עומר ונקרט סיפר לראשונה בריאיון ששודר הערב (שלישי) ב"מהדורה המרכזית" את סיפורו המצמרר – מסע שהחל במסיבת נובה והפך לשבי של 505 ימים בעזה. ונקרט, שאיבד כמעט מחצית ממשקל גופו, עבר לינץ', עינויים וחודשים ארוכים בצינוק, שרד ולדבריו – הביס את השבי.
הבוקר שהפך לסיוט
ונקרט והחברה הקרובה שלו קים דמתי ז"ל, הגיעו למסיבת הנובה בשעות הקטנות של בוקר ה-7 באוקטובר. "הזמנתי כרטיס ב-00:05 ב-7.10, אמרתי לקים 'בואי נלך לנובה, בואי נלך לרקוד, נלך לחגוג', הרבה זמן רצינו לצאת לרקוד ביחד", הוא משחזר.
בשעה 6:30, עם תחילת מטחי הרקטות, השניים נמלטו לעבר המיגונית ברעים, וכמו רבים אחרים, לא העלו בדעתם את מה שעומד להתרחש. "לאט-לאט עוד אנשים ועוד אנשים הגיעו למיגונית ורק בסביבות השעה שבע התחלנו להבין שיש מחבלים", הוא מספר.
"מה שאני זוכר זה שהשעה האחרונה שראיתי בשעון הייתה 7:29, ובדיוק באותה השנייה, מישהו אומר 'תיכנסו, תיכנסו, יש פה מחבלים'. אני שומע 'אללה אכבר', נוקר של רימון בתוך המיגונית וכולם מתכופפים".
רגעי האימה במיגונית
האימה שהתרחשה בתוך המיגונית הצפופה הייתה בלתי נתפסת. "שלושה רימונים כבר פוצצו בפנים, אני רואה גופות בקצה המיגונית. אנשים צועקים, אחד צועק 'נחתכה לי הרגל, שמישהו יבוא לעזור לי'", הוא משחזר.
ואם נדמה שרגעי האימה אל יכולים להיות מזעזעים יותר, מיד לאחר מכן מחבלים החלו להצית את המיגונית. "מישהו צועק מהכניסה 'תקשיב, הם שורפים אותנו'. לפני זה הייתה היסטריה, אנשים צעקו, אבל ברגע שהתחילו לשרוף אותנו, נהיה שקט, הייתה דממה במיגונית".
ברגעים אלה, עומר כבר השלים עם מותו. "השרפה זה המוות הכי גרוע שיש. אומרים שזה המוות שאתה הכי סובל בו. קודם כל אתה מבועת מהסבל שעומד להגיע אליך. אתה לא מאמין. אתה עם עיניים פתוחות ואתה אומר, וואו… אתה הולך להישרף. אני מסוחרר, מתחיל להתקרב לאיבוד הכרה, הייתי מאוד עסוק כל הזמן… זה נורא להגיד את זה, עסוק בלקחת גופות של אנשים ולשים לי על הראש כדי לשמור לי על הראש אם יגיעו שוב לירות בנו, אם יגיע רימון. פשוט שמתי על הראש שלי… רציתי לדחוף את הראש כמה שיותר למטה, אבל הראש לאט-לאט נחשף בכל פעם, כי אתה שם גופה, ואז מתפוצץ עוד רימון, ודברים זזים".
באחד הרגעים ההבלתי נתפסים על גבורה אנושית, הוא מתאר כיצד אישה אחת, שהוא אינו יודע את שמה, הצילה את חייו בפעולה הרואית כשזרקה החוצה רימון ברגע האחרון. "אני רואה אותו, הוא ארבעה מטרים ממני והראש שלי חשוף. זה נגמר. ופתאום בשנייה האחרונה היא תופסת את זה ופשוט מעיפה את זה החוצה, זה היה משוגע לגמרי מבחינתי".
