סיגי כהן, אמו של אלי־ה ששוחרר משבי חמאס, לא תשכח לעולם את הרגע ההוא, ב־22 בפברואר השנה: "התרגשתי מאוד לפני השחרור של אלי־ה. לא ראיתי אותו במשך שנה וארבעה חודשים, ולא ידעתי מה אני הולכת לקבל", היא מספרת.
"שבועיים לפניו שוחררו אור לוי, אלי שרעבי ואוהד בן־עמי. ראיתי באיזה מצב נוראי הם חזרו ונלחצתי. פחדתי אפילו שלא אצליח לזהות את הבן שלי, אבל מיד כשהוא הופיע במסכים זיהיתי אותו. אז הגיע הרגע שחלמתי עליו והתפללתי לו כל כך הרבה. חיבקתי אותו, הרחתי אותו, שמעתי את הקול שלא שמעתי זמן רב כל כך. קשה לתאר את זה".
כהן נחטף ב־7 באוקטובר ממיגונית המוות. יחד איתו נחטפו הרש גולדברג־פולין, אור לוי ואלון אהל. בת זוגו של אלי־ה, זיו עבוד, נמלטה יחד איתו ממסיבת נובה, אך הוא לא ידע ששרדה את הטבח. רק אחרי 16 חודשי שבי הוא חזר אליה ואל בני משפחתו, להורים סיגלית (סיגי) ומימון (מומי) כהן.
שבועיים אחרי השיבה מעזה הוא שהה בבית החולים בילינסון, עבר סדרת בדיקות, ואז הועבר לשיקום יומי ושוחרר לביתו בצור־הדסה. "ערכו לנו פה קבלת פנים גדולה", מספרת אמו, "כל המשפחה המורחבת חיכתה לו בבית. כשהיה בבית החולים הוא הרגיש שהוא צריך זמן לעצמו, לבד, ורק כשחזר הביתה הוא פגש את סבא וסבתא שלו, את יתר המשפחה".
במוצאי יום טוב ראשון של פסח יציין אלי־ה את יום הולדתו ה־28, הפעם כשהוא מוקף בבני משפחתו. "אני מתרגשת מאוד", אומרת סיגי. "אנחנו הולכים לחגוג גם את החירות של אלי־ה וגם את יום ההולדת שלו. ההרגשה היא כאילו הוא נולד מחדש. ומצד שני, הלב שלי עדיין לא שלם. לא משנה כמה משמח אותי החג הקרוב, הראש שלי עדיין במנהרות בעזה".
אלי־ה מדבר איתכם על מה שעבר שם?
"מדי פעם. הוא פתוח מאוד, אומר לנו תמיד 'תשאלו' – אבל אנו לא כל כך יודעים מה לשאול".
תחושת חוסר אונים
סיגי כהן תפסה את עין הציבור לא רק בשל מאבקה העיקש למען בנה ושאר החטופים, אלא גם בזכות האמונה החזקה שהפגינה כי יום יבוא ואלי־ה ישוב הביתה. "לא היה לי ספק שזה יקרה", היא מספרת, "כל הזמן דיברתי עם בורא עולם. אמרתי לו: 'אני מבטיחה לך שאעמוד בניסיון שנתת לי, ואתה תחזיר לי את הילד שלי הביתה'. בטחתי בקדוש ברוך הוא, וידעתי שהוא מעמיד אותי בניסיון ואת הבן שלי בשליחות.
"מכיוון שלא ידענו מה קורה עם אלי־ה, עשינו כל מה שיכולנו כדי להוציא אותו משם – ומה שיכולנו לעשות היה קודם כול תפילות. התפללתי המון, אמרתי פרקי תהלים. עשינו הכנסת ספר תורה לחדר שלו. חשבתי שיבואו רק 30־40 איש והכנתי קצת כיבוד – ובסוף באו 700. היה לנו נס פך השמן, והכיבוד הספיק לכולם.
"נסענו לכל קברי הצדיקים שאפשר, טסנו לרבי מלובביץ' ולפולין. הפרשות חלה הייתי עושה גם לפני כן בכל יום שישי, אבל מאז שאלי־ה נחטף הן קיבלו משמעות אחרת. הבקשה העיקרית שלי בהפרשת חלה הייתה להשיב את כל החטופים. קראתי בכוונה גדולה את השמות של כולם, חטוף אחרי חטוף. כמובן, הבן שלי זה הבן שלי, ואני רוצה שהוא יהיה בבית לידי, אבל מאז 7 באוקטובר משפחות החטופים הפכו למשפחה אחת גדולה. אני מרגישה שהם כולם כמו הילדים שלי, ואני מחכה שכולם יחזרו הביתה".
היו רגעי שבירה?
"ברור", היא נאנחת, "היו הרבה ימים של תחושת חוסר אונים, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, התגעגעתי. קשה מאוד לעבור את זה. השתדלתי לא להראות כלפי חוץ את מה שעובר עליי. הרשיתי לעצמי להישבר רק בבית, במיטה.
"אני זוכרת במיוחד שני אירועים קשים שגמרו אותי: הראשון היה כששישה חטופים נרצחו במנהרה ברפיח. הרגשתי שהם נהרגו סתם, שצה"ל לא ידע איפה הם, וזה מילא אותי פחד. הפעם השנייה הייתה כשחטופים שידעתי שהיו יחד עם אלי־ה חזרו ממש רזים, כמו ניצולי שואה. התחלתי לחשוב – אולי גם אלי־ה ייראה ככה?".
לצד התפילות הבלתי פוסקות, משפחת כהן הצטרפה לעוד משפחות רבות של חטופים שזעקו לממשלה להשיב את יקיריהם. "פנינו למקבלי ההחלטות וניסינו להשפיע עליהם כדי שיעשו מה שאפשר", מספרת סיגי.
