מאה הימים של טראמפ: רוב הסקרים מראים שהאמריקאים לא מתפעלים

מאה ימים ימלאו לנשיאות דונלד טראמפ ביום ד'. התקשורת מלאה הערכות על מה שהושג ולא הושג במאה הימים. למספר הזה נודעת משמעות מיוחדת בגימטריה של הפוליטיקה האמריקאית.

● פרשנות | מדע בשירות ההשמדה: איך היטלר שאל רעיונות מגדולי המדענים של זמנו
● פרשנות | יהודי אמריקה הם סיפור הצלחה פנומנלי, אבל הייתכן שעליהם לחזור ולהצניע את מוצאם?
● כותרות העיתונים | איראן מזהירה את ישראל: אל תתערבו בשיחות הגרעין

לפני 90 שנה ויותר, הנשיא פרנקלין רוזוולט הבטיח להפוך את היוצרות באמריקה במאה ימי נשיאותו הראשונים. האמריקאים היו להוטים לראות היפוך כזה, מפני שהשפל הכלכלי הגדול איים על עצם קיומם. רוזוולט עמד בציפיות. הוא יזם חקיקה ותיקן תקנות בקצב מסחרר, לא אופייני לפוליטיקה, שעד אז הייתה רגילה בנשיאים המתנהלים לאיטם, לפחות בימי שלום.

מאז, "מאה הימים הראשונים" הפכו לנכס צאן ברזל, לא רק באמריקה. נשיאים נבחנו על פי מעשיהם במאה הימים האלה, גם אם לא היה עליהם לעמוד במבחן 1933 של רוזוולט.

יש היגיון בציפיות של "מאה הימים". נשיא נכנס לבית הלבן בתנופה. הוא נהנה מירח דבש. כמעט תמיד, הסקרים מראים שיש לו יותר תמיכה בחודשים הראשונים של כהונתו ממה שהייתה לו ביום הבחירות. זה אפוא הזמן לפרוט את התמיכה למטבע פוליטי, כדי לקדם יוזמות חקיקה שנויות במחלוקת; אולי אפילו לזכות בקולותיהם של מחוקקים מן המפלגה היריבה. כך רונלד רייגן הצליח להעביר את קיצוצי המס הגדולים ביותר עד זמנו, בתחילת נשיאותו, ב־1981, אף כי האופוזיציה שלטה בשני בתי הקונגרס.

אמנם לא זה המקרה של טראמפ. מפלגתו שולטת בשני בתי הקונגרס. אבל הרוב שלה תלוי על בלימה. באמריקה אין משמעת סיעתית, ואיש הישר בעיניו יעשה. נשיא בירח דבש יכול ללחוץ בדרגה הרבה יותר גדולה של אפקטיביות מזו של נשיא שהרוח מתחילה לצאת ממפרשיו. ואמנם כך הנשיא הצליח להעביר תקציב באמצע אפריל: באמצעות מכבש של לחצים ושל פיתויים שרק נשיא מסוגל להפעיל, ולא כל נשיא מצליח.

הרבה יותר חקיקה מצפה לטראמפ בשבועות הבאים, כולל הארכה של קיצוצי מס, שהוא עצמו יזם עוד בימים הראשונים של נשיאותו הראשונה. הם עצומי ממדים. לפי מבקריהם הם יגדילו כמעט בארבעה טריליון דולר את החוב הלאומי.

הציונים השליליים

כל נשיא מתמודד עם שעון חול אלקטורלי, המתחיל לאזול במהירות. צילן של הבחירות הממשמשות ובאות לקונגרס מתחיל להתארך מעל לראשו, אף כי הן יהיו רק בנובמבר של השנה הבאה. צירי בית הנבחרים ושליש הסנאטורים ייכנסו להילוך גבוה של מערכת בחירות לקראת סוף 2025. בדרך כלל בשנת בחירות פוחתת האינטנסיביות של פעולת החקיקה ופוחת עצם החשק לחוקק. זה הזמן שבו פוליטיקאים אינם להוטים לקבל עליהם סיכונים, אפילו לא בשמו של הנשיא החזק ביותר של מפלגתם זה 40 שנה.

סקרי דעת הקהל של הימים האחרונים ניסו לברר מה חושבים האמריקאים על התנהלות הנשיא. התוצאות אינן מחמיאות לטראמפ. הנשיא נוטה לייחס חדשות רעות כאלה ל"פייק ניוז", אבל אחד הסקרים הגרועים ביותר בא דווקא מרשת פוקס, התומכת הנאמנה שלו.