ההשלמה עם המוות
"אמרתי 'טוב, אני נוקט צעד'. לא מגיע להורים שלי שאני אגיע מפוחם. ולא מגיע להורים שלי שאני אגיע לא שלם… אני לא מוכן להישרף או להיחנק". סיפר עומר, שהחליט באותו הרגע לצאת החוצה, אל מול פני המוות. "היה לי רגע של מה שנקרא "כבוד עצמי", אמרתי שאני משלים עם המוות, אני מוכן אליו, אני יוצא כרגע למוות שהוא בטוח מבחינתי, ואני מקבל אותו ואני רוצה בו, אבל אני נותן לעצמי את הכבוד שמגיע לי ואני לא מת ככה".
ונקרט מתאר את הרגע המזעזע בו החליט לצאת מהמיגונית: "התחלתי לצעוק לאנשים, 'תנו לי לצאת, תנו לצאת, אני מעדיף שיירו בי, אני מעדיף שיירו בי', ולא הבנתי למה לא נתנו לי לצאת, למה לא מגיבים, ואז הבנתי שפשוט כל מי שנמצא סביבי כבר לא חי. ואז כבר הרמתי את עצמי, נתתי קצת לדם לזרום על הרגליים, כי הן פשוט לא עבדו לי, ואז הלכתי בתוך האש, יצאתי, חיכיתי, 'קדימה יאללה'. ואז ראיתי, אני חושב, ששבעה או שמונה אנשים עומדים בעצם במרחק 10 מטרים ממני, ואחד מהם עושה 'אנחנו לא יורים, בוא'. אמרתי, אוקיי, אני נחטף, זה קורה, נחטף עכשיו. ראיתי את זה שמתחילים להגיע אליי, השתנתי במכנסיים".
בדרכו לעזה, ונקרט חשב על רון ארד וגלעד שליט, והתכונן לנורא מכל. הדאגה הראשונה שלו הייתה שידעו בישראל שהוא נחטף חי. "פשוט הסתובבתי ב-90 מעלות למצלמה, והלכתי בצעדי רדיפה כדי שיראו. אמרתי, טוב, מתישהו כשיוציאו את החומרים מפה, יראו שנחטפתי חי".
"קשרו לי את הרגליים גם, ואז את הרגליים לידיים. ממש לקחו את הרגליים שלי, שמו על הטנדר והרימו אותי והתחלנו לנסוע. בתוך 10 דקות, קצת פחות, כבר ראיתי את הגדר פרוצה לגמרי, גבוהה, ראיתי אותי עובר פנימה, והבנתי שזהו, פה כבר לא יצילו אותי".
עם כניסתו לעזה החל מסלול הייסורים של עומר, ואת המסלול הזה הוא היטב: "באיזשהו שלב אתה מגיע קצת יותר לאזורים מאוכלסים, שיש הרבה אנשים, אתה מתחיל לראות מלא אנשים מעליך, ולבנים, ומוטות ולומים, וכל מה שאפשר להכות, וילדים על הכתפיים, ילדים בני שלוש על הכתפיים של אבא שלהם מרביצים לך", הוא מתאר את הלינץ' שעבר.
"פתאום עוברים שניים במנהרה ופשוט גומרים אותך במכות עם כל מה שהם יכולים, אם זה שהם דופקים את הקנה על הרגליים, פיצוצים לפנים ובעיטות לכל מקום… בכל אגרוף אתה מאבד הכרה, והשני מעיר אותך. בשליש אתה מאבד הכרה, והרביעי מעיר אותך, בחמישי אתה מאבד הכרה, והשישי מעיר אותך".
עומר תיאר חודשים ארוכים מתחת לאדמה, תחילה עם חטוף נוסף, ליאם ישראלי, וארבעה תאילנדים: "ישנים על חול, אני וליאם התכסינו בניילון עד היום ה-50 בערך. מדי פעם נכבה האור מתחת לאדמה. כשנכבה האור מתחת לאדמה זה חושך טוטלי, מפחיד מאוד. אתה אוכל מאוד מעט בהתחלה. רוב הזמן אוכל מאוד מעט. בבוקר שלושה תמרים, בערב איזו חצי פיתה. יש לך חצי ליטר מים לשני אנשים לכל היום, ל-24 שעות, לאט-לאט זה טיפה יותר עלה כי התאילנדים בחרו לדבר, אמרו 'אנחנו מבקשים עוד אוכל' ואני הייתי במוד הישרדותי של שבי, אמרתי שזה המצב, זה האוכל שלי, ועם זה אני מתמודד. אני לא הייתי מוכן להוריד את עצמי. לא הייתי מוכן להגיד להם זה לא מספיק, לא רוצה לראות להם את החולשה".
