אמיל זריהן, מגדולי הזמרים המרוקאים בישראל, שהופיע במשך עשרות שנים במרוקו כשגריר של יהדות ותרבות, מגלה בראיון לאבי שושן מפודקאסט "מעריב" כי מאז ה-7 באוקטובר הוא לא מעז לחזור למדינה שהייתה לו כבית שני.
זריהן מדבר על המפגש המשמעותי עם הבאבא סאלי בגיל 14, מבקר בחריפות את מצב המדינה ומשתף ברגעים אישיים מחייו.
איך אתה רואה את המדינה? מה שקורה פה היום?
"חלום. זה לא מה שהיה אז. כבישים חד-סיטריים, תאורה, יש הכל היום. אבל מבחינה חברתית, הכל שקרי. אין שום דבר אמיתי. הכוונה שאם אתה מדבר על דמוקרטיה, אין דמוקרטיה. צדק, אין צדק. משהו חברתי, אין שוויון חברתי. אתה רואה?"
לדעתך גם שלטון הימין ששולט פה הרבה שנים וכבר שבע ושכח את הטעם?
"ודאי ודאי. אין ספק. אני לא אמור לדבר על פוליטיקה, אבל זה לא נכון – אין שוויון. יש כוחות שמושכים לפה ושם, והדברים משתנים. אתה רואה, יוקר, דיור, רכבים, מיסים. אין שלווה, אין שום דבר. אין לך שקט, אין לך משהו. אתה כל הזמן דואג. וזה שקרי הכל". עוד הוסיף זריהן, "שקרי הוא כל מה שאתה רואה – הכל בר חלוף. חוץ מהפוליטיקה שנכנסה לכל מקום. נכנסה לרבנות, נכנסה לתרבות, נכנסה לכל הדברים האלה. הכל פוליטיקה".
הכל נהיה מסחרה?
זה נכון. אי אפשר להגיד אחרת. הכל מסחרה.
אתה אומר גם בדת?
כי אתה יודע, הדת לא הייתה כזו. אף פעם לא הייתה כזו. לא היו קצוות כאלה בדת. לא היו חצרות. לא היו כל הדברים האלה. היום היא קיצונית. יש בה כל כך הרבה זרמים, שאתה לא מבין איפה אתה נמצא בדת. וגם המתונים שבהם מפחדים. מפחדים לתת יותר חופש. מי שמתון, שמים אותו בצד.
הרבה מספרים שהיית הזמר של המלך במרוקו, האם זה נכון?
לא הייתי הזמר של המלך. למלך יש זמרים במרוקו הרבה יותר גדולים מאיתנו, ויש להם ווקליזציה מהממת.
ובמרוקו אתה לא הופעת מאז ה-7 באוקטובר?
אני לקחתי את הריסק לא לחזור, כי כל הזמן יש שנאה ויש הפגנות. היום גם בגלל שאני אומן ידוע, ואני מאוד מאוד מפורסם, אז אני מטרה.
אתה יודע, זה מאוד עצוב מה שאתה אומר. אתה 45 שנה, 50 שנה מופיע במרוקו, בפסטיבלים, שגריר של יהדות, שגריר של המוזיקה המרוקאית גם. ומה-7 באוקטובר אתה מפחד להיכנס למרוקו?
לא שאני מפחד להיכנס למרוקו. אני יכול להיכנס ויכולה להיות עליי שמירה, אבל אני מעדיף לא בתקופה הזאת.
זה מאכזב אותך שככה המרוקאים, אחרי הקשר האמיץ והחם שהיה בין יהדות מרוקו למרוקאים, בין ישראל למרוקו גם, שפתאום אחרי ה-7 באוקטובר אחרי האסון הכבד הזה שקרה לנו, פתאום התחילו שם הפגנות ושנאה?
כל דת היא תומכת בדת שלה, בנתינים שלה, גם באיסלאם. גם יהודים מפגינים בכל מיני מקומות בעולם, לטובת היהודים.
אבל זה לא משהו שאתה חושב שאתה יכול ממש לפחד להיכנס או לעשות איזו הופעה, ועדיין אתה נמנע.
אתה נמנע בגלל שאתה גם מכבד את המקום, ברגע שאתה מגיע לשם אתה לא יכול להאמין לשום דבר. יש הרבה הקצנה בכל מקום בעולם. ואתה מרגיש את זה כשאתה הולך במרוקו… אם זה בבית המלון, אם זה בכל מקום, הם שמים עליך שמירה. אבל עם כל זה, אתה לא יכול להאמין. אתה נכנס למשל לאיזה מלון, ויכולים לאסוף עליך מידע.
ואתה גם מאוד מוכר במרוקו, מזהים אותך?
מאוד, מזהים אותי. רואים אותי כשיוצאים מהמסגדים ביום שישי, זה מאות אלפים שיוצאים, כל הרחובות, והם מזהים. יש לי הרבה מאוד חברים במרוקו, אבל תמיד יש האסלאם הקיצוני, תמיד יש בו אנשים [קיצוניים].
תתאר לי את המפגש שלך עם הבאבא סאלי בצעירותך.
הייתי צעיר מאוד.
בן כמה היית?
הייתי בן 14, משהו כזה.
ואתה ילד בן 14, ומולך הדמות של הבאבא סאלי. מה אתה שר לו?
אני שר לו על הזיקה לארץ ישראל, על ימות המשיח.
איזה שיר?
"מתי אור דודי יזרח וינהר? מתי מלכנו יצא כגיבור? מתי מבשר טוב בהר? מתי אסירים תשלח מבור?"
ולמה שרת לו דווקא את השיר הזה?
כי זה מדבר על הגעגוע שהיה לארץ ישראל. מתי, מתי, מתי יבוא משיח? מתי נעלה לארץ ישראל? מתי נחזור למולדת?
וכשאתה שר לדמות של הבאבא סאלי מולך, אתה רואה אותו?
הוא עם דמעות בעיניים. הוא, ולא רק הוא – כל מי שמבין את העומק של השירה הזאת, דמעות זולגות מעיניו ממש.
אתה שרת ואתה רואה את הבאבא סאלי דומע ומתרגש?
ואחרי ההופעה, הבאבא סאלי הוריד את הכובע שלו, שם אותו על הראש שלי – הייתי בסך הכל ילד – והכניס אותי מתחת לגלביה שלו, והתחיל לצעוק "לא יחר גרונך לעולם, לא יחר גרונך לעולם" ובוכה.
אתה מרגיש שקיבלת את הברכה שלו בגיל 14, וזה ליווה אותך בקריירה?
קיבלתי מהבאבא סאלי, מכל הרבנים, מהרבה אנשים קיבלתי את הברכה. הם יודעים שזה מתת אל. זה דברים שאי אפשר לקחת מבן אדם.
למרות כל הביקורת שלך על המצב בארץ, אתה מתכוון להישאר כאן?
אני לא מתכוון לרדת מהארץ. להישאר בארץ. למרות כל הקשיים, זו המדינה שלנו, זה הבית. אפשר לבקר, אבל בסוף אנחנו נשארים ונלחמים על הבית שלנו.
