יותר הדוקות, שקושרות בין מעמד סוציו-אקונומי לבין מגדר. דרך אגב, הפמיניזם המזרחי בישראל תמיד היה בחוד החנית של סוג המחקר הזה. מחקרים על הדיור הציבורי, על נשים בעוני, הן הבינו את זה ראשונות".
המלחמה השפיעה על המחקר והלימודים בתחום?
"אני לא יכולה לתת תמונת מצב כללית. אני יכולה לספר על קורס שאני מלמדת עם ד"ר דניאלה שבאר-שפירא שעוסק באלימות במשפחה, שמועבר כל שנה, אבל השנה היה ברור שהמלחמה משפיעה. עשינו פרויקט יחד עם שדולת הנשים: הסטודנטיות והסטודנטים יצאו לברר מה המענים לסכנות שהשדולה כבר איתרה בסקר קודם, שגילה עלייה מאוד מדאיגה בהיקפי האלימות במשפחה כשמדובר בבן זוג או בשני בני זוג ששירתו במילואים במלחמה.
פרופ' דפנה יואל ואני פרסמנו שני טורים בעיתונות בזמן המלחמה מתוך הרגשה של מצוקה ושל חובה לקחת חלק בשיח הציבורי, דווקא בעיתות הקשות. אחד הטורים עסק בחובת הממשלה לשחרר חטופים גברים כבר בסוף 2023. הפסקת האש האחרונה הופרה אז בטענה שעד שלא תשוחרר האישה האחרונה נחזור ללחימה. דווקא מתוך לימודי המגדר התנגדנו לעמדה הזו, חשבנו שזו אפליה איומה כלפי גברים, ושכל אדם שנחטף מגיע לו להשתחרר כמה שיותר מוקדם. והנה אנחנו רואים שגברים עברו זוועות איומות בשבי.
העיסוק רק בנשים כקורבנות של הלחימה עלול לפעול כבומרנג, ולהנציח תפיסה של נשים כמי שצריכות להישאר בבית כי מסוכן בחוץ, כשבעצם הזוועה הזו הייתה לכולם: נשים, גברים וילדים. הדגש הבלעדי על אלימות מינית ועל אלימות נגד נשים עלול לשרת את הכוחות שרוצים לעשות דמוניזציה לכל הפלסטינים, וגם לסמן נשים כ'כבודה של בת מלך פנימה'".
איך משפיעה העלייה של זרמי ימין בעולם שמתנגדים ללימודי מגדר?
"זה נותן רוח גבית למה שעד לא מזמן אנשים לא העזו להגיד, גם אם חשבו בליבם. אנחנו בעידן האנטי פוליטיקלי קורקט, אפשר להגיד הכול. אם נשיא של מעצמה שאמורה להיות השריף הדמוקרטי של העולם מרשה לעצמו לדבר על נשים כמו שהוא מדבר, אז מה יגידו אזובי הקיר. וזו עכשיו הגבריות החדשה. הגבריות שקיווינו שתלך ותיעלם הפכה להיות המודל".
האם ביקורת מביאה לשינויים בתכנים הנלמדים?
"ברוב המוסדות האקדמיים תוכניות הלימודים למגדר מורעבות מבחינת המשאבים. אז זה נורא קל להגיד תוכנית ללימודי מגדר, ויותר מסובך לתת לתוכניות את מה שהן צריכות כדי לשגשג, שזה אומר קודם כל תקנים. אני חושבת שיש ביקורת שהיא מוצדקת, לא על התוכניות אלא על המוסדות – שצריך סגל רב יותר, מגוון יותר, שמסוגל להביא קולות מגוונים מתוך התיאוריות הפמיניסטיות, ומתוך חוויות החיים של קבוצות אוכלוסיה שונות בישראל. אבל זה דורש משאבים. אוניברסיטת בר אילן למשל היא דוגמא ראויה לשבח, אולי בניגוד לציפיות, של אוניברסיטה שמקדישה ללימודי המגדר יחסית הרבה משאבים.
"ישראל מובילה בפערי השכר בין נשים לגברים – מקום שני מהסוף ב-OECD, רק מעט יותר טובים מדרום קוריאה. אני יושבת באו"ם, אני רואה עשרות מדינות בשנה, ושם חושבים ש-10% הם פערים בלתי נסבלים במדינה מערבית. אצלנו זה 30%, זה פשוט לא נתפס"
"אני אתן לך עוד תחום שאני חושבת שחייבים לפתח הרבה יותר, וזה התחום של לימודי גברויות (גבריות לסוגיה השונים, נ.ק.), ומשיכה של סטודנטים גברים ללימודי המגדר. לא יכול להיות שבמאה ה-21 הכיתות של לימודי מגדר יורכבו כמעט רק מסטודנטיות. זה רלוונטי לכולם, גם את הגברים מאוד ממגדרים. אבל לא הצלחנו לשכנע מספיק סטודנטים. זה לא חייב להיות תואר שלם. אנחנו יודעות מהמחקר למשל של מיכל זאבי, שמספיק שסטודנט נקלע במקרה לקורס בפמיניזם, וזה ממש יכול לשנות לו את החיים. אז החשיפה הזו בציבור הסטודנטיאלי הרחב, זו משימה דחופה".
