יש רגעים ישראלים שגם כל היהודים בהוליווד לא יכולים לדמיין. באמצע טקס המשואות, אנשי החדשות התפרצו כדי לעדכן שעדיין אין שליטה בלהבות השריפה הגדולה. בחוץ סערו הרוחות וליבו את אש ההצתה או ההזנחה סביב ירושלים ואולפני החדשות. אך כשהשידור חזר אל הטקס, דודו פישר ושמעון בוסקילה שרו את "בגלל הרוח".
הרגע הזה הדגים טוב מכל את הפער בין חלום למציאות. מצד אחד חזרה גנרלית לטקס משואות, מתחזה לדבר האמיתי. מהצד השני אש חיה ואנשים בורחים ממכוניות. אש יערות לוהטת מול מדורת שבט קרה שאותה מנסים להבעיר בריקודים, בצעקות בימאי נשנקות על קהל שבוי ובהדלקת משואה.
אמש (רביעי) טקס המשואות היה אש קטנה לתפארת המדינה, על רקע אש גדולה לדראון החלטורה הישראלית. דווקא בתקופה שבה אנו הכי צריכים תקווה וסמלים ישראלים גדולים כדי להאחז בהם ראינו טקס שהתחלק לשניים, חצי נפלא וחצי נורא.
לרדת על טקס המשואות זה ענף ספורט לאומי לעצלנים. בכל שנה הקרקס חוזר לעיר: ילדות מחוללות שטענז של ריקודי עם ואתגרי טיק טוק, שהגיעו בקומבינה מקושרת מאיזה חוג מתנ"ס בטיז אל איפה, רס"רים חנוטים מצעידים חיילים בתס"חים תמסחיים עם צורות של גשר והליקופטר – הכי וואו של המאה ה-19. הכל שיאי קיטש שנאספו בחיפזון מכל הבא ליד, ולתפארת מדינת ישראל. כאילו שאנחנו לא רואים את הזיוף, כאילו שכל מילה כאן לא עברה ברית מילה צנוזריאלית, כאילו שאנחנו לא יודעים שכל היסט מצלמה מיותר על הפוליטיקאי הוא הצורה הנמוכה ביותר של חנופה עצמית, כאילו שאנחנו לא מבחינים בזיעת המאמץ ליצור אתוס ומיתוס ישראלי שמנסה לכתוב את רוח הזמן בטרם תתאבך בעשן המנגל.
ולמה זה כך? שכן הנסיון לשוות לעם בציון הוד והדר ממלכתי, ספק מלכותי מגוחך במהותו. על מי אנחנו באים לעבוד? באורגינל, אין עם יותר גרוע מאיתנו בממלכתיות. אנחנו אנשי הסנדלים ונשות הפיג׳מות בבית הקפה, שלא דופקים חשבון לאף אחד חוץ ממס הכנסה והקב"ה, וגם אותם מתחמנים בשקל תשעים. עוקפים מימין בלי לאותת ועוד מוסיפים תנועת "למה מי אתה?". בוכים ומרכלים בהלוויות, רגישים לכבוד שלנו, ולא מכבדים אחרים. תקועים בפקקים אבל מתגאים בהייטק ישראלי ולאורך כל השנה חוגגים כמו גרושים מתהוללים, אחרי אלפיים שנות נישואין לגלות.
כל עוד המציאות היתה ג'לי, יכולנו לצחוק מהסמלים ולהתרגש מהם בו זמנית. עוד פרדוקס במבה ישראלי שהגדיר אותנו היטב וטקס המשואות היה השיא שלו.
אלא שבשנתיים האחרונות אשליית הגם וגם התפרקה לנו בפנים. אובייקטיבית זה נראה כאילו אנחנו מנצחים, מבפנים זה מרגיש כמו תבוסה אחת גדולה. עזה שוטחה אבל החמאס עוד שם, והחטופים לא כאן. החיזבאללה פורק כמעט כליל, אבל טילים מתימן מעירים את הצפון לפנות בוקר. דווקא בשנים שצריך לקלף את כל קליפות הבצל האירוני מהלב, אנו מחפשים במסך הקטן סמלים ומשמעות כלל ישראלית, שנזכור בכל בוקר מחדש על מה לעזאזל אנחנו נלחמים פה בעצם.
