בפאתי יפו מסתתר רחוב ללא שם עם המספר 3426. לרחוב אופי ברור: משאיות כבדות חונות לצדי הדרך, אבק מלט ממלא את האוויר וברזלים לבניין נערמים בצדדים. בתוך ההמולה מסתתר הסטודיו החדש של משרד האדריכלים AN+. בכניסה תלוי שלט עם הכיתוב: "חלל יצירתי בו חינוך וקיימות הופכים ליזמות ולעתיד טוב יותר".
אביטל גורארי ונתנאל אלפסי, בני זוג והבעלים של המשרד, מובילים אותי לסיור בבניין שנבנה בסגנון ברוטליסטי בשנות ה־70 ושימש כשוק סיטונאי לדגים בבעלות תנובה. היום במקום ארגזי קרח וריח ים יש כאן חללי עבודה וקירות מלאים בעבודות אמנות. במקום פועלים בית רדיקל, מרכז תרבות ליברלי שבו מתקיימים הרצאות, סרטים וסדנאות; גלריה רחבת ידיים בשם "3426 – חלל לאמנות" בהובלתה של יעל ברגשטיין; חלל המשמש סעודות פופ־אפ של קבוצת המסעדנים ILU; בית קפה קטן; וכמובן גם המשרד של AN+ בחלל עם תקרה בגובה שמונה מטרים.
גורארי: "כשהגענו למקום הוא היה נטוש לגמרי. נדלקנו עליו ופנינו אל בעלי הנכס, חברת נצבא, שלא הבינו מה אנחנו רוצים מהם. השקענו פה 3 מיליון שקל בשיפוץ, ואז מצאנו את עצמנו עם חלל ענק וניסינו לחפש להתחבר לתכנים שמעניינים אותנו".
אחד הפרויקטים שעיצב את תפיסת עולמם היה "יפו אהובתי", סקר בתים פרטיים וניסוח מסמך מדיניות לשימור מבנים ביפו ודרום תל אביב, שעשו עבור עיריית תל אביב ב־2017. גורארי: "התחלנו עם כ־300 בתים, אך זה עלה ל־750 מבנים. צילמנו אותם וניסינו להבין מהו הסגנון של כל אחד מהם. עשינו את זה במשך כשנה ולא ידענו איך לקטלג את המבנים האלה ואיך מנסחים נוסח אחיד להנחיות שימור. ביפו יש הרבה מאוד סגנונות ארכיטקטיים, ספרנו 20 סגנונות שונים. לעתים הם כל כך מעורבבים שנאלצנו להמציא מילים ולהחליף סגנונות. זאת בניגוד לעיר הלבנה שבה יש עקרונות ארכיטקטוניים ברורים ולכן גם ההנחיות לשימור ברורות".
"ביפו מצאנו סגנון ניאו־קלאסי, אקלקטי, סגנון שהוא רק לפלורנטין, מיקסים, סגנון ערבי שמעליו סגנון אקלקטי וגם אר־דקו", אומרת גורארי. הם מצאו שהסגנון היפואי זולג גם לתל אביב ברחובות נחלת בנימין, אלנבי ומונטיפיורי ועד לגבולות העיר הלבנה המסורתיים. אלפסי: "יפו ברובה היא עיר מודרניסטית שנבנתה בשנות ה־20 וה־30, היא היתה עיר ביניים, צומת נמל ראשי. אנשים ירדו מהאוניות וחיפשו לבנות את המוכר, כמו הבית הסקוטי שאותו אנחנו משחזרים בימים אלה, או המושבה האמריקאית. הכל קורה על הצירים הגדולים: משכונת מנשייה ועד כיכר ביאליק. זאת התפתחות טבעית, יפו חדרה לתל אביב. זה גם בא לידי ביטוי בסגנונות הבנייה: ברחוב הכובשים יש בניינים אקלקטיים וגם בגאולה, עד רחוב הס בואכה אלנבי. בכל האזור שם יש 160 מבנים אקלקטיים.
בוא לא ניתמם. אנשים גילו את יפו כי היא יותר זולה מתל אביב. לכן הם עוברים לגור שם וזה יוצר ג'נטריפיקציה שמדירה את השכבות החלשות מהעיר.
