דורית רביניאן, "שיעורים בפיתוח קול", עם עובד, 185 עמ’
שמעתם את הסיפור על השף המהולל, שהשליך מנה לפח כי חשב שהיא לא ראויה למאכל אדם או סתם לא עומדת בסטנדרטים שלו, ואחרי 15 שנה החליט להוציא אותה מהפח ולהגיש כמה חתיכות ממנה, קישט בכמה תלתלי חסה (נאומים מלאי חשיבות עצמית על תהליך העבודה במטבח) ולבבות צנון (הרצאות מיופייפות על גלגוליה של אותה מנה מקוללת, או מקולקלת), ועוד גבה על כך מחיר מלא?
אז מעשה שהיה לא היה, לא בדיוק כך, ובכל זאת, ההוצאה לאור של “שיעורים בפיתוח קול", הספר הראשון למבוגרים של דורית רביניאן מאז “גדר חיה" ב־2014, מחוללת מהלך דומה מאוד.
הספר דק הכרס – מועט שבקושי מחזיק את המועט – נפתח בציטוט מתוך “שוליית הקוסם" של גתה (אילנות גבוהים, תמיד טוב) וב־17 קטעים (או תקצירי קטעים, שזה אפילו עוד יותר תמוה ורעוע) מתוך רומן שרביניאן גנזה לפני כעשור וחצי, ושייקרא להלן “הגנוז". לא יכולתי לחכות להגיע אל הקטע ה־17, בתקווה שהטקסט התלוש והקלוש הזה הוא רק פרולוג לספר האמיתי שמסתתר מעבר לפינה, בין תלתלי החסה ולבבות הצנון, שהם סוג של ממואר חפוז.
זה לא קרה. קרעי הגנוז, אפרופו “שוליית הקוסם", היו בלתי קסומים בעליל, אבל אלוהים עדי שלתיבת הדואר שלי מגיעים תדיר ספרים גרועים בהרבה. גם רביניאן, שמשוויצה במקדמה שקיבלה על הגנוז (100 אלף שקל או דולר או יורו, לא משנה, זה הרבה) אבל החזירה אותה אחרי הגניזה, מפרגנת לעצמה וכותבת שאחרי שחשבה ש"אסור שאף אחד יראה אותו", גילתה בדיעבד כי “נורא ואיום הוא לא היה".
כלומר, השף הדגול, שיישאר איתנו עוד קצת ברשותכם, מודיע לסועדים משהו כמו: “למנה שזרקתי לפח אין ערך תזונתי, או הצדקה אמיתית, והיא לא ממש טעימה, אבל אתם לא תמותו ממנה". או אולי, בהשאלה מג'ורג' קוסטנזה, “אומנם הוצאתי את המנה מהפח, אבל זאת לא אשפה".
השף שלנו עלה לגדולה בגיל צעיר, כמו רביניאן, שסומנה כתגלית, כלשונה, בגיל 22, עם ספר מאופנת הבשמים והתבלינים הפולקלוריסטיים, “סמטת השקדיות בעומריג'אן" (יש הדהוד ממנו גם כאן, עם קריצה לשורשיה האיראניים של רביניאן, ואל השוק הבינלאומי).
היא הייתה “ילדת פלא" כדבריה, וגם ספרה השני שיצא כעבור שלוש שנים הצליח (“לא היו לי סיבות להתלונן") והחיים היו דבש ותותים, עד שהגנוז מירר אותם. היא מבקשת שנגיד תודה על כל פירור משולחנה ועל הזכות הנדירה להסתופף בצל מטבחה. היא דורשת שנחוס ונחמול עליה, שנהיה עדינים איתה אבל גם שנסגוד לה ונתפעל מכל הסרטים שבהם היא חיה. היא בפירוש מעניקה את התחושה שהרמץ הכבוי של הגנוז הוא אירוע בסדר גודל של גילוי כתב יד עלום של קפקא, וגם שאקט הגניזה הוא מעשה הירואי שעליו מגיעה לה מדליה.
היא מכנה את הגנוז “כישלון מפואר", אבל האמת העגומה היא שזה רק כישלון, בלי טיפת פאר. בואו ננסח את זה בפשטות: זה לא אמור לעניין אותנו אם סופר התענג או סבל בזמן הכתיבה, או כמה זמן הארוחה התבשלה על אש קטנה או גדולה. רק מבחן התוצאה קובע. טעים או לא טעים. ו"שיעורים בפיתוח קול" הוא תפל ודלוח.
חלקי הממואר הם למעשה דיון בינה לבין עצמה בעקבות הגנוז, שבו היא נזכרת בסוד משפחתי מושתק ומבינה לפתע שכשכתבה על X היא כתבה למעשה על Y, וכשכתבה על Z התכוונה בפועל ל־Q. זאת התברברות פנימית שאין בה כל עניין לציבור, והמגלומניות שביסודה מקוממת אף היא. רביניאן באמת מאמינה שהעולם יעצור את נשימתו לנוכח התעסקותה האובססיבית בספרה הגנוז ובעצמה. ואם כך, למה להתאמץ ולהשקיע גם בכתיבה?
