חלום שחלמתי על יפן

שנים חלמתי להגיע ליפן. כבר הייתי במזרח, אני אוהב את האסתטיקה, את הטעמים, את הפילוסופיה של המזרח. אבל ביפן עוד לא הייתי. בין היתר כי לא רציתי לטייל שם לבד.

זה לא בלתי אפשרי אבל מורכב, בטח באזורים שמסקרנים אותי: האזורים הפחות מתויירים. הנהיגה היא בצד שמאל, הכפריים לא מדברים אנגלית. רכבות מהירות ואיטיות מכל עבר ומנטליות אחרת, שונה. העדפתי לצאת עם הדרכה ועם אנשים כמוני שמחפשים את ההרפתקה. ואז הגיעה לאזניי השמועה על המסע הסודי הזה. למה סודי? כי זה לא טיול רגיל ליפן. זה המסע היחיד שיוצא ליפן ומשלב גם את האי הצפוני הוקאידו והוא בכלל לא מה שדמיינתי, הוא הרבה יותר.

מנהרת הזמן לצפון יפן – לאי של אש וקרח

אנחנו נוחתים בטוקיו הסואנת שאליה עוד נחזור בהמשך המסע, אבל בשלב הזה היא רק נקודת עצירה בדרכנו לצפון יפן. לשם מגיעים בטיסה ישירה מטוקיו להוקאידו, האי השני בגודלו ביפן, הצפוני והקר ביותר.

פריחת דובדבן בצבעי ורוד ולבן מקבלת את פנינו, שדות ירוקים-כחולים, זאת יפן הכפרית, האחרת, זאת שתיירים לא מגיעים אליה. לכאן רציתי להגיע. די מהר אחרי הנחיתה, אנחנו יוצאים לסיור בביצות קושירו שהן מהביצות הגדולות ביפן: בית הגידול של העגור היפני הנדיר שנחשב כאן לסמל לאומי. העגורים נשארים עם בני זוגם כל החיים וביפן הם מסמלים נאמנות ואריכות ימים.

ממשיכים לאגם אקאן הצלול המוקף הרי געש, למפגש עם בני שבט האיינו שנחשבים לילידים המקוריים והראשונים באי. הם שונים מהיפנים ונבדלים בשפתם, דתם ומנהגיהם: החל מגידול זקנים דרך גידול דובים. תרבות שונה ואחרת שהולכת ונכחדת מן העולם.

למחרת, אנחנו מבקרים באגם "מאשו" שלדברי היפנים, הוא האגם הצלול ביותר בעולם. אין לי מושג אם זה נכון אבל אין ספק שמדובר באגם לוע יפהפה. מכאן, אנחנו מצפינים אל עיירת הדייגים ראוסו ((Rausu שבה אנחנו עולים על ספינה לא גדולה ויוצאים לשייט מתוך נמל קטן.

החודשים מאי – יוני, נחשבים לזמן הטוב ביותר בשנה לצפות בליוויתנים המאכלסים את ים אוחוצק (Sea of Okhotsk) הנמצא בין יפן לרוסיה. המפרץ הקטן נפתח אל הים, רוח ימית קרירה מלטפת את הפנים ורעש הגלים מלווה בציוצי שחפים. כולנו עומדים על הסיפון, מחכים בקוצר רוח לראות את הליוויתנים המפורסמים.

הנוף סביב מתגלה בהדרגה: מצוקי טוף שמתנשאים גבוה מעל למים, מצופים בירק שופע. על פסגותיהם, עצים גבוהים נראים כאילו הם שומרים על סודות הים. ואז, זה קורה: לווייתן ראשון מופיע לרגע קצר קופץ מהמים וחוזר אליהם בזינוק מרהיב. ההתרוממות של הגוף האדיר ורעש המים כשהוא חוזר חזרה לים, קליל כמו בלרינה עם כל כובד משקלו – לא פלא שכולם סביבי מצלמים בהתלהבות. לא פלא שאני מוצא את עצמי עם עיניים דומעות – לא מהרוח החזקה, אלא מהתרגשות עמוקה. והנה עוד לווייתנים מופיעים, אחד אחרי השני. דולפינים זריזים מצטרפים לחגיגה, כל אחד מהם מציג מופע שונה ומרהיב והזמן כאילו עוצר: כל החושים ערניים, מחכים לגילוי הבא שיצוץ מתוך המים הכחולים.

