זה קרה בתחילת השנה בכנס סליחות בקריית גת. על הבמה עמדו יחד הזמר הצעיר ששון איפרם שאולוב (22) והרב שלום ארוש (73), ממובילי חסידות ברסלב בישראל. באקסטזה משותפת, כמעט טרנס, הם ביצעו את הלהיט שכבש את המדינה – "תמיד אוהב אותי" (או בשמו האחר: "עוד יותר טוב").
מול קהל של תלמידי ישיבה, שאולוב שר בהתלהבות את השיר שהפך אותו לסופרסטאר. הרב ארוש, לרגע שוכח את הפאסון, מצטרף בריקודים סוערים. לא סתם פצח הרב בנענועי אגן – הוא האחראי לפזמון של השיר הזה, שמככב כיום בפרסומת של הוט.
את "תמיד אוהב אותי" כתבו הראפר החרדי אלייצור (יאיר אליצור) והרב שלום ארוש, שגם הלחין אותו עם הרב אורן לוי. אלייצור ביצע אותו לראשונה ביוני 2024, אבל הייתה זו הגרסה של שאולוב – עם העיבוד הקצבי שמתפתח לאט לפזמון מתפוצץ – שפרצה את הגבולות. נכון לעכשיו, יש לה יותר מ־30 מיליון צפיות ביו־טיוב, והיא ניצבת במקום השני ברשימת סרטוני המוזיקה המובילים.
בריאיון סיפר אלייצור שהוא בכלל לא התכוון להוציא את השיר – הוא לא היה הסגנון שלו. אבל לבקשת רבו, הרב ארוש, עשה את המחווה והקליט. ואז קרה מה שקרה. על הגל הזה הוא הקליט גם את "טאטע תטהר", שגם הוא זוכה עכשיו לאהבה בתחנות הרדיו.
"מה שהפך את השיר הזה ללהיט", מסבירה ד"ר מירב מירון, מוזיקולוגית מהאוניברסיטה הפתוחה, "זה לא רק הפזמון הקליט. מדובר בשיר שחיכה שנתיים במגירה. הרב ארוש ביקש להוציא אותו דווקא בתקופה שבה התרחקנו מהשבעה באוקטובר, אבל עדיין היינו זקוקים לנחמה".
ד"ר מירון הוסיפה כי "בסמוך, התרחשו גם חיסולים של דמויות בכירות מהצד השני שישראל רדפה אחריהם שנים רבות. אנשים היו צריכים שיר שלא רק מנחם – אלא גם ממש מרים. אבל זה גם הסיפור הברסלבי. השיר מייצג את הגישה של הרב ארוש – ולענייננו לא משנה אם זה משקף באופן נאמן את תורתו של הרב נחמן".
"לפי הגישה הזו, לא משנה עד כמה אתה דתי – אלוהים תמיד איתך" אומרת. "התחושה הזו, של ההשגחה האלוהית המיטיבה והמתמדת, שאינה תלויה בדבר, עונה על תחושת הנטישה ואפילו הבגידה שרבים חשו אחרי 7 באוקטובר. גם מבחינה מוזיקלית – זה שיר מקפיץ וסוחף, עם נגיעות בלקניות שאף פעם לא מזיקות למצב הרוח. הקליפ של שאולוב מדגיש את זה עוד יותר: כולם שרים, כולם רוקדים, מתאחדים סביב המסרים והמוזיקה – ולא משנה לאיזה מגזר הם שייכים".
"תמיד אוהב אותי" הוא לא ההמנון היחיד של שאולוב שזוכה להצלחה בימים אלו. מיד אחריו הגיע הדואט עם עמיר בניון – "לאבא שלי יש סולם", שיר שמבוסס על פרויקט הלימוד היומי "ותן חלקנו".
שפה של מקורות
ההצלחה המסחררת של "תמיד אוהב אותי" היא לא מקרה יחיד אלא חלק מגל רחב יותר של הז'אנר האמוני. שירים שמדברים על אלוהים, בין שנולדו מהמקורות ובין שנכתבו עכשיו, אבל תמיד מתוך אמונה. את הסגנון הזה מובילים אומנים צעירים שכבר מזמן חצו את גבולות המגזר: חנן בן ארי, ישי ריבו, עומר אדם, אודיה, נרקיס, אושר כהן. הם שרים על אמונה – והקהל מצטרף, מכל שכבות החברה.