רביניאן מדווחת על “עונג השפה, ההתפלשות בה, המשחקיות במעשה הכתיבה – כל זה סם חיים שאני לא יכולה בלעדיו" (יש לך את זה ביותר קלישאתי?). אבל אין לכך שום עדות בשטח. לא מצאתי משפט אחד, דימוי יחיד (חוץ אולי מ"קורן כמו סמובר" על אביה המתמרח בקרם ידיים. אולי) שאוכל לצטט מטעם ההגנה. מענווה, עידון, עומק וחסד אפשר לשכוח, אבל היכן יופיה המרהיב של השפה הספרותית, או לכל הפחות מגניבותה וחיוניתה של השפה הרחובית?
אלא אם כן “ברח לי פיפי במכנסיים", בתגובה להודעה על מות אביה, נשמע לכם “אותנטי" בקטע טוב. רביניאן זקוקה לדבריה ל"תנופת הדרמה" בכתיבה, אבל נדמה שהדרמה האמיתית פה היא הפער בין כל מה שהיא אומרת וחושבת על עצמה (ואולי גם השקרים עליה שהיא מאמינה להם), ובין – שוב, מה לעשות – התוצאה.
רביניאן טוענת שכשאינה כותבת, מגרד לה בכפות הידיים והיא מרגישה “פרומה" ואבודה. זה מזכיר את השאלה שיעקובי ב"יעקובי וליידנטל" של חנוך לוין מפנה אל רות שחש, המציגה עצמה כפסנתרנית: “אם את פסנתרנית, איפה הפסנתר?". אם רביניאן כותבת כל כך הרבה, איפה הספרים? איפה הכיסוי למקדמת ה־100 אלף? ואם היא מתורגמת ל־30 שפות, מה יגידו 30 לאומים כשיקראו את הספר המרושל והמחופף הזה? האם מישהו יקום ויצעק באחת השפות שלמלכה אין כתר? שלפסנתרנית אין פסנתר ולשף אין מחבת? או שמא שוב ימחאו לה כפיים במקהלה גדולה והמשחק יימשך? העולם השתגע כידוע, ודברים מוזרים מאלה קרו.
הצורה כל כך “עקומה" (מילה שרביניאן מרבה לחזור עליה, כמו גם על נגזרות של “לפיתה" ו"יבבה"), שהתוכן כמעט נשכח, ואולי טוב שכך. חלקי הממואר יכולים להצטמצם לכתבה סמי־שערורייתית אחת ב"לאשה" בלי לקפח דבר (כולל החלום ה"מופרע" שלה שבו היא מנסה להתעבר מאביה כדי להקים לו יורש. תודה, אבל כבר הזדעזענו במשרד), ועם כל הצער על מות אביה, קראתי פוסטים של אבלות בפייסבוק שהיו כנים, אמיצים, חשופים ומטלטלים יותר מכל הספר הזה.
לאביה ולנו מגיע יותר. בגנוז, רביניאן כאילו עושה וי על הסנסציות שבדרך: מין מזדמן עם רופא מתמחה ערבי בחדר צדדי בבית חולים – יש, רומן לסבי – הנה, סמים – אלא מה, חשש לגילוי עריות סמוי או בדוי – קיבלתם. וואו, איזו ילדה רעה! רוק'נרול! נוט. את חוסר האמינות תקצר היריעה מלפרט, אבל אני באמת שואל את עצמי איזה במאי מצליח מהווסט אנד בלונדון יטריח עצמו (ולו בהזמנת אוליגרך, כמו במקרה המוזר הזה) לביים הפקת סטודנטים בניו יורק של “שוליית הקוסם"? נו מילא. זאת הקטנה בבעיות הטקסט.
רביניאן, המצויה בלב העשור השישי לחייה, ביקשה “לגבש ולשכלל" את "הקול המספר" שלה, ומכאן העניין של פיתוח קול, אבל קשה להתעלם מהילדותיות המוזרה שבכתיבתה, כולל התרברבות בבן זוג הצעיר ממנה ב־15 שנה.
כש"גדר חיה" יצא, קמה סערה גדולה על כך שלא נכלל ביצירות החובה לבגרות בספרות. בשעתו תהיתי לעצמי מדוע חובה ללמד וללמוד ספר קרינג'י שמפלרטט בגסות עם קיטש ומוות, בלי שום קשר לזהותם הלאומית של הגיבורים. אחרי “שיעורים בפיתוח קול" אני חושש שמי שמקבלת ציון נכשל זו הסופרת עצמה. מוטב היה להתאבד עוד קצת עד שייצא מוצר שמכבד את קוניו.
