מה קורה כשהתשוקה הנשית חוצה את הגבול? "סלומה" בהפקה משותפת של תיאטרון גשר ותיאטרון Royal Haymarket מלונדון, חושפת את הצד האפל של האובססיה, ומצליחה להפוך את הכאב הזה ליופי שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים. המחזה, שנכתב על ידי אוסקר ויילד במאה ה־19, סובב סביב נסיכה צעירה שמתאהבת בנביא קדוש. אבל היא לא סתם מתאהבת. היא שוקעת. והדחייה מולידה כפייתיות: הרסנית, מינית, פיוטית.
גם אם הרעיונות של ויילד כבר אינם חתרניים, הם ממשיכים להדהד. אולי דווקא משום שהם חופרים עמוק בפערים שתמיד התקיימו: בין תמימות לפיתוי, בין מיניות לנשיות "טובה", בין הרצון לרצות לרצון לבעור. ואני אוהבת הצגות שמאפשרות לי להרגיש שהמחשבות האינטימיות, הלא טהורות שלי אינן רק שלי.
במרכז הסיפור עומדת סלומה: נערה צעירה עם יופי ילדי, טהור, כזה שכולם רוצים בו. אבל היופי הוא לא הסכנה היחידה. החוצפה שלה, ההתחמקות, הדרך שבה היא נעה ויודעת בדיוק מה היא עושה, הן אלו שמובילות את העלילה. וכשחושבים עליה כפאם פטאל, עולה שאלה מטרידה במיוחד: מה אם התמימות עצמה היא סוג של פיתוי?
בין הרגש לתשוקה, סלומה פוגשת את יוחנן המטביל. ולמרבה הפלא, היא כמהה אליו כמו אישה צמאה. קוראת לו במילים מפתות. והוא כמעט נופל לקסמה, עד שהוא מגלה מי היא. הבת של המלכה הורודיה החוטאת, שנישאה לאחיו של בעלה הקודם. ואז, הוא דוחה אותה. הגבר היחיד שלא רצה בה. וככל שהוא מסרב, כך היא נמשכת יותר.
בגלל שהיא לא יכולה לגרום ליוחנן לאהוב אותה, היא הופכת את הקשר אליו והנקמה בו למשימה. ככל שהוא אנטיתזה מוחלטת למה שסלומה חיה בו — חטא, מיניות, ארמון חנוק — כך היא רוצה שדווקא הוא ימשוך אותה החוצה מהטינופת. שיר סייג הוא יוחנן מושלם. בבגדים קטנים, בתוליים, מלוכלך מהצינוק, עם כיסוי עיניים וקול פעמונים, הוא לא רק כישף את סלומה. הוא כישף גם אותי. המשחק שלו מרהיב. הוא שר יפה כל כך והקול שלו, כמו שמו, מרחף מעל הבמה במן ריקוד משונה בינו ובין נטע רוט.
זיהיתי את עצמי בסלומה כשצפיתי בו. כי כמה קל להתאהב במישהו בלתי מושג, נביא זעם קדוש, חכם בצורה שאף אחד לא מצליח לגעת בה. והיא תוהה, אולי היא תצליח. אולי אני. אולי סוף סוף יקרה הבלתי אפשרי והמשחק המעוות הזה יסתיים בניצחון. אבל מה קורה כשגם תחנונים, גם גניחות לא נענים?
מה קורה כשהיא, כשאנחנו, נדחות? זה הרגע שבו האובססיה נכנסת לתמונה והופכת לפצצה. רגשית, מינית, אלימה. ויילד חושף כאן אמת שקשה לעכל: גברים אוהבים לדמיין נשים כתמימות, כי זה מאפשר להם להאמין שהם בשליטה. אבל כשמתגלה שהתמימות כפייתית, רעבה, איומה, הם נבהלים. וגם הקהל.
הורדוס, בגילומו של דורון תבורי, הוא מושל שאיבד שליטה: על ממלכתו, אשתו, ובעיקר על עצמו. הוא נמשך לסלומה, בתו החורגת, דווקא בגלל הילדותיות שלה. אך ככל שהיא רוקדת ונחשפת, מתברר לו שהיא אינה ילדה. היא אישה שיודעת מה היא עושה. תבורי מגלם את הדמות בעדינות, בלי להפוך אותה לקריקטורה, ואנחנו לא נגעלים מהמשיכה שלו לסלומה, אלא בעיקר מרחמים עליו.
כל העלילה מתנקזת לסצנה אחת, בה סלומה לוקחת את השליטה- ריקוד שבעת הצעיפים. הכוריאוגרפיה של פולינה דריידן מהפנטת. נטע רוט מתחילה את הריקוד בכיסוי מלא, שיורד לאט לאט עד לאובדן שליטה, התפאורה הופכת לגופה, והגוף לתפאורה. היא הפתיינית המושלמת. שואבת אותנו, את הורדוס ואת כל עולמה לתוך מופע מטריף עם עירום מוצדק.
הבחירה של הבמאי מקסים דידנקו לחשוף את סלומה בהדרגה, לא למען הורדוס אלא נגדו, היא בחירת בימוי גאונית. ויילד מציג את הפיתוי לא כנחמה רכה אלא כמשהו מאיים, מסוכן, הרסני. הוא לא אומר "משיכה לנערות זה יפה", הוא אומר: תראו איך פנטזיות גבריות על תמימות מתנגשות עם תשוקות אמיתיות -וגורמות לאסון.
מתוך כל זה נולדות עוד שאלות עמוקות: למה אנחנו נמשכים לדמויות כאלה? למה אנחנו נהנים מהסבל? וכך, גם אוגוסטינוס שאל את זה, לפני כ- 1,600 שנה, כשכתב ב"וידויים" על הצגות התיאטרון: "מה גורם לאדם לרצות להתייסר בצפייה באירועים טראגיים? […] הכאב עצמו הוא מושא תשוקתו".
וסלומה של גשר מזכירה לנו עד כמה זה נכון: אנחנו נמשכים לדברים שמכלים אותנו. איתמר פרס מוסיף נוכחות נוגעת בתור מאהב נאמן לסלומה, והתפאורה — בר ישן, חליפות, בגדים מהודרים, אורות רכים ובריכה יפהפייה. בשילוב רגעי שיא שבהם יוחנן מגיח מהצינוק, הופכים את ההצגה לחוויה ויזואלית של ממש.
הבעיה היחידה? ההצגה כולה מוצגת באנגלית גבוהה, ומי שיושב קרוב לבמה עלול לפספס את הכתוביות. בסופו של דבר, סלומה היא לא רק דרמה על מיניות. היא טקסט פוליטי עמוק על גוף, מגדר, דת, מוסר ושליטה. ולמרות שויילד כבר לא חתרני, אני, הפראית, האובססיבית, הרגשתי שסוף סוף מישהי על הבמה דיברה בקול את מה שאני לא מצליחה לומר בעצמי. וזה, בשבילי, לא רק תיאטרון טוב. זה תיאטרון אמיץ.