"הכניסה של שירים מהמקורות למיינסטרים לא קרתה ביום אחד", מסבירה ד"ר מירון. "ככל שההפרדה בין 'יהודי' ל'ישראלי' התרופפה בתרבות שלנו – כך השירים האמוניים מצאו את מקומם. אולי כי מלכתחילה ההפרדה הזו הייתה קצת מלאכותית. אידיאולוגית יותר ממעשית, ואולי התהליך האמיתי היה להכיר בחוסר ההפרדה הזו".
מי ששם לב לפריצה של "תמיד אוהב אותי" ברגע המדויק, הוא ישראל גוטסדינר – חצי מהצמד המיתולוגי רעים. "אם השיר הזה היה יוצא לפני 7 באוקטובר, בתקופות הסוערות של המחאות החברתיות, הוא לא היה מושמע אפילו פעם אחת", הוא אומר. "מי בכלל יכול לשיר 'עוד יותר טוב' אחרי כל מה שאנחנו עוברים? איך יהיה יותר טוב? אבל הוא יצא בדיוק ברגע הנכון, כשהיינו צריכים רגע של שמחה בתוך הכאב. זה שיר אצטדיונים, המנון, שפרץ לא מעט בגלל המלחמה".
המוזיקה האמונית – שירים שעוסקים באמונה, בקודש ובמקורות – עברה לא מעט תחנות בדרך למה שהיא היום: חלק בלתי נפרד מהמיינסטרים המקומי. ד"ר מירון מחזירה אותנו להתחלה: כבר בשנות ה־20 של המאה הקודמת ניגונים חסידיים נטמעו בלב המוזיקה הישראלית. לקחו לחנים חסידיים גלותיים, כתבו עליהם טקסטים חדשים בעברית – וקראו לזה "שירי ארץ ישראל".
דוגמה לכך היא "שכב בני" של עמנואל הרוסי, שנכתב על רקע מאורעות תרפ"ט ללחן חב"די. "המילים תואמות את היהודי החדש של הציוניות", אומרת ד"ר מירון, "זה שעובד את הארץ ומגן עליה". לימים, אותו פזמון חזר בגלגול חדש ב"שן לידי" של אביתר בנאי. "כך שמלכתחילה אפשר לומר שההפרדה בין הגלותי לציוני במוזיקה הפופולרית הישראלית לא הייתה מוחלטת – אולי רק ברמה ההצהרתית אבל לא ברמה המעשית", היא מוסיפה.
"גם בשירי ארץ ישראל הנוכחות של המקורות קיימת. כציטוט, כהשראה, כלשון. לפעמים הכוונה לאומית, לא דתית־אמונית, ובעיקר מדובר באזכורים מהתנ"ך – אבל השפה היא שפה של מקורות. הנוכחות הזו הכינה את הקרקע לתופעות מאוחרות יותר במוזיקה הפופולרית הישראלית".
הכל התחיל כבר ב־1936, עם הקמת רדיו קול ירושלים – התחנה הארצישראלית הראשונה. בין תוכניות הדת ששודרו בה, הייתה זו של בנימין צביאלי שהביא לקהל הרחב פרקי חזנות, לא רק לדתיים. מאוחר יותר, תוכנית "פרקי חזנות לבקשתך" של החזן אפרים די־זהב שידרה שירי תפילה ופיוט בביצוע חזנים כמו משפחת מלבסקי, בנימין אונגר ובן ציון שנקר – רובם ממוצא אשכנזי.
הפריצה הראשונה של שיר אמוני אל לב הקונצנזוס התרחשה ב־1957 עם הלהיט "ישמח משה" של ג'ו עמר. הפייטן שהגיע ממרוקו רק שנה קודם לכן, הכניס את המוזיקה האנדלוסית לפסקול הישראלי עם שירים כמו "שלום לבן דודי" ו"שבוע טוב". "ג'ו הכניס את המוזיקה של בני עדות המזרח בדלת האחורית לחצר של הבית המשותף", אומר העיתונאי שאול מייזליש. "אני גדלתי בבית אשכנזי, אבל כל שבת שמענו את התקליטים שלו".