מה דעתך על הביקורת שלפיה לימודי המגדר מתמקדים יותר בתתי זהויות, מאשר למשל במה שקורה בעולם העבודה?
"אני שותפה לביקורת הזו ואני מלמדת אותה. זה מחזיר אותנו להתפכחות אחרי הבחירות האחרונות של טראמפ, הבנה שאנחנו חייבות לחזור למטריאלי. הביקורת כלפי הדגש על חקר ייצוגים, שזה חשוב, אבל לא יכול להיות בלעדי ולבוא במקום המחקר על החיים עצמם. אני מעודדת את הסטודנטיות שלי לא לחקור עוד סדרת טלוויזיה אלא ללכת לחקור נשים וגברים במציאויות החברתיות המאוד ממשיות שלהם".
מה מבחינתך הסוגיות הבוערות ביותר היום בישראל מבחינת שוויון מגדרי?
"הסוגיה הכי בוערת בעיני היא ההדרה וההפרדה, שזולגות לעוד ועוד מרחבים, ובקואליצייה הנוכחית ממש כחלק מקווי היסוד. מי שחושב שנשים מאחורה באוטובוס זה משהו שבא בחשבון – זו המציאות שאנחנו דוהרים ודוהרות אליה. השחתת שלטי חוצות עם שלטים של נשים והחידלון של רשויות האכיפה מול זה, מאוד סימבולי בעיני. יש פה מאבק קשה. האתגר הגדול השני הוא פערי השכר. ישראל מובילה בפערי השכר בין נשים לגברים – מקום שני מהסוף ב-OECD, רק מעט יותר טובים מדרום קוריאה. אני יושבת באו"ם, אני רואה עשרות מדינות בשנה, ושם חושבים ש-10% הם פערים בלתי נסבלים במדינה מערבית. אצלנו זה 30%, זה פשוט לא נתפס. בלי עצמאות כלכלית, שום דבר לא יכול לקרות".
את מתנגדת לכל הפרדה מגדרית באופן גורף?
"כן. כל הפרדה מסמנת אותנו כיצורים שונים, וצריך הצדקה מאוד חזקה בשביל סימון כזה. לפעמים יש כזו, אבל אנחנו לא בדיון מהסוג הזה למשל על תאי שירותים, שאני חושבת שגם שם צריכים שירותים לטרנסים, ושיהיו שלושה סוגים של תאים. אנחנו במציאות שבה מומצאים גדרי צניעות מופרעים שלא היו אפילו אצל החרדים, עד שההנהגה שלהם החליטה שזה מה שיציל אותם מהחברה הכללית. בעיתונות החרדית לא מפרסמים תמונה של חטופה כי אסור להם לראות תמונות של נשים. זה אף פעם לא היה ככה, והטרגדיה שלנו היא שזה מחלחל למיינסטרים. חייל חרדי שמתגייס לחטיבת חשמונאים מקבל הבטחה לא לראות אישה משרשרת החיול ועד השחרור. זו כניעה מוחלטת לתרבות שרוצה להעלים נשים".
מה את מאחלת לחברה הישראלית בתחומי זכויות הנשים?
"אני מאחלת לציבור הנשים והגברים הליברלים בישראל למצוא את הדרכים להתאחד, לעצב משנה ברורה של מה זה חיים ליברליים ושוויוניים במדינה דמוקרטית, ולהיאבק על המשנה הזו בכל הכוח".
יש הרבה שיח על הציבור הליברלי כמגזר או קבוצה מובחנת. מה עם מסר שפונה לכולם?
"הסקרים בשנה הראשונה של המאבק בהפיכה המשטרית הראו שהרבה מאוד אנשי ימין מגדירים את עצמם כליברלים. אלו אנשים שגדלו במדינה דמוקרטית שמאפשרת הרבה חופש, ולא רוצים מדינה דיקטטורית או תיאוקרטית. 7 באוקטובר החזיר אותנו למצב חרדתי, לאבל והלם שמקצינים עמדות ומשכיחים את החשיבות של דמוקרטיה, כי הכי חשוב שנשרוד מול איומים מאוד מוחשיים.
אם נתעורר יום אחד למציאות שבה אי אפשר להתבטא, מכריחים אותנו לעשות דברים שאנחנו לא רוצים ושוללים את החופש שלנו לבחור, הרוב המוחלט של אזרחי ישראל לא יאמין שזה קורה לו. טראמפ לא הסתיר את מה שהוא רוצה להשיג, ועכשיו הרבה מאוד רפובליקנים לא מאמינים שזה מה שקורה. האנשים האלה מאוד רציניים, צריך להקשיב טוב למה שהם אומרים, ואם לא רוצים לחיות בשלטון דכאני, צריך להיאבק".