בצד הרע של הטקס, קיבלנו שוב פוליטיקאים מכורים לקיטש של עצמם. מה שהיה אמור להיות רגע ישראלי ממלכתי חף מקטנוניות שמדירה חלקים מהעם, התדרדר מדכי לבכי והפך להיות ארוע פנטזיית הפוליטיקאים על המציאות. שעתיים תקשורתיות בפריים טיים בוער בכל הערוצים. בלי שאלות קשות, ובלי קושיות של דעות אחרות, כי "מה שווה הטקס אם אנחנו לא יכולים לשלוט בו?".
במקום לדבר על השריפה בחוץ, דיברו על הרוח הישראלית. במקום להוקיע את ההתנהלות האנטי דמוקרטית ברעננה דיברו על אחדות. אה נכון, זה הוקלט מראש. לחיי התמימים. כאילו שאם זה היה קורה בשידור חי, מישהו היה משנה מילה. "למה אנחנו עמלים אם לא למען הילדים?" אמר יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה. לכאורה משפט יפה, אבל בפועל זה תירוץ לא לעמול או להתמודד עם החיים כאן ועכשיו. ואז אוחנה הוסיף ש"התקווה" היא הפזמון החוזר שלנו. למה? כי כל עוד אנחנו בפזמון החוזר, אנחנו לא צריכים לעסוק בבתי השיר.
אז איזה ערך לכאן ולעכשיו נשאר מטקס המשואות? פסטי-בלאי עם נאומי בלון נופח? למה אנחנו ממשיכים להעמיד פנים כאילו זה אירוע ממלכתי חשוב ולא פרסומת של שעתיים?
שכן ברגע שעולים מדליקי המשואות, אתה מבין את הסיפור האמיתי של הטקס הזה, הם התוכן שבשבילו שווה להישאר בין הפרסומות.
שי גראוכר, שנחנק מדמעות ואמר "אני מאמין שנצליח להתאחד גם בלי משבר". רחל מאופקים, שממשיכה לעמוד זקופה מול עולם שמרכין ראש. גל חמרני שאיבדה את ראייתה ועדיין הצליחה להיות אלופה בספורט וסגן אלוף פאיז פארס, מפקד דרוזי בצה"ל, שרץ להציל ישראלים בעוטף עזה, אפילו שכשהוא חוזר הביתה לחורפיש, חוק הלאום מזכיר לו שהוא "כמעט" שווה.
איך אפשר להיות ציני ביחס לזינוק מכסא הגלגלים לפודיום של אלישע מדן? לגיבורת העל בלנקה גוט בת ה-90, שעל דעת עצמה הולכת לקנות את כל הצמר הירוק ולסרוג לחיילים? מאמילי דמארי ועד אנשי הצללים, איך אפשר להיות ציני ביחס לאנשים שיום יום, גם בלי מצלמות טלוויזיה, עושים מעל ומעבר למען הסביבה והעם. אלו לא ייצוגים בטלוויזיה – הם נוכחים בה לרגע, אבל הם לא סמל. הם הממשות של הרוח הישראלית, לא זו ששורפת יערות, זו שמזיזה אותנו קדימה כעם.
לא בשביל הבימוי, לא בשביל ההפקה ולא בשביל השררה שקושרת כתרים לעצמה – רק בזכות משיאי המשואה עדיין שווה לראות את הטקס הזה. לראות, פעם בשנה, את הפנים היפות של הארץ הזאת כשהיא לא מזייפת את עצמה לדעת. מדליקי המשואות, הם הייצוג הכי נכון לישראליות. לא כי מישהו ערך אותם להיות כך, אלא כי הם מדליקים אש לא כסמל – אלא כבחירה יומיומית להאמין שיש בשביל מה להדליק. האנשים האלה, הם הם יצרני התקווה האמיתיים.
והתקווה היא לא פזמון חוזר. היא בחירה יומיומית ואת התקווה הזו צריך להפריד מהקיטש הפוליטי. מי יתן ובשנה הבאה עלינו לטובה, טקס המשואות יהפוך להיות טקס משיאי המשואות, עם ילדות רוקדות, רס"רים, דגלים וזהו. ואם לאיזה פוליטקאי ממש מגרד שיהיה בטקס גם נאום ממלכתי, כדי "להרים" את רוח האומה, תמיד אפשר לבקש מאנשי הבינה המלאכותית שיעלו באוב את בגין ובן גוריון שישירו ביחד את התקווה. ואז יחד עם הרצל שיצא מהקבר, יזייפו גרסה ים תיכונית, ל"אתמול היה טוב ויהיה גם מחר", וואלה, יותר מזה אנחנו לא צריכים.