לא מדברים אנגלית

בצפון יפן לא מדברים אנגלית כך שהצורך שלנו בתיווך, הוא מהותי. טוב לדעת שיש איתנו מי שמבין את השפה, מבין את התרבות היפנית לעומק ומוביל אותנו בנבכי הדרכים, התרבות והמסורת. טוב לדעת שיש מי שמבין את שפת הגוף ואת משמעויות הסמלים. מהבחינה הזאת המדריכה שלנו היא מאגר אינסופי של ידע וניסיון. היא לא רק מתרגמת, היא גם מתווכת ומסבירה את הניואנסים. זה כל ההבדל בין לעבור ליד – לבין להיות בפנים ויש מקומות שפשוט חסר טעם להיכנס אליהם בלי הדרכה.

מיום ליום אני אוסף עוד ועוד חוויות מהאי הוקאידו: בשמורת הטבע שירטוקו (Shiretoko) אנחנו יוצאים להליכה רגלית סביב חמשת האגמים הציוריים הנמצאים בשמורה שמשמשים בית גידול מיוחד לחיות בר רבות.

אנחנו מטפסים ברכבל אל הר אסהידקה שמושלג רוב ימות השנה ונישא לגובה של 2,290 מטרים. ילידי האי כינו את ההר בשם היפה "מגרש המשחקים של אלוהים" והיפנים מכנים אותו "גג העולם" וכשאנחנו מגיעים למעלה אנחנו מבינים למה.

עונת האביב היא בדיוק הזמן שבו פריחת הדובדבן בשיאה בהוקאידו. תוסיפו לכך שדות רחבים של פרחים שמעטרים את האי במרבדים צבעוניים להפליא, מפלים שוצפים, הרי געש נישאים ותושבים נעימי הליכות ותבינו למה אני קצת מתקשה להיפרד מהאי המקסים הזה.

כשהקעקועים אסורים והעירום הוא חובה

קראתי וראיתי סרטים על "אונסן" היפני אבל עד שלא חשתי בעצמי את החוויה לא באמת הבנתי. מה זה "אונסן"? היפנים מאמינים בסגולות המרפא של מעיינות וגייזרים לגוף ולנפש, סוג של אקט דתי כמעט. ה"אונסן" הוא חלק מהתרבות היפנית, חלק מאורחות היום ולשמחתי ברוב המלונות שלנו יש "אונסן".

מה זה אומר? בריכה חמה מאוד, קצת כמו ג'אקוזי אבל בלי הזרמים ויותר גדולה. השילוט מאוד ברור: חייבים להתקלח לפני הטבילה והכניסה היא בעירום מלא. גברים ונשים בנפרד. מישהי שנכנסה עם בגד ים, הוצאה וננזפה. בעבר גם לבעלי קעקועים אסור היה להיכנס לאונסן כי הקעקועים היו סימן היכר של המאפיה היפנית (היאקוזה) וזו הייתה הדרך לשמור עליו מפני אנשי המאפיה. האם אני מעז ועושה את זה? בוודאי.

הכל לפי כללי הטקס: מתקלח לפני, מסיר מעלי כל בגד, שוהה באונסן, עוצם עיניים ונרגע. הגוף מתנקה וגם הנפש, קצב הנשימה משתנה. אחרי כמה דקות אני מתעטף בחלוק המיועד לכך וחוזר לחדר. לפני שנעצמות לי העיניים אני מנסה לחשב כמה יעלה לי לבנות אונסן בבית.

מה זה באמת אוכל יפני?

בתור חובב תרבות המזרח, הבנתי כבר מזמן שאגרול ורוטב ורוד זוהר זה לא באמת אוכל אסיאתי. אבל כשהגעתי לכאן הבנתי עד כמה אני לא מבין דבר. אוכלים בצ'ופסטיקס. בכל ארוחה מסורתית יש אין סוף כלים וקערות. המנות קטנות ומדויקות. הדגים ברובם נאים ואת השמות אני לא מכיר. טובלים אותם ברטבים שונים ובטעמים שחדשים לחך שלי. זה קרוב לחריף אבל אין לזה שם בעברית.

