מרגע פרסום מכתב אי־האמון של השר ביועצת, התמקד הדיון בסיכויי התהליך שצפוי לעבור בשלוש תחנות: ועדת האיתור, הממשלה ובג"ץ. ועדת האיתור תקיים שימוע ליועצת, ותמליץ. הממשלה שגם בה יתקיים שימוע (כאן, להבדיל מהוועדה, חבל על הזמן), לא חייבת לקבל את ההמלצה. גם אם הוועדה תמליץ לפטר, ההערכה היא שבג"ץ יבטל את ההדחה.
האם הפגיעה ביועצת ובראש השב"כ תעיר את הרחוב והמחאה? הממשלה מהמרת על המשך השחיקה והעייפות כדי להחיש את הגיים צ׳יינג׳ר של ההפיכה – הדחת היועמ"שית
בוועדה, כרגע, יש שלושה חברים: היו"ר, נשיא העליון בדימוס אשר גרוניס, נציגת לשכת עורכי הדין עו"ד תמי אולמן ונציג האקדמיה פרופ' רון שפירא. הכנסת והממשלה אמורות להשלים את ההרכב: חבר כנסת מוועדת חוקה, שר משפטים/יועץ משפטי לשעבר מטעם הממשלה. גרוניס ואולמן יתמכו ביועצת, חבר הכנסת יצביע נגדה. נותרו שני סימני שאלה: אף ששפירא מסומן כמתנגד לבהרב־מיארה, מותר להניח שיחליט רק אחרי השימוע, והוא לא מצוי מראש בכיסו של לוין. סימן השאלה השני הוא מי יהיה נציג הממשלה. אף יועץ לשעבר לא יצביע נגד היועצת. לגבי שרי משפטים לשעבר המצב מורכב יותר. השרים שמשרתים את הממשלה, גדעון סער או צחי הנגבי.
הם בניגוד עניינים כי לא ניתן להיות גם בגוף שמפטר וגם בוועדה שבוחנת את הפיטורים. לגבי אמיר אוחנה, קשה להניח שיו"ר הכנסת ישובץ לוועדה. נותרו שרי המשפטים לשעבר משה נסים, דן מרידור, יוסי ביילין, ציפי לבני, מאיר שטרית, דניאל פרידמן, איילת שקד וחיים רמון. רמון, שהכי קרוב לעמדת הממשלה, סבור שאין ללכת להדחה אלא לפיצול התפקיד. בלי שר משפטים לשעבר, צפוי רוב נגד ההדחה.
אפשרות נוספת שהופרחה היא שיו"ר הוועדה גרוניס יתפטר ובכך יתקע את הוועדה כולה. התרחיש לא סביר, אבל אם כן, יצטרך לוין למצוא מחליף בשתי תחנות. האחת, התייעצות עם נשיא העליון יצחק עמית שהוא לא מכיר בו. השנייה למצוא שופט עליון בדימוס שיסכים להחליף את גרוניס, ונדמה שאין אחד כזה ברשימת הבדימוסים.
אם הממשלה תחליט להדיח, יוגש בג"ץ שבו יעמדו לצדה של היועצת טיעונים חזקים מכל אגפי המשפט המינהלי – שימוש לרעה בסמכות, ניגוד עניינים, שיקולים זרים וחוסר סבירות קיצונית.
שר המשפטים יגייס שוב עורך דין פרטי שינסה הפעם לשכנע את השופטים שחילוקי הדעות עם היועצת אינם מאפשרים עבודה עמה. היועצת תטען שחילוקי הדעות התקיימו רק מול החלטות הממשלה לפעול בניגוד לחוק. לכן, לא מדובר בחילוקי דעות שמצדיקים את הדחת היועצת, אלא שימוש לרעה בסמכות ההדחה.
טענת ניגוד העניינים תחייב הרמת מסך בין שר המשפטים לראש הממשלה. אף שלוין מוביל את האירוע, בנימין נתניהו הוא המושך בחוטים. הוא בניגוד עניינים מכיוון שהוא מנוע מלטפל בהדחת האחראית על התביעה במשפטו הפלילי אבל טביעת אצבעו ניכרת באירוע. בלעדיו, לא היה מתאפשר מסע הטינוף וההכפשה של היועצת בידי שריו, ח"כיו ומקורביו. בלעדיו, ההדחה לא תעלה על סדר היום בישיבת הממשלה. המהלך הוא שלו גם אם ייצא מהחדר בעת הדיון וההצבעה.
ההחלטה לפטר נגועה בחוסר סבירות קיצונית. אפילו מתנגדיה המובהקים של העילה, כמו המשנה לנשיא נעם סולברג, לא יוכלו להתכחש שזהו המקרה החריג שמתאים ליישומה. בכל מקרה, אחת הטענות המרכזיות נגד השימוש בעילת הסבירות היא שניתן להסתדר בלעדיה, שיש בארסנל של המשפט המינהלי עילות חילופיות. ואכן, במקרה הנוכחי יש ויש, כך שאפילו ההרכב השמרני ביותר של בג"ץ יתקשה שלא להחילן.