ולאחר מכן, 197 ימים לבדו בצינוק בגודל מטר על מטר. "התחננתי בפניהם שלא יעבירו אותי לשם. ואז אתה אומר שזהו, אתה פה בינתיים. אז זה היה רגע מאוד קשה, כי זה עבר ממשהו שהוא תת-אנושי למשהו שהוא… אני לא חושב שיש מילה לתאר את זה".
לאורך התקופה, עומר התעקש לשמור על כבודו למרות התנאים הקשים. "לא משנה כמה ימים שנכנסים לך ארבעה אנשים עם נשק לחדר עם אוכל, ויושבים מולך עם נשק, לראות שאתה אוכל, ועדיין, 'בוקר טוב, מה שלומכם? איך ישנתם?' אני אמרתי שאני לא מוכן להשפלה הזו, לא הייתי מוכן להיות מושפל. אני מסתכל בגובה העיניים, לא פחדתי מהם, אז אמרתי 'אני עומד על זה לחלוטין', אמרתי שזה שבי, זה מה שציפיתי שהולך להיות, חטפו אותי, אמרתי שאני חוזר הביתה ואני חוזר בטוב. אתם רוצים להרביץ לי, תרביצו לי. אתם רוצים לקלל אותי, תקללו, אתם רוצים שלא להאכיל אותי, אל תאכילו אותי, הכול בסדר. אני מצפה לזה ואני מחכה שזה יגיע".
ונקרט מספר על הרגעים הקשים ביותר: "הכו אותי באותה התקופה. ירקו עליי. הייתי מאוד חלש פיזית אז תיזזו אותי קצת. השפלות. 'תעשה עכשיו 150-200 שכיבות סמיכה', אחרי זה אומרים לך לעשות 100 סקווטים, ובתוך כדי, זה זורק עליך בלוק של גבינה לתוך הפרצוף, ואז יורק עליך, ודברים בסגנון הזה. היו לפעמים באים עם ריסוס למזיקים. אז להגיע עם ריסוס כזה, ופשוט להגיד לך ללכת לסוף החדר, להשפריץ עליך לפנים, לגוף, על הכלים שלך, על מברשת השיניים".
יום הולדת בשבי
"ראיתי תאריכים, קיבלתי מכות באותו היום, זו הייתה מתנת יום ההולדת שלי, זה היום שקיבלתי בו לום לראש. נפתחה הדלת והמחבל העיר אותי באמוק מוחלט ואגרסיות מטורפות. הוא השפיל אותי, הכה אותי, הגיע עם מוט ברזל. שוב, לא… נעמדתי על זה שמולם אני לא מראה חולשה. אז גם כשהוא עושה את זה, אני מסתכל לו בעיניים. ואחרי שהוא יצא אמרתי לעצמי, 'זה יום ההולדת שלי'. התפרקתי לגמרי והחלטתי לברך את עצמי ליום ההולדת דווקא ברגע הזה. אמרתי, 'אוקיי, זה הדבר הכי נמוך שחוויתי בחיים שלי', אבל אמרתי, זה הרגע שאני רוצה לברך את עצמי. אז תוך כדי שאני מתפרק לגמרי…"
החברים בשבי
אחרי כמעט שבעה חודשים לבד, נפתחה הדלת ולהפתעתו של עומר, הוכנסו לתא שלושה חטופים נוספים – טל שוהם, אביתר דוד וגיא דלל. "פתאום נפתחת הדלת בבהלה, טורקים את הדלת פנימה, ואז הם נכנסו, וגיא בנונשלנט, 'מה קורה אחי? אני גיא', כולו חמוד כזה, ישר עושה היכרות. ואז הסתכלתי עליהם, ומה שאני זוכר זה את התגובה הראשונה שלי שהייתה, 'יואו, אני לא מאמין שיש פה אנשים'. אני זוכר שממש הסתכלתי עליהם, 'אני חייב להגיד לכם משהו מוזר, אבל… אני צריך חיבוק, אני חייב מגע, אני חייב שמישהו ייגע בי'. ואז ישר הם אמרו 'מה, ברור', והתחבקנו. ואז קודם כל, לא הפסקתי לדבר איזה שלושה שבועות, באמת. זו תמיד הבדיחה שלנו, שלא הפסקתי לדבר שלושה שבועות".