את הארוחות המסורתיות מלווה הסאקה, האלכוהול המקומי, שמוגש חם או קר ובשתי הטמפרטורות הוא טעים לי. האוכל הוא חלק מהחוויה, אבל גם מאתגר, אני מודה. לפעמים בא לי סתם חביתה וסלט או פסטה. לשמחתי אנחנו ישנים במלונות שמאפשרים גם וגם: יש בהם חדרי אוכל יפנים מסורתיים וחדרי אוכל מערביים, כך שאפשר גם לנוח ולאכול את המוכר וגם להתנסות בטעמים החדש.

מכיוון שכבר טיילתי בעבר עם מאגמה, אני שמח לספר שגם ביפן, מאגמה לא מוותרת על האופי הייחודי שלה ובכל מקום שאפשר אנחנו עושים הפסקות קפה בשטח עם שלל פינוקים. "יפן היא יעד למתקדמים", אומרת חרותה, אשת הלוגיסטיקה של המסע. "כדי להנות ממנו צריך להקשיב קשב רב, היא רב חושית". למי שרוצה, היא מכינה פינג'אן עם קפה שחור כמו בבית. ולמי שרוצה – קנקן עם תה מאצ'ה מקומי בטעם עדין שמופק מהעלים הצעירים ביותר של התה. את התה היא מגישה עם עוגיות מאצ'ה. לאט לאט נלמד לזהות את הטעם העדין הזה גם בגלידות ובשלל מאכלים שנמצאים פה. כל הגוף לוקח חלק בחוויה, וצדקה חירותה שאמרה שזו חוויה רב חושית.

יפן של האורות הגבוהים

חלק מהקסם של המסע הזה הוא באפשרות לחוות את יפן הלא מוכרת והלא מתוירת ויחד עם זאת, לשלב גם את "אתרי החובה" שכל כך חלמתי לראות. אחרי חמישה ימים באי הוקאידו הגיע הזמן לעלות שוב על מכונת הזמן, ולהגיע תוך כמה שעות חזרה למאה ה-21.

קיוטו היא בולם הזעזועים שלנו. בירתה הקדומה של יפן חושפת אותנו לתרבות היפנית של המקדשים המרהיבים, של סיפורי קיסרות מרתקים, של רזי הקימונו, והרחובות בהם נהגו הגיישות היפניות לארח את אורחיהן על פי מסורת עתיקת יומין.

העיר הירושימה, הזכורה לנו מהפצצת הגרעין במלחמת העולם השניה מרגשת אותנו ונוגעת בלב עם אתר ההנצחה המיוחד שלה – "פארק השלום" המרגש עם המיצג העדין של עגורי נייר: שילוב של תרבות האוריגמי והעגור המסמל בתרבות היפנית אהבה ושלום.

מוכנים לטוקיו? קחו אוויר, הנה זה בא. מטרופולין ענק; מגדלים, אורות, תנועה, החנויות המטורפות, שוק הדגים הענק, אמנות הרחוב, הקצב, האופנה, מעבר החצייה העמוס ביותר בעולם (שיבויה). כאילו שמישהו בלע את אלף השנים האחרונות של יפן ושם אותם על ספידים. והכל נקי כל כך ומסודר. ובתוך הבליל המטורף הזה גם אני, הקטן, חוצה את מעבר החצייה העמוס בעולם, מטייל בתוך הכרך הענק יחד עם החברים שרכשתי במסע ובעזרתם מרגיש גם פה קצת בבית.

תיכף נשב במסעדה כדי לטעום בפעם האחרונה את הטעמים של המקום הרב חושי הזה. אנחנו מרימים כוסית סאקה לחיי יפן ולחיי העולמות שעוד נכיר. אני לוקח מהמסע ליפן המון מחשבות, מראות וגם חברים חדשים. הכל עוד גדול מלהכיל.

המסע חוזר לארץ, זו הייתה לי הזכות להיות חלק ממנו. מודה שלקח לי הרבה זמן לנחות, לעכל ולעבד את המפגש עם התרבות היפנית האחרת, המדויקת, העדינה. הבעיה עם המסע הזה ואני חייב להיות אמיתי, היא בעצם שתיים – אחת, שנהייתי פריק של יפן ונדמה לי שאני צריך לנסוע לשם שוב, השנייה היא שנהייתי פריק של מאגמה, אבל זה כבר לסיפור אחר.

מתאים לכם טיול ליפן? יוצאים במאי!