ומה יקרה אם הממשלה לא תציית לפסק הדין שיבטל את ההדחה? האם גם בהרב־מיארה, כמו יצחק עמית, תוחרם ותנודה בידי שר המשפטים? ושאר שרי הממשלה? אם זה יקרה, נחתם סופית העידן של ישראל הממלכתית והדמוקרטית.
בתהליך שהותנע בשבוע שעבר, לוין, כצפוי, מוביל את הכוח המסתער, גדעון סער את הפלוגה המסייעת, ונתניהו מוביל את רשימת בעלי המניעים. היועצת, מבחינתו, היא איום תלת־ראשי – פוליטי, חוקתי ופלילי.
בקטע הפוליטי, נחישותה והתמקדותה של היועצת בחוק ההשתמטות מאיימות על שלמות הקואליציה. נתניהו חייב את החרדים לאישור התקציב, ועדיין אין בכוחו להציג להם בדל טיוטה של תזכיר חוק. כתחליף הוא מציע להם על החשבון את ראשה של היועצת. הוא מקווה שהחרדים יתרשמו וייתנו לו את התקציב בלי חוק השתמטות.
בקטע החוקתי־משטרי, נתניהו חושש מנשק יום הדין שבארסנל של היועצת – הנבצרות. בהרב־מיארה לא חושבת לעשות שימוש בנשק הזה, אבל נתניהו, החשדן הנרדף, מעדיף שהנשק הזה, לאחר שנכשל בהשמדתו, יופקד בידי יועץ אחר שיוכפף אליו ולא למדינת ישראל ולחוקיה.
במשפטו הפלילי זועם נתניהו על היועצת שסירבה להמלצות השופטים ללכת לגישור או לסגת מסעיף השוחד. נתניהו מפנטז על היועץ הבא שימשוך את כתב האישום. בינתיים הוא תקוע עם בהרב־מיארה שמאלצת אותו להתייצב באולם ולהתמקח כרוכל על ימי ושעות עדותו; להיתקל שוב ושוב במצלמה ובשאלות של אורלי בר־לב ואביעד גליקמן; והכי גרוע – להתקרב למועד החקירה הנגדית ומבוכותיה.
חזרתו של גדעון סער לקואליציה מעניקה להתעללות במערכת המשפט את החיפוי והגיבוי של הימין הממלכתי, השמרני, ההגון. לכאורה. נכון, הוא מונה לשר החוץ אבל שם הוא מיותר כי את היחסים עם ארה"ב מנהל רון דרמר. לכן חזר סער לתחום התמחותו המקורי, מערכת המשפט. כך חבר ליצירת "מתווה לוין־סער" להינדוס הוועדה לבחירת שופטים לטובת הפוליטיקאים. ועכשו הוא תורם את חלקו להכפשת והדחת היועצת המשפטית לממשלה.
סער התהפך פעמיים: גם בביטול "חוק סער" שהוא עצמו חוקק (החוק שמחייב שבעה חברי ועדה כדי לבחור שופט לעליון), וגם לסילוקה של בהרב־מיארה שאותה מינה כשר משפטים בממשלת השינוי ליועצת, לאחר שבחן את התאמתה כמשפטנית שמרנית, לאומית וביטחונית. במציאות מי שמתהפך פעמיים חוזר לאותו המקום. בפוליטיקה זה לא המצב. מי שנפרד מעצמו פעמיים, נפרד לחלוטין מעמוד השדרה שלו.
סער הוא תלמידו של מנחם בגין, ראש הממשלה והמנהיג ההגון והממלכתי שהבין את חשיבות הציות ליועצים המשפטיים ובעיקר לשופטים. למזלו של סער, לא רק שבגין כבר לא איתנו כדי להתהפך עליו (ולא רק בקברו), אלא שגם אין לו ממשיכי מורשת אמיתיים בעלי משקל שישמיעו קול. אבל זה כבר דיון בהתפרקות הליכוד, כאשר על הפרק התפרקות דרמטית יותר – של שלטון החוק, הדמוקרטיה והמדינה.
האם הפגיעה ביועצת ובראש השב"כ תעיר את הרחוב והמחאה? האם תצית מרי אזרחי, בלתי אלים מהסוג הלגיטימי בדמוקרטיות? אין לדעת. ממשלת לוין־נתניהו מהמרת על המשך השחיקה והעייפות של עם שכורע תחת ייסורי החטופים, תחת אי־הוודאות אל מול מלחמה מתקרבת, תחת חבלי ארץ הרוסים שמנסים להחזיר את תושביהם ופרנסתם. עבור הממשלה זו הזדמנות פז להכות. להחיש את הגיים צ׳יינג׳ר החשוב ביותר של ההפיכה המשטרית – הדחת היועצת המשפטית לממשלה.
