ד"ר ענבל ברוך הצליחה להפתיע אפילו את עצמה כשהסכימה להשתתף בעונה השלישית של סדרת הדוקו־ריאליטי "המתמחים". "הגיעו אליי מההפקה", היא מספרת. "אני בן אדם מאוד פרטי, גם ברשתות החברתיות לא הייתי פעילה. אני לא מורגלת בחשיפה ולכן התלבטתי לגבי ההשתתפות והחשיפה בטלוויזיה. לקח לי זמן להבשיל עם זה, אבל בסוף הלכתי על זה".
"בדיעבד זו הייתה החלטה מאוד נכונה מבחינתי גם ברמה האישית וגם ברמה היותר כללית. מפני שאני בן אדם שלא משתף ולא מדבר, אף פעם לא שיתפתי את החברים והמשפחה הקרובה במה שאני עושה ביומיום. אם למשל הייתי מאחרת או מבריזה מאיזשהו אירוע בגלל העבודה, אף פעם לא שיתפתי למה. עכשיו אפילו המשפחה הקרובה אמרה לי: 'וואו, פתאום הבנו מה את עושה'. ברמה היותר כללית הצלחתי להראות מה זה חיים של מתמחה. קיבלתי גם המון תגובות מנערות ונערים שאמרו לי שראו אותי בטלוויזיה ושנתתי להם השראה. זה מאוד ריגש אותי".
הפכת לסוג של סלב?
"קשה לי לקרוא לזה סלב, אבל כן, פתאום אנשים מזהים אותי בכל מיני מקומות ופונים אליי. זה מאוד מוזר לי".
הסדרה, המשודרת בקשת 12 ועוקבת אחרי מתמחים בבתי חולים בישראל, צולמה לפני כשנה, כשברוך הייתה מתמחה שנה שביעית בניתוחי לב. הערב, מיד אחרי החדשות, ישודר פרק סיום העונה שלה. עם זאת, לא בטוח שד"ר ברוך, 38, כיום מומחית לניתוחי לב מבית החולים בילינסון מקבוצת הכללית, תצפה בו. "קשה לי מאוד לצפות בסדרה", היא מודה. "אני רואה חלקים פה ושם. מוזר לראות את עצמך על המסך, אני לא רגילה לזה. זה ממש מביך אותי. אני מקווה שבאיזשהו שלב כן אצליח לצפות בסדרה במלואה".
לדבר עם הקולגות
ברוך, המתגוררת כיום בראש העין, גדלה באשקלון במשפחה של שלוש בנות. אמה עדנה הייתה אשת קבע, אביה, דוד, נהרג בעת שירות מילואים מפליטת כדור כשהייתה בת 8. "מותו של אבי ליווה אותי כל החיים, גם באופן מודע וגם בתת־מודע", היא מספרת. "לאבא היה חלום שאהיה רופאה, אבל לאו דווקא בגלל זה בחרתי במקצוע הזה. מאז שהייתי ילדה קטנה תמיד ידעתי שאני רוצה להיות רופאה. אחרי שהגעתי למה שהגעתי, אני מבינה שאני במקום הנכון".
היא בחרה, כאמור, להתמקד בניתוחי לב, תחום שעדיין נשלט ברובו על ידי גברים. "היום רואים קצת יותר כוח נשי", היא אומרת. "יש כמה מומחיות בניתוחי לב, ועוד כמה מתמחות בכמה מחלקות בארץ. מאז שהתחלתי ללמוד רפואה, תמיד ידעתי שניתוחי לב זה הכיוון. בשלב הלימודים, כשיצא לי להיכנס לחדרי ניתוח וראיתי לב פועם בפעם הראשונה, זה מאוד ריגש אותי. ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. היום עדיין יש רוב גברי של מנתחי לב, אבל אני מאמינה שעוד כמה שנים כבר לא ישאלו אותי את השאלה הזאת. זה כמו שבקורס טיס לפני 20 שנה היה מוזר שיש אישה, והיום זה כבר לא משהו חריג".
"הבחירה בתחום ניתוחי לב הייתה מאוד מוצלחת עבורי. אני מרגישה מאוד בנוח במקום שאני נמצאת בו. להיכנס לחדר ניתוח ולנתח – אני לא רואה זאת בתור עבודה אלא כמו תחביב. זה משהו שאני מעדיפה לעשות אותו על פני הרבה דברים אחרים. בזמן שאני נמצאת בחדר ניתוח ישנו אדרנלין שאני לא יודעת אפילו איך לתאר אותו למישהו שלא מהתחום. אפשר אולי להשוות את זה למישהו שאוהב להתעסק בספורט ונמצא במגרש. לראות חולה שמגיע במצב מאוד קשה לבית חולים ואת מנתחת אותו ואחר כך הוא הולך הביתה – זה משהו מאוד מספק".
קרה לך שחולה נפטר במהלך ניתוח?
"בעידן של היום מעט מאוד חולים נפטרים במהלך ניתוח, אבל עדיין ניתוחי לב הם תחום מאוד מורכב. לפעמים מגיעים חולים במצבים מאוד קשים, שאת יודעת שניתוח בשבילם יהיה משהו לא פשוט. לפעמים יש סיבוכים שאת לא יכולה לצפות אותם מראש, וזה אחד הדברים שמאוד מתסכלים. זה קרה לי באופן אישי, זה קורה לכולם, אבל השכיחות לא גבוהה. תמיד יש את החשש הזה שגם אם את עושה הכל בסדר, יש הרבה דברים שלא תלויים בך במהלך ניתוחי לב. כשאני מנתחת חולה, אני אחראית עליו לא רק במהלך הניתוח, אלא גם אחרי הניתוח, עד שהוא הולך הביתה. אני כל הזמן דואגת לו".