סקר של ה"ניו יורק טיימס" הראה בסוף השבוע, שרק 42% מהאמריקאים סומכים את ידיהם על התנהלותו של הנשיא. הציונים הגרועים ביותר ניתנים לו על ענייני חוץ ועל טיפולו בסחר חוץ. המרואיינים התבקשו לאפיין את הנשיא. 66% השיבו שהוא "מחולל תוהו ובוהו" (Chaotic), 59% אמרו שהוא "מפחיד", רק 42% אמרו שהוא "מעורר התרגשות".

סקר של סוכנות הידיעות AP מחמיר עוד יותר עם הנשיא: רק 39% סומכים את ידיהם על התנהלותו. זה אולי המספר הנמוך ביותר שנשיא כלשהו קיבל במרוצת מאה ימיו הראשונים.

לפי סקר של פוקס, גירעון התמיכה של טראמפ עומד על 11% (שוללים את מעשיו 55%, מחייבים 44%).

מקור מיוחד של דאגה: הוא מקבל ציונים שליליים על עניינים שנחשבו למקור החוזק העיקרי שלו – כלכלה, כספים, אינפלציה. אפילו ענייני הגירה אינם עוד מקור חד משמעי של תמיכה ושל אמון.

כשלעצמם המספרים האלה לא חשובים במיוחד. הם משקפים מצב רוח ביום נתינתם. תנודות של מצבי רוח הם לחם חוקה של הפוליטיקה. אבל שחיקת הפופולריות של הנשיא מתרחשת מוקדם מדיי, והיא נוגעת לרושם של חוסר יציבות ואולי של חוסר כשירות. 70% מאלה המזהים את עצמם כרפובליקאים מוסיפים לעמוד לימינו, אבל גם ביניהם יש שיעור ניכר של אי־נוחות.

"המבוגרים שבחדר"

בשבועיים האחרונים הנשיא שינה כיוונים במהירות כתיבתן של רשומות המדיה החברתית שלו. הוא הסתבך ללא תקנה במלחמת המכסים, בייחוד עם סין; הביך את עצמו שלא לצורך כשטען שהוא נושא ונותן עם סין על הורדה דרמטית של המכסים, מה שסין מיהרה להכחיש; הוא הטיל על אוקראינה את האשמה לאי־התקדמות בשיחות על הסכם עם רוסיה, אבל שינה כיוון למחרת, לאחר התקפת טילים על קייב, וכתב "ולדימיר, עצור!"; הוא הסתבך בפרשה המטילה לפי שעה את הצל הארוך ביותר על נשיאותו, והיא הגירוש הלא־חוקי של מהגר לא־חוקי לבית סוהר לא־חוקי (כן, זה ייתכן) באל סלוודור. הוא נלכד באורות הצולבים של מערכת המשפט, הדורשת שהוא "יאפשר את חזרתו" של המגורש. כל העניין עלול להתפתח למשבר חוקתי.

גם מאה ימי נשיאותו הראשונה של טראמפ ב־2017 עמדו בסימן תוהו ובוהו. אבל הם הדאיגו פחות בזכות נוכחות חברי קבינט ויועצים בכירים, שהיו נכונים להתווכח עם הנשיא, להפציר בו, או אפילו לסרב פקודה. העיתונות נתנה לאנשים האלה את האפיון הקבוצתי "המבוגרים שבחדר". היו ביניהם שלושה גנרלים, מנכ"ל לשעבר של תאגיד רב לאומי ובנקאי השקעות. הם הקיפו את הנשיא האימפולסיבי וחסר הניסיון בחומה בצורה. הוא נפטר מהם בהדרגה. שנתיים לאחר השבעתו, החומה חדלה להתקיים.

הוא גמר אומר למנוע חומות בצורות כאלה בעתיד. אבל נראה שלפחות מבוגר אחד הגיע אל חוגו הקרוב גם הפעם: שר האוצר, סקוט בסנט. להתערבותו מיוחסת ירידתו של הנשיא מן העץ הגבוה שעליו טיפס בעניין המכסים ובעניין הבנק המרכזי. בסנט הצליח להבהיר לנשיא את הסכנה הנשקפת ליציבותם של שוקי הכספים, ואפילו של הדולר, מהתפרצויותיו הקפריזיות נגד נגיד הבנק המרכזי ומאיומיו להדיחו.

עניין טבעי הוא בשביל נשיא להקיף את עצמו בנאמנים. אבל לא בטוח כלל שזה הרכב מועיל. אחד הפרקים המפוארים בהיסטוריה האמריקאית נרשם בזמן מלחמת האזרחים, לפני כמעט 165 שנה, כאשר הנשיא החדש לינקולן מינה לקבינט שלו את כל יריביו ממערכת הבחירות. הם לא חדלו לחלוק עליו ולחלוק זה על זה. זו הייתה דיסהרמוניה שהרבתה הרמוניה. יחד, הם הצילו את הרפובליקה. קל לשער שטראמפ לא היה מתפעל מן התקדים ההוא.

רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.