בעקבותיו פעלו גם פייטנים נוספים – אשכנזים וספרדים – שלא הצליחו לפרוץ למיינסטרים. מי שכן הצליחו להביא שירים בעלי גוון מסורתי לקהל הרחב היו צמדים כמו הדודאים ("ויבן עוזיהו"), העופרים ("חיי אדם") והאלמוגים ("משל יותם").
נקודת מפנה הגיעה ביוני 1967, אחרי מלחמת ששת הימים. תחושת הנס ששרתה באוויר עם הניצחון הגדול של צה"ל מול צבאות ערב, מצאה ביטוי גם בעולם התרבות – מופעים, מחזות וסרטים קיבלו פתאום נופך דתי.
בברודוויי, "כנר על הגג" – סיפורו של טוביה החולב היהודי המתגורר באימפריה הרוסית, שכלל מוטיבים יהודיים חסידיים מובהקים – הפך ללהיט עצום וכך גם הגרסה המקומית שלו. כמעט במקביל יצא הסרט "שני קוני למל", הראשון בסדרת הסרטים בכיכובו של מייק בורשטיין, עם הצצה מבודחת לעולם החרדי.
באוקטובר 1968 עלה המופע "איש חסיד היה", שנכתב על ידי דן אלמגור וביצעו שלמה ניצן, לוליק ודני ליטני. במופע הזה נולדו שירים כמו "מכתב לרבי", "אברמל'ה מלמד" ו"זמר ליין" – והוא הפך להצלחה גדולה גם בקרב חילונים.
אפילו אריק איינשטיין הושפע מהז'אנר החסידי ויצר לשלישיית התאומים את "קול ששון וקול שמחה" – שיר על חגיגה חסידית. שלישיית הגשש החיוור לא נשארה חייבת עם גרסת "צ'יריבים" היידית, וללהקת הנח"ל כבר היה רוק'נרול בגרסה שלהם ל"הבן יקיר לי אפרים". שלמה ניצן ונירה רבינוביץ' הוציאו כמה אלבומים של שירי קודש ופיוטים שספגו מהבית.
בשלהי שנות ה־60, כשהבידור הישראלי עדיין התנדנד בין הפסטיבלים הממלכתיים לבין הבלחות של רוק ושירה אישית, צצו שני מפיקים עם רעיון מהפכני. מיקי פלד ונחום בייטל, ממשרד ההפקות סולן, רצו לעשות משהו אחר: פסטיבל של שירים מהמקורות, אבל בלחנים עכשוויים – כאלה שידברו לכולם.
"לא חיפשנו זמרים דתיים", מדגיש בייטל, הדתי מבין השניים. "רצינו שזו תהיה אופנה חדשה בבידור הישראלי – מוזיקה שמבוססת על פסוקים, אבל עם לחנים ועיבודים מודרניים".
הם גייסו את מנשה לב רן כמנהל מוזיקלי, הקימו ועדת שיפוט, בחרו שירים – וב־26 בספטמבר 1969, מוצאי שבת, נפתח פסטיבל הזמר החסידי הראשון, באולם היכל התרבות בתל אביב. מני פאר הנחה, הקהל מילא את האולם – והמוזיקה החלה. הטקסטים נשענו על מקורות יהודיים, אבל המוזיקה? שילוב בין קרליבך לנורית הירש. בין החזנות למוזיקה הקלה נולד משהו חדש.
על הבמה עלו יגאל בשן, אריק לביא, השלושרים, רחל אטאס, האחיות נירה וגליה רבינוביץ' – וגם הרכב אחד חדש, בהופעת בכורה רשמית: צמד רעים.
"יצאנו מהשירות הצבאי במקהלת הרבנות והגענו ישר לפסטיבל, כבר היינו משופשפים", מספר ישראל גוטסדינר. "היינו הדתיים היחידים. שם התחלנו את הקריירה שלנו – ומאז אנחנו שרים יחד".
אבל הם לא זכו במקום הראשון. הזוכות הגדולות בפסטיבל הראשון היו האחיות רבינוביץ', עם "צמאה נפשי" שהלחין פנחס קהתי. "עלינו לבמה בשמלות כחולות עם נקודות לבנות", נזכרת נירה. "הקהל התרגש – ובחר בנו למקום הראשון, אבל את הפרס הכספי קיבל המלחין, לא אנחנו".