איך את מתמודדת עם פטירת חולה?
"אני כמובן לא מפסיקה לנתח, אבל עדיין כל מקרה שקרה לי – אני זוכרת אותו, מנסה ללמוד למקרים הבאים. אבל כאמור לפעמים זה לא תלוי רק בי. אנחנו במחלקה שותפים לאותו דבר. פעמים רבות, כשאני משתפת את הקולגות שלי או את הרופאים הבכירים, יש יכולת להתמודד עם הדברים בצורה יותר טובה ונכונה. לדבר עם הקולגות, עם הרופאים הבכירים, להבין מהניסיון שלהם – זה בעיניי משהו שמאוד עוזר להתמודדות".
אחד המקרים הרפואיים שעמם מתמודדת ברוך בתוכנית הוא מטופל שממתין במשך שנה להשתלת ריאות, והיא מספרת לו שכנראה יש תורם פוטנציאלי. מיד לאחר מכן היא נראית נוסעת לבית חולים אחר לניתוח הנצלת איברים (הוצאת איברים מנפטר לצורך השתלתם באדם אחר – א"ש) מבחור בן 23 שטבע. "זאת אחת הסיטואציות הכי מנוגדות והכי סוריאליסטיות", היא מספרת כעת. "מצד אחד את פוגשת את המועמד להשתלה, שבקושי מצליח לנשום. את פוגשת גם את המשפחה שלו, הילדים שלו, את רואה שיש לו חיים שלמים שפתאום נעצרו. מצד שני, ניתוח להנצלת איברים זה משהו קשה מבחינה מנטלית. אבל זאת העבודה שלנו, זה החיים שלנו. מה שאותי לפחות מעודד זה שהמוות של הבחור הצעיר הזה לא היה לחינם, כי הוא נתן חיים למישהו אחר".
תחושת משפחתיות
במהלך התוכנית מודה ברוך כי כפי שהיינו מצפים ממתמחה, בית החולים הוא הבית הראשון שלה, והיא מבלה שם את רוב שעות הערות שלה. "במהלך ההתמחות הייתי מבלה פה המון שעות", היא מספרת כעת. "גם אחרי תורנויות הייתי הולכת הביתה, מתרעננת קצת וחוזרת לניתוח. אני מאוד אוהבת את בית החולים, את הצוות. זו תחושה של משפחתיות. היום אני כבר מומחית, אבל עדיין מבלה פה הרבה שעות יחסית. אחרי שאני מנתחת חולה, אני לא ישר הולכת, אלא נשארת לראות שהכל בסדר, שבשעה הראשונה אין משהו חריג. עם זאת, אני עדיין מוצאת זמן גם לתחביבים האחרים שלי. אני משחקת טניס, עושה סאפ. בגלל הקורונה אי אפשר כיום להיפגש בחוץ, אבל אני גם אוהבת לשבת במסעדה טובה או בבית קפה. אפשר למצוא את האיזון בין עבודה לבין דברים נוספים. בהתחלה היה לי קשה לאזן בין החיים הפרטיים לבין העבודה, אבל עם השנים למדתי לעשות ג'אגלינג, למצוא את האיזון הזה".
מה עמדתך בעניין התגמול הכלכלי לרופאים?
"בואי נגיד שמי שרוצה להתעשר, לא יפנה לרפואה. אני לא חושבת שמישהו נמצא בעבודה הזו ממניע כספי. בכל המערך הזה שמעורב בטיפול בחולה – אין אחד שלא לוקח את העבודה הביתה. תמיד יהיו טלפונים ושאלות גם כשאת בבית, אנחנו תמיד מתייעצים זה עם זה. העבודה הזו היא אורח חיים, ולכן אני לא חושבת שאפשר להעריך זאת מבחינה כספית. זה לא הדבר שהניע אותי מבחינת בחירת המקצוע".
הקריירה המקצועית של ברוך, כפי שסיפרה גם בתוכנית, מקשה עליה גם לקבוע דייטים או לממש אותם בפועל. "קיבלתי בעקבות התוכנית כל מיני פניות מגברים, אבל בגלל הקורונה אנחנו נמצאים בזמנים שבהם קשה לדבר על דייטים", היא אומרת, "אז זה לא ממש ריאלי כרגע".
את חוששת מהקורונה?
"גם אני, כמו כולם, חוששת. אני מודה שאני הרבה יותר נזהרת. כאן בבית החולים יש הקפדה מאוד גדולה על מסיכות, על מיגון. יש לי גם נקודה חשובה להעלות: אנחנו רואים הרבה אנשים שפעמים רבות מפחדים להגיע לבתי חולים בגלל המגיפה, למרות שהם צריכים לפנות לטיפול. חשוב לי מאוד להגיד להם לא לפחד להגיע. פעמים רבות הגעה לבית חולים יכולה להציל חיים. חבל לי לראות אנשים שמגיעים לבית החולים במצב קשה כי חששו להגיע קודם לכן. אז לא לחשוש. מי שצריך להגיע, שיגיע".
