הרצי הלוי סיים את תפקידו כרמטכ"ל בקול ענות חלושה. כולם, כולל תומכיו הגדולים ביותר, מבינים ויודעים שהאיש היה חייב ללכת הביתה מזמן. הסיבה היחידה שהוא הצליח איכשהו לשרוד בתפקידו נעוצה באיתרוג לה זכה מצד פוליטיקאים, עיתונאים ומעצבי דעת קהל שדבר אחד מרכזי מחבר ביניהם – רק לא ביבי.
בעיניהם של מאתרגי הרצי השארתו בתפקיד נתפסה כהחלשת ראש הממשלה נתניהו. פחות עניין אותם שיקום הצבא וניצחון על החמאס. זאת אגב הסיבה שלאחר לכתו של הרצי, כולם התייצבו, שוב, מאחורי ראש השב"כ רונן בר עם אותן סיסמאות ואותם אינטרסים ואותן מטרות. לא רונן בר מעניין אותם ולא השב"כ בראש מעייניהם. גם במקרה של בר, הוא רק כלי שבאמצעותו הם מקווים ניתן יהיה להחליש את נתניהו ולהביא לסילוקו מתפקידו.
כל מי שמלאכת שיקום הצבא ומערכת הביטחון חשובה ויקרה לליבו צריך לשמוח על פרישתו של הרצי הלוי וצריך לתמוך בסיום תפקידו של רונן בר. בניגוד ל'תומכי הלוי ובר, אלה הקוראים לסיום תפקידם לא נשענים על טיעונים אישיים או על שיקולים פוליטיים. הרצי הלוי ורונן בר הם שני האנשים המרכזיים והבולטים בכישלון ה-7 באוקטובר. הם הובילו ועמדו בראש הצבא והשב"כ שתפקידם היה לשמור על הגבול ולמנוע את הטבח. הטיעונים כאילו רונן בר הוא שומר הסף ומגן הדמוקרטיה הם טענת סרק במקרה הטוב ודמגוגיה במקרה הרע. אין באמת סכנה לדמוקרטיה. הסכנה האמיתית, כפי שכולם חווינו, היא מצד אויבינו. ושם בשעת המבחן האולטימטיבית רונן בר לא בדיוק שימש כמגן יעיל.
פרישתו של הלוי היא הזדמנות. אחרי שנים שבהם מונו רמטכ"לים שהקטינו את הצבא, דיברו על הרתעה ועסקו בנושאים שנויים במחלוקת, הגיע הזמן לדרוש מראשי הצבא שיחזרו לשני התפקידים הבסיסיים ביותר של הצבא. הגנה על הגבולות וניצחון והבסת אויבינו. הרמטכ"ל החדש, אייל זמיר, טנקיסט בנשמה, יכול פוטנציאלית לממש את מה שכולנו תולים בו. בניית צבא קטלני, חסר פחד, שש אילי קרב והופך למכונת מלחמה משומנת.
בשבוע הראשון של זמיר בתפקידו הוא קיבל שלוש החלטות חשובות שמצביעות על כך שהוא אכן הולך בכיוון הנכון. החלטתו להקים חטיבת טנקים חדשה מוכיחה שהוא מבין שסיסמת 'צבא קטן וחכם' היא שורש הרע. החלטה חשובה נוספת שקיבל הייתה לשנות את כל תוכניות המלחמה של פיקוד דרום. לא עוד שיטת הפשיטות שלא הוכיחו את עצמן, אלא מתקפות ענק על האויב כדי להביסו. והחלטה אחרונה שמעידה על גישתו הייתה לפתוח את התחקירים שביצע הלוי על מחדל ה-7 באוקטובר מוכיח שהוא מתנגד להנחות ולהעלמות עין ולתחושה שמדובר בסימון ווי ולא בתחילת תהליך של תיקון עמוק בכל יחידות הצבא.
בימים אלה זמיר ימנה את חברי המטכ"ל הבא שאיתו יעבוד. ההתקפות נגדו על החלטתו לא לקדם את דובר צה"ל לשעבר, תא"ל דניאל הגרי, הייתה התקפה מכוערת ופוליטית בעיקרה. הגרי עבורם הוא בסך הכל עוד כלי שנועד לנסות ולקדם את האג'נדה שלהם. בעיניי 'תומכיו' של הגרי פגעו בראש וראשונה בהגרי עצמו. באובססיה הכפייתית שלהם נגד ראש הממשלה הם פגעו ברמטכ"ל וצבעו את הגרי בצבעים פוליטיים ברורים. אירוע הגרי הוא בסך הכל 'מכה קלה בכנף' שאסור לזמיר להתרגש ממנה. עליו לדבוק בדרכו ובתפיסתו הלוחמנית-התקפית. אזרחי ישראל רוצים לראות את צבא העם כצבא חזק ומנצח. אחד התפקידים הראשונים שמוטלים על כתיו של זמחיר היא להחזיר את האמון של אזרחי ישראל בצבא. אמון שנסדק תחת הרצי הלוי. אין ספק שזמיר מסוגל למשוך את העגלה, למלא את ייעוד הצבא ולהביא את הנציחון המיוחל. לא נותר לנו אלא לאחל לו הצלחה, כי הצלחתו היא הצלחת כולנו. עת הזמיר הגיע.
גלעד כץ – קונסול כללי של ישראל בדרום-מערב ארה"ב וראש מטה דיפלומטיה והסברה של שר החוץ, לשעבר