במקום השני – יגאל בשן עם "עושה שלום" בלחן של נורית הירש. "חיפשתי טקסט להלחין, ואהוד מנור המליץ לי על הפסוק הזה", מספרת הירש. "הצעתי את השיר ליגאל, והוא הפך ללהיט עולמי. רק חבל שיגאל עצמו לא ביצע אותו בהופעות, אז לא כולם יודעים שזה שלו".
השלושרים קטפו את המקום השלישי עם "והאר עינינו" בלחן של הרב שלמה קרליבך. "שלושה פושטקים עם פאות לחיים ומכנסיים מתרחבים עומדים על במה של פסטיבל חסידי – זה היה מחזה", מספר חנן יובל. "כיום דבר כזה לא יכול לקרות".
לרב קרליבך היה חיבור טוב לזמרים הצעירים של אותה תקופה. "ראיתי אותו מכתיב לשלום חנוך את האקורדים ומלמד אותו סלסולים של פיוטים", נזכר גוטסדינר. "השלושרים נדלקו על הרעיון המוזיקלי והכניסו את האלמנט שלהם", אומר המפיק בייטל.
"כשהם ביצעו את השיר, הקהל לא הבין מה זה צריך להיות. הפוך על הפוך על הפוך. זו הייתה תקופת רוק אמצע הדרך, ופתאום החיבור שעשינו עם החסידות – הקהל היה בשוק, הם לא ידעו איך לעכל את זה. אמדורסקי, חנוך וחנן יובל, היפים בתקופת דור הפרחים, הפתיעו את הקהל. עובדה היא שהשיר נשאר עד היום. להביא כיום את שלום חנוך לבצע שיר כזה? לא היה קורה".
חוויה רוחנית
פסטיבל הזמר החסידי הפך מהר מאוד לא רק למוקד עלייה לרגל של יוצרים, אלא גם למותג שייצא לחו"ל. בכל שנה הוא נשלח עם נבחרת האומנים שלו להופיע בקהילות יהודיות ברחבי העולם. מתוך הפסטיבל צמחו לא מעט להיטים: "שישו את ירושלים" של צמד דרום, "יברכך" בביצוע אילנה רובינא, "שים שלום" ו"על שלושה דברים" של יגאל בשן, "ידיד נפש" של עדנה לב, "אני מאמין" של עוזי מאירי, ו"שמע ישראל" של צביקה פיק – רגע שייזכר כאחד המטלטלים של הפסטיבל הרביעי.
פיק, שרק זמן קצר קודם לכן כיכב בעירום במחזמר "שיער", עלה לבמה בחליפה נוצצת עם פאייטים וביצע את "שמע ישראל". "זה הטריף את הקהל", נזכר המפיק נחום בייטל. "הוא היה כוכב דיסקוטקים ענק – וכשהוא ביצע את 'שמע ישראל', זה היה שוס היסטרי".
"צביקה נתפס כפרובוקטור", מוסיף גוטסדינר. "פתאום הוא שר את המילים הכי קדושות ביהדות באקסטזה, זה היה פורץ גבולות".
צמד רעים זכו אז במקום השני עם "עוד יישמע", אבל פיק, שהגיע למקום השלישי, גנב את ההצגה. "הקהילות החרדיות אומנם מחו על כך שהשיר הושמע בדיסקוטקים, אבל כעבור חודש גם הקהילות האדוקות ביותר שרו את השיר ורקדו לצליליו", אומר גוטסדינר. "זה היה רגע מאוד מהפכני במוזיקה הישראלית".
עם כל הכבוד לקלאסיקות הרבות שיצאו מתוך הפסטיבל, אם צריך לבחור שיר אחד ששרד את הזמן יותר מכולם, זה כנראה "אדון עולם". עוזי חיטמן הלחין אותו וביצע אותו יחד עם עודד בן־חור בפסטיבל השמיני, שם הגיע למקום השני.
"כשעוזי התיישב על הפסנתר בחדר החזרות וניגן את 'אדון עולם', פשוט נדהמתי", מספר בן־חור. "אמרתי לו: 'עוזי'לה, תשמע חביבי, אף פעם לא ביקשתי ממך משהו, אבל הפעם אני מבקש. אני מבקש לשיר את השיר הזה יחד איתך'. הוא הסתכל עליי ואמר: 'יופי, נהדר. זה כל כך ברור לי ובסדר'".
