השיח על "דיפ סטייט" מזכיר לי את אותה מטופלת קשישה שמאמינה שבעלה הנכה יורד בלילה מהמרפסת בקומה השמינית והולך למאהבת שלו – בניסיון לעמת אותה עם העדר ההתכנות לכך היא מביטה בי במבט האומר ״כמה שאתה תמים דוקטור״. או אותו בחור המשוכנע שהקרב בעקבותיו כי יש לו סודות שאם יתגלו יפילו את המשטר הרוסי, גם כאן המציאות לא מבלבלת אותו.
בהתקרבות הפסח גם עולה האסוציאציה לטענה האנטישמית על השליטה היהודית בעולם, בארה״ב, בפולין או בכל מקום אחר. הטענה שהיהודים שוחטים ילדים נוצרים ומשתמשים בדם שלהם כדי להכין מצות. גם כאן אין שום סיכוי להוכיח שמדובר בתאוריה מופרכת.
דיפ סטייט הוא מארג סדור של פקידי ממשל ששולטים למעשה במנגנון ובכך מונעים לכאורה מהשלטון הנבחר לממש את מאוויו. ההאשמה בדיפ סטייט מוטחת בגורמי שלטון לגיטימיים שתפקידם לפקח, לבקר, לאזן ולמנוע כוח בלתי מוגבל של השלטון. במשטרים מסוימים הממסד הדתי מהווה משקל נגד לשלטון ובמשטרים דמוקרטיים מערכת המשפט, גופי בקרה כמו מבקר המדינה והתקשורת תפקידם וחובתם להיות שומרי סף.
שומרי הסף אינם נוחים לשום שלטון, אולם שלטון דמוקרטי מבין ששומרי הסף מונעים השחתה והעדר בלמים. שומרי הסף הנם חלק אינהרנטי של כל משטר או חברה. כל גוף, איגוד, עסק ציבורי מכילים מנגנוני בלימה שכאלו. ההאשמה בדיפ סטייט כמו ההאשמות האנטישמיות או ההאשמות הפרנואידיות נובעות מתחושת תסכול, מתחושת נרדפות ומתחושת נחיתות מול גורם אמיתי הוא מדומיין. ובהאשמה יש ייחוס של כוח עילאי ליריב. ברמה שמתנתקת מן המציאות.
ההאשמה בדיפ סטייט הינה אמצעי או פתרון. אמצעי כדי ללכד את הקהילה או ה״בייס״ ופתרון להסביר מגבלות או כשלונות. הדיפ סטייט או היהודים או הזרים מהווים מושא להשלכות של תחושות כעס ותוקפנות, כשלון וקנאה. הרעיון של דיפ סטייט מנוצל על ידי הנהגה כדי להפנות ולהטות את זעם ההמון כלפי ה״אחר״, ה״זר״ וה״אויב״. ובכך לכסות על מחדלים, משגים והתנהלות קלוקלת.
השימוש באנטישמיות ובשנאת הזר מצליח בחברות שבהן יש מצוקה כלכלית או חברתית, השימוש בדיפ סטייט תופס בחברות שבהן יש עוינות כלפי הממסד, אופייני בחברה הקומוניסטית או בחברה האמריקאית. בישראל החשדנות באופן מסורתי מופנית החוצה. ״מדינה קטנה מוקפת אויבים״. אש קטנה של חשדנות פנימית מלובה ומועצמת. זאת מגמה שסופה עלול להיות טראגי לחברה הישראלית.
איפה יש דיפ סטייט? דיפ סטייט קיים בקולנוע ובטלוויזיה – שם הבלתי יאומן הופך לאפשרי. שם אוסף של פקידים בכל התחומים פועלים יחדיו כדי לחבל בהנהגה. שם הדיפ סטייט עובד בהרמוניה. כי שם הכל מומצא ומבוים. בחברה הישראלית שלנו, שבה יד ימין אינה יודעת מה יד שמאל עושה, כשגאוותנו על יכולת האלתור שלנו ועל הבלאגן היצירתי, מישהו באמת מאמין שיש ארגון סתרים?
ד"ר צבי פישל, יו"ר המועצה הלאומית לבריאות הנפש
