בעצרת רבת משתתפים בכיכר החטופים, התאספו אלפי ישראלים למחות ולדרוש את שחרורם המיידי של 59 החטופים הנותרים בשבי חמאס, 519 ימים לאחר אירועי 7 באוקטובר. העצרת המרכזית התקיימה בתל אביב, עם עצרת נוספת בצומת שער הנגב.
קרינה ארייב, ששוחררה לאחר 477 ימים בשבי, סיפרה על התנאים הנוראיים בשבי ועל התעללות המחבלים. "אני יודעת מה זה להיות בשבי, אני יודעת מי זה החמאס," אמרה בנחרצות, "ואני אומרת פה בקול ברור וחד משמעי: החטופים הם מעל הכל! קודם צריך לדאוג להם – ואחר כך לכל השאר! כי אין מחיר לחופש!"
ארייב הוסיפה באנגלית: "אני רוצה להודות לנשיא טראמפ על תפקידו המכריע בהשגת העסקה ובהבאתי הביתה. עם זאת, העסקה לא הסתיימה עד שכולם יחזרו, ועד שנבטיח ביטחון מתמשך לכולנו. הבא את כולם הביתה, אדוני הנשיא. תודה."
אימהות, אבות, אחים ובני זוג של החטופים עלו לבמה ושיתפו בתיעוד ובעדויות קשות אודות מצבם של יקיריהם. ענת אנגרסט, אמו של מתן אנגרסט, סיפרה כי בנה, שנחטף פצוע, סובל מפגיעות גופניות חמורות וללא טיפול רפואי. "בתיעוד שקיבלנו מתן נראה כבוי, מיואש, כועס. מעבר למצב הנפשי הקשה, ידו הימנית לא מתפקדת, העיניים והפה לא סימטריים ואפו שבור," שיתפה וביקרה את החלטת הוועדה המדינית שלא לכלול את בנה בקטגוריה ההומניטרית.
עידית אהל, אמו של אלון אהל, שאלה: "מה מרגיש בחור צעיר שנמצא ארבעים מטר מתחת לאדמה, קרוב לשנה וחצי? מה הוא מרגיש, אלוני שלי, לילה אחרי לילה… 518 ימים?" וסיפרה כי למרות הכל, עדויות השבים מספרות שבנה ממשיך לשרוק את "שיר ללא שם", המנגינה האחרונה שניגן לפני שנחטף.
יפעת הימן, אמה של ענבר הימן שנחטפה ונרצחה בפסטיבל נובה, התחננה: "רק תחזירו לי אותה כבר, מה ביקשתי לנשק את הארון שלה. אני רוצה לקבור את הבת שלי בקבורה יהודית ראויה באדמת ארץ ישראל."
לישי מירן-לביא, אשתו של החטוף עמרי מירן, ונדב רודאיף, בנו של ליאור רודאיף שגופתו מוחזקת בעזה, הזהירו: "לא יהיה פה שיקום, לא תהיה פה מדינה, לא יהיה פה ניצחון ולא יהיה פה ביטחון בלעדיכם."
דביר קופרשטיין, אחיו של בר קופרשטיין, קרא: "כולנו יודעים שמי שנמצא עכשיו בשבי בעזה הוא קודם כל יהודי והוא חייב לשוב הביתה. כולם צריכים לחזור. החיים לשיקום והחללים לקבורה."
רבים מהדוברים פנו ישירות לרמטכ"ל הנכנס אייל זמיר ולראש הממשלה. עידית אהל אמרה לרמטכ"ל: "כעת – עת פדיון שבויים! כעת – עת להחזיר את כולם!" ואילו נדב רודאיף אמר: "חובת ההוכחה היא עליך! קודמך בתפקיד, הרצי הלוי, הפקיר ב-7/10, המשיך להפקיר… וכשל בתפקידו!"
אילנה גריצווסקי, שורדת שבי נוספת, תיארה את הקושי האדיר בידיעה שבן זוגה עדיין מוחזק בשבי: "להיות שורד שבי זה לשרוד מחדש את הסיוטים בלילות, זה לדעת שבן הזוג שלי עדיין מוחזק בגיהנום, חווה התעללות אכזרית יום אחרי יום." היא הזהירה מפני חידוש הלחימה האינטנסיבית: "אם נחזור להילחם הם ימותו בשבי, יהיו חללים שלא נוכל למצוא יותר."
בעצרת שהתקיימה בצומת שער הנגב, הדגישו לירן ברמן, אחיהם של גלי וזיו ברמן, את העובדה שאחיו נמצאים רק במרחק שני קילומטרים מהם אך רחוקים כמו עולם שלם: "נגמרו לי המילים והדמעות להסביר לבארי ועלמא שלי איפה אתם. יש עסקה על השולחן, ואין לנו את הפריבילגיה לתת לה להתמסמס."
המסר העיקרי שעבר בכל הנאומים היה אחיד וברור: "החיים לשיקום והחללים לקבורה" – יש להחזיר את כולם ללא דיחוי.