"ההופעה עם השיר הייתה חוויה רוחנית. הקהל אימץ את השיר מהרגע הראשון. כשהופענו בטורונטו במסגרת הפסטיבל, כל הקהל, אלפיים איש, יהדות קנדה במיטבה, שרו ובכו. היה בזה כוח אדיר. עוזי סיפר שבזמן ששר ראה בדמיונו את סבא שלו, מלח הארץ וסמל היהדות עבורו, כשהוא רכוב על אופניים. אני ראיתי את סבא שלי, מצאצאי הבעל שם טוב, שהיה בשבילי היהודי האולטימטיבי והסמל של חיה ותן לחיות".
חיטמן עצמו סיפר שזה השיר שבזכותו יזכרו אותו, ואולי צדק. לאורך הקריירה הוא הרבה להתכתב עם אלוהים: ב"רציתי שתדע", שכתב וביצע בעצמו, ב"עד מתי אלוהיי" שכתב לזהר ארגוב, ב"תודה" של חיים משה וב"כל יום אני אומר תודה לאלוהים" של שימי תבורי. הוא לא שר אל אלוהים – הוא דיבר איתו.
פסטיבל הזמר החסידי, ששודר גם בטלוויזיה וגם ברדיו, הפך את המוזיקה מהמקורות לטרנד שכל אומן מכובד רצה להיות חלק ממנו – עד שכבר לא. "בשנת 1987 הרגשתי שהאופנה השתנתה ושהז'אנר הזה כבר לא נוגע בצעירים, אז הפסקנו עם הפסטיבל", מציין בייטל. "המוזיקה הזו חזרה לשוליים".
התחדשות היהדות הישראלית
אבל המוזיקה הזאת לא באמת נעלמה. לאורך שנות ה־70 המשיכו לצאת שירים שהשתמשו בטקסטים מהמקורות – חלקם במעטפת של פופ או רוק ("כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" של מתי כספי, "אני אוהב אותך לאה" של צביקה פיק), חלקם בלחן ים־תיכוני מתובל בפיוטים. במקביל, צלילי הכרם וצלילי העוד הכניסו את המילים מהמקורות לחפלות בשכונת כרם התימנים.
בשלהי שנות ה־80 התחולל בישראל קרב ענקים מוזיקלי: מצד אחד, הרוק הישראלי התרומם עם בנזין, תיסלם ומשינה; מצד שני, המוזיקה המזרחית פרצה קדימה עם זהר ארגוב, חיים משה, ג'קי מקייטן ודקלון. בתוך כל זה, שירי המקורות הלכו ונדחקו לשוליים.
מי ששמרו על הגחלת היו אומנים כמו צמד רעים, דודו פישר ובני אלבז בארץ, ושלמה קרליבך, אברהם פריד, מרדכי בן דוד ולהקת פיאמנטה מעבר לים. קרליבך, שפרץ כבר בשנות ה־60, חיבר בין גיטרות לפסוקים, בין פופ לרוח – והשפיע גם על הקהל החילוני, לא תמיד במודע.
אבל היה שיר אחד, באמצע כל השכחה, שפרץ את כל הגבולות: "שבחי ירושלים", שהלחין אביהו מדינה על פי תהילים קמ"ז, והפך ב־1984 ללהיט עולמי בזכות ביצועו של דקלון.
מדינה סיפר פעם שהוא הלחין את השיר לבקשת מארגני פסטיבל פיוטים בירושלים, אבל איש לא חזר אליו. "חיכיתי שייצרו איתי קשר", הוא מספר. "חלף חודש, חלפה שנה וכלום. בינתיים שכחתי מהשיר הזה".
עד שיום אחד דקלון – בחיפוש אחרי שיר שישלים אלבום של צלילי הכרם – מצא אותו בין הסקיצות. "כשאביהו השמיע לי את הקסטה, אמרתי לו: זה השיר שאני רוצה להקליט", נזכר דקלון. וכך, ברגע האחרון, נולד להיט. השיר זכה לביצועים רבים, בהם אפילו של הזמרת היוונייה־נוצרייה גליקריה – עוד הוכחה לכך שפעמים רבות, דווקא השירים הכי יהודיים הם אלה שחוצים דתות וגבולות.