הארבעה התחברו במהירות. "היה לנו ברור שאנחנו עוברים את הדבר הזה ביחד. היה לנו משהו מאוד מאוד מיוחד לארבעתנו בחדר".וברגע שהודיעו לו שהוא משתחרר, ונקרט חשב על גיא ואביתר שנשארו מאחור.
"זה היה מאוד קשה. אני לא יכול להפסיק לחשוב עליהם כי אני יודע מה קורה להם. אני לא חושב שאחים שלי זו מילה שמספיקה כדי לתאר את הקשר שלנו. יש לי צורך בהם כרגע. ולדעת שאני פה, ושוב, אני חי את החופש שלי כרגע, אני חי את החיים שלי חזרה, קיבלתם חזרה, אני בבית עכשיו. זה מטורף לגמרי. אבל אני יודע מה זה לראות בן אדם יוצא מהדלת, ולהבין שאתה נשאר. וכואב לי שהם חווים את זה עכשיו. אני לא מצליח ליישב את זה בתוכי. אין רגע שאני לא חושב עליהם, רגע שאני לא מקווה שהם באמת בסדר שם".
שיר למעלות
ברגעי השחרור המרגשים, כשהובל יחד עם חטופים נוספים אל החופש, פרץ שיר מתוך ליבו. "אחרי שפתחו את דלת ההדף האחרונה… מחזיקים ידיים בעיניים מכוסות. אני חושב שאו עומר או אליה התחילו לזמר את שיר למעלות. ומצאנו את עצמנו, שלושתנו, שרים את שיר למעלות, בווליום גבוה, מהלב, אמיתי".
"אני ממש זוכר את הידיים שלנו רועדות, אנחנו מתרגשים בטירוף. רגע של ניצחון, כי הם עומדים לידינו ואנחנו פשוט בשלנו, מבינים שהולכים הביתה, שרים את 'שיר למעלות', מה שנקרא, ביקשנו את עזרנו, ועזרנו הגיע".
ונקרט מספר על טקס ההשפלה האחרון של חמאס: "התרגשות בלתי רגילה, שעוברת לנו בגוף. הורידו לנו את הכיסוי, אז אתה מבין שזהו. זה באמת, באמת באמת קורה. פתאום הבמה מולך. ברגע שראיתי את הצלב האדום, זו הייתה ההקלה הכי גדולה שיש, אתה מבין ש… זהו, זה באמת קורה. התחיל הטקס הזה, כמו שהם מכנים את זה 'חפלה של חזרה לבית'. מסיבת חזרה הביתה, ככה הם מכנים את השיגעון הזה".
החלום הגדול
למרות כל הסבל שעבר, עומר מביט קדימה. "יש חלום אחד הכי גדול שחזרתי איתו, בכנות. קודם כול אני רוצה להיות אבא, להקים משפחה, באמת זה במקום הראשון כרגע", אך הוא לא שוכח את אלה שנותרו מאחור, "נשארו שם אנשים שעדיין שם, וכמו שהבטחתי להם באותו הרגע, להתחיל את המלחמה. כמה שיותר מהר, להתחיל את המאבק. אני לא הולך לנוח רגע עד שאתם חוזרים".
ואף שעבר את התופת, עומר ונקרט לא נושא עמו שנאה. כשנשאל אם יש בו יצר נקמה, הוא השיב בפשטות: "לא מתעסק בהם בכלל. אין לי עניין בזה, זה לא ימלא בי שום דבר… מבחינתי שהוא יראה אותי, לא יודע איפה, חוגג את החיים שלי. מבחינתי זה הניצחון".