יש לכם ביקורת על הממשלה?
"מובן שיש ביקורת, כי הילדים לא חזרו הביתה. בימים הראשונים עוד הייתי בהלם. הייתי בטוחה שמכיוון שיש כל כך הרבה חטופים, הם יחזרו מהר. ברגע שהבנו שהם לא חוזרים, התחלנו לשאול שאלות. נפגשנו עם חברי כנסת, פעלנו גם מול ראש הממשלה עצמו, והם הבטיחו לנו שהם עושים כל מה שהם יכולים".
האמנת להבטחות?
"מצד אחד את רוצה להאמין להם, תולה בהם תקוות, כי הם אלה שאמורים להחזיר את הילד. אבל יש גם כעס, כי החטופים לא חזרו במשך הרבה מאוד זמן, והיינו צריכים להתמודד עם חוסר ודאות".
ויכוחים בתוך הבית
כמי שהייתה חברה ב"פורום תקווה", הדוגל בהפעלת לחץ צבאי על חמאס, כהן לא תמיד הסכימה עם אחרים במטה החטופים. עם זאת, לאורך כל הדרך היא לא הפסיקה לקרוא לאחדות, ומנסה לשמר אותה גם כיום.
"כשאלי־ה נחטף, לא שאלתי את השם 'למה לקחת דווקא אותו'. שאלתי: בשביל מה עשית את היום הזה? המסקנה שלי הייתה שהשם רצה לעורר אותנו לאחדות, ולכן לקחתי על עצמי לפעול למען המטרה הזאת בכל מצב.
"מטה החטופים היה מבחינתי בית, גם אם לא תמיד הסכמנו בינינו. אנחנו חברה הטרוגנית, ובאים מרקעים שונים. עם הזמן לומדים לקבל את כולם באהבה. אני חושבת שברגע שתהיה אחדות מלאה בעם, כולם יחזרו הביתה. הרבה מהחטופים שחזרו סיפרו שהמחבלים אמרו להם: 'כשאתם ביחד, אנחנו מפחדים מכם'. הם יודעים שזה הכוח שלנו".
מלבד אלי־ה יש לה עוד שלוש בנות, ולצד הדאגה לשלום בנה והמאמצים לשחרורו היא הייתה חייבת להמשיך לתפקד כאם ולקיים שגרת חיים. המשימה הזאת הפכהה קשה יותר ויותר עם הזמן.
"היה תסכול גדול, והוא רק הלך והעמיק. חודשיים אחרי 7 באוקטובר הייתה פעימה של שחרור נשים וילדים, ואחר כך המלחמה רק גברה. אז הבנתי שאי אפשר לדעת מתי האחרים ישתחררו. יש אי־ודאות, שמועות, פחד שמתעורר כשאת מבינה שאין לך מושג מה יקרה בסוף. את שומעת על חטוף שנהרג, שצה"ל מפציץ באזור מסוים – ואין לך שקט".
איך מצליחים לקום בבוקר ולתפקד ככה?
"זה קשה מאוד, אבל כשיש לך ילד בשבי את לא חושבת פעמיים. קמתי כמו פנתרה וניסיתי לחשוב מה אני עושה היום בשביל להחזיר את אלי־ה הביתה. ידעתי שאסור להתייאש. הילד שלי נמצא שם, ואני לא יכולה להרשות לעצמי לרגע לוותר עליו".
גם במנהרות החשוכות בעזה, מספרת כהן, אלי־ה לא ויתר לרגע על האמונה שלו. "היא אפילו התחזקה שם, והוא גם חיזק את כל מי שהיה בסביבתו. אנחנו בית דתי. הוא זכר למשל את הפרשיות של הנחת התפילין, ידע פרקי תהלים בעל פה. בשבת הוא עשה קידוש על מים וגם הבדלה".
מה הדבר הראשון שהוא אמר לך כשנפגשתם?
היא מחייכת. "הוא אמר 'חלאס, בחדר הזה לא בוכים יותר', כי באתי והתפרקתי בבכי של שנה וארבעה חודשים. הוא חשב שכל התקופה הזאת רק ישבתי ובכיתי, לא ידע מה עברנו ומה עשינו. עד עכשיו כשאני הולכת ברחוב אנשים מספרים לי שהתפללו עליו, וזה מרגש ומשמח גם אותו".
משהו השתנה בו בשבי?
"המשפחה חשובה לו מאוד. הוא מספר שהמשפחה היא מה שהחזיק אותו בשבי, שנתן לו תקווה. הוא ידע שיש לו לאן לחזור".
עכשיו כשהוא בבית, את מצליחה לחזור לעצמך?
"בעבר חשבתי שאחרי שאלי־ה יבוא אני אחזור לשגרה והכול יהיה טוב. זה ממש לא ככה. אני עדיין מרגישה חלק ממטה משפחות החטופים, וכל עוד לא כולם יחזרו – נמשיך להיאבק. אני מאמינה בלב שלם שכולם יחזרו, כל אחד בזמן שלו, לפי מה שהשם קבע.
"כשאלי־ה חזר מהשבי הוא אמר לי: 'אמא, מיום שנכנסתי לעזה הרגשתי שיש מעליי כיפה ששומרת עליי'. אני יודעת שהכיפה הזאת נוצרה מהתפילות שלי ושל עם ישראל. אני מאחלת למשפחות שלא יאבדו תקווה אפילו לשנייה, כי אין ייאוש בעולם. שימשיכו להתפלל, כי התפילות לא הולכות ריקם. הניסיון קשה מאוד, אבל חייבים להאמין".