משנות ה־90 ואילך נרשמה חזרה הדרגתית לשירי המקורות – אבל כבר לא רק כפולקלור. עכשיו הם הגיעו עם חשמל בגיטרות ותחושת חיפוש. טיפקס, ב־1992, שילבו חסידות עם רוק ב"הרבי ג'ו כפרה". קובי אוז הלך צעד נוסף עם שני אלבומי סולו "מזמורי נבוכים" ו"מזומורים נוספים", ואליו הצטרפו בני הדור השני לבית בנאי: מאיר, אהוד ואביתר – כל אחד מהם, בדרכו, שר לאלוהים.
גם שולי רנד נכנס למסלול הזה עם "נקודה טובה", אלבום הבכורה שהפך לתופעה, ואתי אנקרי התמסרה למקורות עם סדרת אלבומים בהשראת שירתו של רבי יהודה הלוי – האחרון שבהם, אגב, נועד לילדים ויצא רק לאחרונה.
נקודת ציון לא צפויה הייתה דווקא שיר של מרדכי בן דוד – "משיח משיח", מ־1992. חב"ד יצאה אז בקמפיין "היכונו לביאת המשיח", ובן דוד סיפק לו את פסקול הפופ.
משנות ה־90 ואילך המוזיקה היהודית כבר לא הייתה נישה – היא הפכה לזרם. פיוטים קיבלו לחנים חדשים, שירים נולדו עם פסוקים בראשם, ובמפתיע – גם הקהל שוב פתח את הלב.
מה גרם לפריחה הזאת? לדברי ד"ר מירון, אולי נכון יותר לשאול: מה אפשר אותה? "חלק מהתשובה נעוץ בתגובת נגד למדיניות 'שלילת הגלות' הציונית. ההיחלשות של הציונות כקול הדומיננטי בתרבות הישראלית, מאז סוף שנות ה־60, לצד ההתפתחות התקשורתית והסרת המונופול של רשות השידור בטלוויזיה וברדיו בתחילת שנות ה־90 – יצרו פתח לקולות חדשים, ובהם גם קולות אמוניים.
עוד גורם לטשטוש הגבולות בין 'יהודי' ל'ישראלי' היה פריחתה של ההתחדשות היהודית החילונית – מהלך שהחל באותן שנים, והיום מוכר בשם 'יהדות ישראלית'". זה כלל הקמה של בתי מדרש פלורליסטיים כמו אלול, עלמא ובינ"ה, קהילות תפילה חילוניות כמו "בית תפילה ישראלי" ו"ניגון הלב", ומיזמים בולטים של קרן אבי חי כמו "קהילות שרות" ואתר "הזמנה לפיוט" (כיום "אתר הפיוט והתפילה").
במרכז התמונה נמצאים גם מיזמים שיצרו חיבורים ישירים בין עולם הפיוט לבין יוצרים בולטים – ובראשם פרויקט "ידידי השכחת", שהשפיע על מגמת הלחנת פיוטים בעשור הראשון של המאה ה־21. דוגמה בולטת היא האלבום "שמע קולי" של מאיר בנאי (2007), שאליו הצטרפו רבים אחרים.
כשהתרבות דחקה את המסורת
שני פרויקטים מרכזיים תרמו לפריצה של השירים האמוניים למיינסטרים: "צמאה" ו"שירת רבים". "צמאה" – פרויקט ניגוני חב"ד בעיבודים עכשוויים של אומנים ישראלים – הניב שישה אלבומים בשנים 2015–2024, בהשתתפות שמות כמו אביתר בנאי, ברי סחרוף, שי צברי, ישי ריבו, רמי קלינשטיין, עמיר בניון, קובי אפללו, שלמה גרוניך ואחרים. "שירת רבים", שיזמו דוד ד'אור והמפיק המוזיקלי פטריק סבג, יצא לדרך ב־2008 וכלל חמישה אלבומים ובהם תפילות ופיוטים בלחנים חדשים או בעיבודים עדכניים.
"כפי שאני רואה את זה", אומר ד'אור, "הדור של ההורים שלי – אנשים שנאלצו לברוח ממקומות שונים בעולם ועלו לישראל – היה עסוק בבניית הארץ, והתרחק מכל מה שנחשב ל'גלותי'. בהשראת עולים מאירופה, הם התמקדו ביצירת הדמות של 'הצבר': הישראלי היפה, החזק, הלוחם, העצמאי – הדימוי ההפוך מהיהודי החלש, הנרדף בגלות.