"אני לא אוהב את המונח ג'נטריפיקציה, הוא יוצר התקבעות במקומות אורבניים, ואורבניות היא תמיד דינמית. ג'נטריפיקציה מאפשרת מוביליות חברתית. למשל משפחה שגרה בשכונת שפירא, שפעם היתה שכונה ענייה – היום בגלל עליית ערך הנדל"ן יש להם ירושה. אם אתה רוצה אפשר לשמור על הקיים, שזה אומר שמירה על קראפט מקומי, על המאפיות והאופי הבולגרי של אזורים מסוימים ביפו, אתה לא צריך לשמור רק את הפיזי אלא גם את רוח המקום, לשמור משהו ממרקם החיים שהיה פעם. אבל אתה כן רוצה שהעיר תתפתח.
"לא לפתח מקומות בגלל ג'נטריפיקציה זה בעצם להגיד: 'תישארו כדי שלא יהיה שינוי'. האינרציה של העיר חזקה יותר מאדריכל מסוים, מהנדס עיר או סגנון. העיר יותר חזקה ממי שמנסה לשלוט עליה. אפשר לראות בפריפריה – בבאר שבע ובמקומות שעדיין אינם מצליחים – אוכלוסיות שלמות שתקועות בתוך דירות עמידר, בניגוד לאוכלוסייה הערבית מיפו שעוברת ללוד ולרמלה, ומבחינה חברתית היא מתקדמת כי היא מוכרת את הנכסים בכסף רב ומקדמת את מעמדה החברתי".
איך נגמר פרויקט המיפוי שלכם?
"בזה שהעירייה רצתה לקבל הנחיות כדי לעשות איחוד חזיתות, ובסוף אנחנו באים עם איזה משהו שאין להם מה לעשות איתו. הבאנו להם הוכחות שרק ארבעה אחוז מ־300 בניינים עונים להגדרה סגנונית אחת".
לאילו מסקנות הגעתם לגבי השימור של יפו?
"המסקנה היא שאנחנו צריכים לפתח מודלים לערים מעורבות, שמעודדים בהן סבלנות וגיוון והכלה. לעשות ארכיטקטורה טובה זה גם לעשות שינוי חברתי. אבל קודם כל, כמתכנן, אתה צריך לאפשר חופש. ביפו אתה מוצא חזית בניין עם שלושה חלונות שכל אחד בסגנון אחר. אז את מה לשמר? אתה משמר את כולם? איך אתה ממשיך לעוד קומה? אבל אנחנו לא ייחודיים בזה. גם רומא, פלרמו ואיסטנבול הן ערים שיש בהן שימור אבל הוא כל הזמן בתנועה, מוסיפים עוד סגנונות. ביפו ובכפרים ערביים אתה תמיד רואה שיש עוד מרפסת שמחכה לעוד קומה. זאת גישה שאומרת שאני לא יודע מה יבוא, אבל אני משאיר עוד אופציה. אני חושב שזה יפה, הפוסט־מודרניות הזאת, כי בעיר השימושים משתנים והאנשים משתנים".
עם כל הכבוד לחופש, זה יכול גם ליצור כאוס. למשל אם אני רוכש במיטב כספי בית עם נוף לים ביפו. איך אני יכול להיות בטוח שלא יבנו מולי מגדלים?
"עיר היא סוס שאי אפשר לאלף. בסוף יבנו מגדלים על הים. זה לא יעצור ביפו – יהיה רצף אורבני מעזה עד חיפה. אלו אזורי הביקוש, והקרקע שהיא ברובה בבעלות פרטית תהיה מאוד יקרה. אבל יש ערך למשאבי הטבע, יש לים ערך שהוא לא רק נדל"ני אלא גם תרבותי, מסעדות, טיילות. צריך לחשוב על הצורניות של הבנייה, לא לבנות בתים שהם כמו חומות, כמו המגדל של תשובה בחיפה שנמצא על החוף וסוגר את הים. אפשר לפתור את זה בדרכים יצירתיות, כמו למשל התכנון למגדלים בכיכר אתרים".
