בחודשים האחרונים, רייצ'ל זגלר, השחקנית של שלגיה בגרסת הלייב-אקשן החדשה של דיסני, מצאה את עצמה במרכז סערה ציבורית. אך האם השנאה כלפיה באמת קשורה רק לליהוק שלה? או שיש כאן משהו עמוק יותר?
במבט ראשון, אפשר לחשוב שהביקורת כלפי זגלר נובעת מהעובדה שהיא לא תואמת את התיאור הקלאסי של שלגיה – עור לבן כשלג, שיער שחור כשחור, ושפתיים אדומות כדם. אך מבט מעמיק יותר מגלה שזו לא הבעיה המרכזית. אחרי הכול, האלי ביילי, ששיחקה את אריאל ב"בת הים הקטנה", גם לא תאמה את הדמות המקורית ועדיין לא ספגה את אותו גל שנאה. אז מה הפך את זגלר לכזו מוקצה?
רייצ'ל זגלר פרצה לתודעה כשנבחרה לגלם את מריה בסרט "סיפור הפרברים" (2021) של סטיבן ספילברג. זו הייתה הופעת הבכורה שלה בקולנוע, והיא זכתה לשבחים רבים על יכולות השירה והמשחק שלה. עם זאת, כבר אז נרשמו ביקורות מסוימות על כך שלעתים היא משדרת יהירות וחוסר הכרת תודה על ההזדמנויות שקיבלה.
לאחר "סיפור הפרברים", היא השתתפה בסרט "שאזאם: זעם האלים" (2023), אך הסרט נחל כישלון ביקורתי וקופתי, ורבים הרגישו שהנוכחות שלה בו הייתה שולית ולא משמעותית. כעת, עם קבלת התפקיד הראשי ב"שלגיה", היא שוב עומדת תחת אור הזרקורים – הפעם לא רק בזכות הכישרון שלה, אלא גם בשל התנהלותה מחוץ למסך.
אחת התלונות העיקריות כלפי רייצ'ל היא הדרך שבה היא מציגה את עצמה. רבים חשים שהתנהגותה משדרת שחצנות והתנשאות – כאילו היא חושבת שהיא גדולה יותר מהמותג ומהסיפור שהיא אמורה לייצג. בזמן ששחקנים אחרים שהשתתפו ברימייקים של דיסני הפגינו הכרת תודה על ההזדמנות והביעו כבוד לסרטים המקוריים, רייצ'ל שידרה יחס קר וציני כלפי "שלגיה ושבעת הגמדים".
היא כינתה את הסרט המקורי "מיושן", אמרה שהוא "מוזר", והצהירה ש"שלגיה לא צריכה נסיך" – הצהרות שהרגישו לרבים כזלזול מוחלט ביצירה המקורית, וכהתנשאות על המקור ומעריציו. המנייריזם שלה בראיונות, הטון הסורקסטי והיעדר ההתלהבות מהפרויקט הפכו אותה למטרה נוחה והגיונית לביקורת.
דבר נוסף שמעצבן את הצופים הוא חוסר הכבוד שלה לקהל שמעריץ את הסיפור הקלאסי. במקום לדבר בהתלהבות על התפקיד, רייצ'ל שידרה תחושה שהיא "נאלצת" לשחק דמות שהיא לא מחוברת אליה. כאשר הקהל מרגיש ששחקן לא מכבד את הדמות שהוא מגלם – במיוחד דמות אייקונית כמו שלגיה – התגובה הציבורית תהיה בהתאם.
לעומת זאת, האלי ביילי, שגם היא לוהקה לתפקיד שנוי במחלוקת, הצליחה להתחמק מהסערה משום שהיא תמיד דיברה על הדמות שלה בכבוד ובהערכה, והראתה אהבה אמיתית ל"בת הים הקטנה". במקרה של רייצ'ל, התחושה היא שמה שמעניין אותה הוא לא שלגיה עצמה, אלא הבמה שדיסני מספקת לה.
הקמפיין סביב הסרט של שלגיה רק החמיר את המצב. דיסני ניסו לשווק את הסרט כגרסה "מעודכנת", אך במקום לרגש את הקהל, זה נתפס כניסיון מאולץ לכפות אג'נדות מודרניות על חשבון מה שהפך את הסיפור למוכר ואהוב. רייצ'ל, כמובילת הפרויקט, הפכה לפרצוף של תרבות ה-woke, והביקורת כלפיה הפכה לסמל של מחאה רחבה יותר נגד דיסני והכיוון שהם לוקחים עם סרטי הלייב-אקשן שלהם.
דיסני תמיד שיווקה את הנסיכות שלה לא רק דרך המראה החיצוני שלהן, אלא גם דרך תכונות האופי שלהן. דמויות כמו שלגיה, סינדרלה, אורורה, ואריאל מסמלות טוב לב, צניעות, ואומץ. הנסיכות החדשות כמו מרידה, רפונזל ומואנה מייצגות כוח פנימי ועצמאות, וזה בדיוק מה שהצופים מצפים – לא רק לראות דמות יפה, אלא דמות שמייצגת טוב לב פנימי, ערכים ויושרה. כשדמות טהורה כמו שלגיה מגולמת ע״י שחקנית עם אישיות שנתפסת כנרקיסיסטית לא רק שהיא אינה דומה לדמות מבחינה ויזואלית אלה גם פנימית, למען האמת, חוץ מהשמלה לא נראה שיש שום קשר בין זגלר לשלגיה.
אחד האספקטים המעניינים בהפקה של "שלגיה" היה הקאסט – כשגל גדות לוהקה לתפקיד המלכה הרעה. בעוד שגל גדות שמרה על גישה מקצועית וחיובית לאורך כל הראיונות נראה היה שרייצ'ל לא בדיוק שידרה על אותו הגל (פאן אינטנדד).
אפשר לראות את ההבדלים אפילו בפרטים הקטנים – כמו איך ששתיהן הופיעו על הבמה בטקס האוסקר. גדות הלכה בצורה ממלכתית, זקופה עם חיוך נינוח, בעוד שרייצ'ל ניסתה להשיג אותה בהליכה מהירה עם מבט מתנשא וידיים שלוחות לצדדים, כאילו היא רגע מלהשליך כיסא כתר בריב במימדיון. אולי אנחנו לא מומחים לשפת גוף, אבל כבני אדם יש לנו יכולת די טובה לזהות אנשים שפשוט משדרים וייב רע.
האליטיזם וההתנשאות שזגלר מקרינה כל כך ברורים, שזה דורש עיוורון קורטיקלי כדי לא לשים לב. כנראה שזו הייתה הבעיה של המלהקים, כי אחרת קשה להבין איך מישהו מסתכל על זגלר ורואה "נסיכה" – בעוד שאת גדות, ליהקו למלכה הרעה.