ובכל זאת, במספר לא קטן של בתים, במיוחד אצל משפחות ספרדיות, האמונה הייתה נוכחת מאוד. כיבדו את המסורת, עשו קידוש, התפללו, הלכו לבית הכנסת. אבל התרבות הישראלית דחקה את המסורת לפינה – הפרידה בינה לבין העולם החדש שנבנה בחוץ.
שפת האם הוחלפה בעברית, והאור הפנימי, העתיק, שהאיר את העם היהודי במשך דורות, הוחלף באורות בוהקים ומתעתעים, כאלה שמקבלים השראה מהטיימס סקוור. רצו להיות מודרניים. לא אור לגויים אם כי ככל הגויים. מנגינות מופלאות ותפילות עם עומקים נשגבים, שליוו את אבותינו במשך שנים, ננעלו במגירות ויצאו רק בחגים ובשבתות, רק בבית או בבית הכנסת, לא באולמות תרבות ציבוריים ובוודאי שלא ברדיו.
המוזיקה שהושמעה בתחנות הרדיו הייתה ברובה מערבית, עם השפעות רוסיות, צרפתיות, רוק ופופ. בינה לבין שירי קודש לא היה קשר. כששאלו אותי בראיונות בחו"ל: 'מהי מוזיקה ישראלית?', לא הייתה לי תשובה ברורה. הייתי מאלתר איזו תשובת פיוז'ן על שילוב סגנונות. הדור שלי, שכבר נולד בארץ, עשה צבא, טייל בעולם, חווה דברים אחרת. הרגשנו גאים במי שאנחנו.
מדי פעם היה מתגנב געגוע – לניגון שסבא נהג לשיר, לתפילה שמעלה זיכרון מרגש. הייתי מתקשר לאמא שלי, מבקש שתשיר לי את מה שסבתא שרה בחגים. היות שהכרנו היטב את הכללים התרבותיים שלתוכם גדלנו, היו רק מעטים שהעזו לצאת מהמסגרת. כמו שקרה עם המוזיקה המזרחית באותם ימים, ברדיו נהגו לתחום את הפיוטים והחזנות לפינה קטנה, במקרה הטוב, פעם בשבוע, בשעה לא הכי מואזנת.
לאחר מותו של אבי הלכתי להתפלל בבית הכנסת מול הבית. הפיוטים והניגונים חדרו לי לנשמה. כאב הפרידה מאבא אהוב הציף בי זיכרונות ילדות, והתפילות הפכו לפס הקול שלהם. ניסיתי למצוא הקלטות של אותן תפילות – ולא מצאתי. רק הקלטות קסטה של פייטנים מבתי כנסת רחוקים.
הבנתי שאין כמעט תיעוד אותנטי של הניגונים האלו. החלטתי לאסוף את התפילות הפופולריות ולעבד אותן מחדש – בצורה שתנגיש אותן לקהל בן זמננו. עבדתי עם פטריק סבג ויצרנו את 'שירת רבים'. בהתחלה לא השמיעו אותו ברדיו, ובכל זאת מכרנו אלבום פלטינה. הרגשתי שיש כמיהה אמיתית ורצון בעם ישראל לחיבור מחודש לשורשים. פתאום קמו קבוצות לימוד תורה של צעירים שרצו להבין מאיפה הם באו.
ואז, בלי לתאם – החלו אומנים מהשורה הראשונה להקליט שירים אמוניים. התרבות הישראלית החלה להכניס את המוזיקה הזו פנימה, והיא הפכה לפסקול אמיתי – לא רק לדתיים. אני זוכר את מופעי הסליחות הראשונים שלנו. אלפי אנשים – מכל הזרמים, העדות, הגילים – באו להתפלל איתנו. שם הרגשתי, באמת, שמשהו השתנה".
אמונה מקדמת מכירות
בשני העשורים האחרונים, כמה שירים אמוניים הצליחו לחצות את גבולות הז'אנר ולכבוש את המיינסטרים הישראלי, בהם "אנא בכוח" של עובדיה חממה, "מי שמאמין" של אייל גולן, "מודה אני" של עומר אדם ו"מאמינים בני מאמינים" של מרדכי בן דוד. המהפכה הזאת הגיעה לשיאה בעשור האחרון עם אומנים כמו חנן בן ארי, ישי ריבו, נרקיס, יובל דיין, נתן גושן ואחרים – שממלאים אולמות, כובשים את הפלייליסטים, ומדינה שלמה מדקלמת את שיריהם.
"מה שקרה בעשור האחרון עם השמות האלה היה רגע לפני מהפך במוזיקה שישראל שומעת", אומר שחר אמאנו, שדרן גלגלצ ומרצה לתולדות המוזיקה המזרחית במרכז האקדמי פרס.
"התחלתי לראות את זה בהופעות. למשל, בהופעה של ישי ריבו – היכל מנורה הרגיש כמו בית כנסת ענק. אנשים עם כיפות, עם כיסוי ראש, חילונים – כולם שרים יחד, זועקים לשמיים, מחפשים שורשים. תמיד היו אומנים בולטים בזירה הדתית־חרדית כמו חיים ישראל, יניב בן משיח וגד אלבז, שמופיעים בקביעות ומשתפים פעולה עם אומנים מיינסטרימיים".
"אבל הם עצמם לא נחשבים למיינסטרים – אלא הם פופולריים מאוד בקהל היעד שלהם" קובעת. "בתקופת הקורונה, כשהופעות נאסרו, גם המוזיקה הזו נעלמה זמנית מהבמות, ובמקומה חזר הפופ־טכנו הים־תיכוני – כמו 'מועבט' של עדן בן זקן".
"מי שהחזירה את המוזיקה האמונית לחזית הייתה אודיה – עם שירים שמתכתבים בגלוי עם האמונה. ב'מה איתך, אבא?' היא פונה לבורא ושואלת לשלומו, וב'רשימת קניות', שיר שהקליטה עם נס וסטילה, היא מחפשת 'בחור פשוט, שומר כשרות, יהודי כשר'".
:דבריה עוררו דיון: האם זמרת חילונית במראה ובלבוש יכולה לשיר שירים דתיים? אבל דווקא היא פתחה את הצוהר לעיסוק הזה בקרב אומנים צעירים. ואז בא ששון שאולוב עם הקאבר ל'תמיד אוהב אותי' וטרף את הקלפים. אני חושב שהמלחמה תרמה לזה. היא גרמה לאנשים לחפש במה לאחוז בתוך הכאוס. בכל זאת, אנחנו עם ישראל – וכשקשה, אנחנו מסתכלים למעלה".
"לאחרונה היו שני שירים אמוניים שכבשו את המקומות הראשונים במצעד גלגלצ: 'תמיד אוהב אותי' של שאולוב ו'בן אדם' של אודיה – שמתכתב עם תפילת יום הכיפורים. גם 'ה' יברך אותך' של אושר כהן נמצא גבוה במצעד. הקהל שצורך את המוזיקה הזו היום צעיר מתמיד. חבר'ה בשנות ה־20 לחייהם. זו לא נישה. המוזיקה האמונית הפכה לחלק בלתי נפרד מהפסקול המקומי. לא מעט אומנים שתקועים בקריירה מקליטים שיר אמוני, כי הם יודעים שהוא יצליח ויחזיר אותם למסלול".
"מה שבלט בתקופה הראשונה שאחרי 7 באוקטובר הוא ההיעלמות הזמנית של הפופ החילוני, כמו נועה קירל למשל, מה שאולי הפך את המרכיב האמוני שממילא נוכח במיינסטרים לבולט עוד יותר", מוסיפה ד"ר מירון.
"זה מאוד נכח גם בשירים של זמרים שמזוהים עם המוזיקה הים־תיכונית, למשל 'עם ישראל חי' של אייל גולן או 'אחינו כל בית ישראל' של ליאור נרקיס, שהוא למעשה הלחנה חדשה של קטע מתוך הסידור, ממש חזרה להלחנת קטעים שלמים מהמקורות".
אין ספק שהמוזיקה האמונית בישראל עברה דרך ארוכה – מהשוליים ועד ללב הקונצנזוס. כפי שמלחמות ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים הולידו גל של שירים עם תוכן אמוני – כך גם מלחמת 7 באוקטובר. אלא שהפעם, נראה שזה לא גימיק ולא גל חולף – אלא ז'אנר שמצא בית בפסקול הישראלי.
