ערב הרחבת המלחמה ברצועת עזה, מתאפיין השיח הציבורי בישראל בחוסר נכונות מטריד להתמודד בכנות עם הדילמות הקשות הניצבות בפנינו. דווקא בעת הזו, נדרש שיח מקצועי ואחראי בנושאי החטופים והמלחמה שלא מציג תרחישים קיצוניים, אופטימיים או פסימיים מדי, אלא כזה המספק תמונה מציאותית מורכבת. שיח שאיננו כבול לתקינות פוליטית או הטיות, אלא מבוסס על דיון פתוח והכרה בכך – שכל אפשרות פעולה – כרוכה ביתרונות, אך גם בסיכונים כבדים בטווח הקצר והארוך כאחד.
בהצהרתו מ-19 באפריל, שב ראש הממשלה בנימין נתניהו והבהיר כי יחתור להמשך הלחימה עד להשגת כל יעדי המלחמה – פירוק חמאס מנשקו והשבת כל החטופים. החלטת הממשלה ב-4 במאי על אישור מבצע "מרכבות גדעון" חזרה על הבטחה דומה. אלא שההצהרות הללו, שפירטו בהרחבה את הצורך להשמיד את חמאס, נמנעו מלהזכיר את הברור מאליו: חתירה להכרעה צבאית עלולה לסכן את חיי החטופים. האם לא ראוי לומר זאת בגלוי לציבור, במקום לטפח תקווה שכולם יוחזרו, כאשר גם עסקה מלאה איננה מבטיחה תוצאה כזו
מבחינה זו, אזהרתו של הרמטכ"ל לחברי הקבינט, אייל זמיר, בדבר הסיכון לחטופים מהרחבת הלחימה – אמיצה ביושרתה והכרחית לצורך תיאום ציפיות כן עם הציבור. הערך העליון בציבור ובצה"ל שלא משאירים פצועים ושבויים בידי האויב – על אחת כמה וכמה בעקבות מחדל מדינתי איום – חייב לקבל התייחסות רצינית ומפורטת גם בהצהרות הממשלה, לא פחות מההסברים שנתנה ביחס לחובה להרחיב את המלחמה.
תמרון בשדה מוקשים: המחיר האמיתי של כל החלטה
מנגד, גם העמדה ההפוכה – התומכת בעסקה מיידית ובסיום הלחימה – לוקה לא פעם באשליות ובהבטחות שווא. טענה מרכזית בקרב מצדדי עסקה-עכשיו היא שניתן יהיה לחדש את הלחימה לאחר השבת החטופים. אלא שהסימנים המראים שהדבר כמעט בלתי אפשרי הולכים ומתרבים.
דוקטרינת "נחזור אחר כך" לעזה לא ריאלית, כוחות צה"ל בדרום רצועת עזה (ארכיון) | צילום:
דובר צה"ל
ראשית, ברגע שישראל תחתום על הסכם הפסקת אש, תצטרף אליו גם קואליציה רחבה של מדינות שישימו את יוקרתן מאחורי ההסכם. הפרתו מצד ישראל, גם אם לא תיאסר רשמית תחת פרק 7 של אמנת האו"ם המאפשרת למועצת הביטחון להטיל סנקציות על מדינה סוררת, תיחשב להפרת התחייבות בין-לאומית. קולות מתוך הממשל הרפובליקני מבהירים באופן לא-רשמי שגם נשיא אוהד כמו טראמפ יתקשה לגבות מהלך ישראלי שיסתור התחייבות גלויה שנתן – בוודאי אם הסכם הרגיעה ייחשב להישג דיפלומטי בין-לאומי. מערכת כזו, שתשלב שיקום, תיאום ביטחוני ורגיעה אזורית, עלולה להפוך ל"כלוב ברזל אסטרטגי" עבור ישראל. לא ניתן יהיה להשלים את הפלת שלטון חמאס מבלי להיתקל בלחצים כבדים, סנקציות שעלולות להיות אוטומטיות בנוסח ה-Snapback שהוטלו על איראן, ואף בידוד. במילים פשוטות: דוקטרינת "נחזור אחר כך" איננה תוכנית, אלא תקווה שמתעלמת מהמגבלות.
שנית, הציבור הישראלי – מותש, כואב, ומאוכזב – לא ימהר לחזור למלחמה, גם אם יהיה ברור שחמאס ינצל את ההפוגה כדי לשקם את תשתיותיו ולבנות מחדש את כוחו הצבאי. מבחינה צבאית טהורה, עדיף לצה"ל לפעול כעת כשהוא מחזיק בעמדת יתרון בתוך הרצועה, על פני חידוש לחימה לאחר נסיגה – אז יהיה חמאס ערוך יותר ועלות הפעולה תהיה גבוהה יותר בחיי לוחמים. גם זהו שיקול של דיני נפשות, לא פחות מסוגיית החטופים, אך השיח הציבורי כמעט איננו עוסק בו.
שלישית, מי שמציע כפתרון ארוך טווח להחליף נוכחות קרקעית ישראלית בפשיטות מבחוץ – בדומה לדפוס הפעולה באיו"ש – מתעלם מהבדלים עמוקים, תרתי-משמע, בין שתי הזירות. לרצועת עזה מאות קילומטרים של מנהרות, שמאפשרות לחמאס להתגונן ולפגוע קשה בכוחות צה"ל. כל עוד המנהרות הללו קיימות, אין שום ביטחון ביכולת לבצע פשיטות אפקטיביות שלא ייגבו מחיר כבד. בלי הימצאות בשטח לא תתאפשרנה תגובות מהירות של צה"ל והיכולת לאסוף מודיעין תקטן מאוד. ואמת מרה נוספת: לאור לקחי 7 באוקטובר, אף מפקד אחראי לא יוכל להבטיח ביטחון לתושבי העוטף – או למדינת ישראל – כל עוד חמאס שולט ברצועה, גם אם בצורה עקיפה תחת ועדת טכנוקרטים.
59 מאנשינו עוד מוחזקים ברצועת עזה (ארכיון) | צילום:
רויטרס
רביעית, למערכה הנוכחית יש מטרה חיונית: למוטט את משוואת "חטיפה = הישג", שמאז חטיפת גלעד שליט ועד לטבח של 7 באוקטובר, שימשה את חמאס כנשק אסטרטגי מול ישראל. כל עוד חמאס נותר על כנו, הוא מאותת לכל שחקן בזירה שהשיטה משתלמת. לכן, המסר שישראל חייבת לשדר, לא בסיסמאות אלא במציאות, הוא ברור: חוטף לא רק שאינו זוכה לפרס, אלא סופג מכה הרסנית שממנה אין התאוששות. מי שבוחר בדרך הזו, לא יוכל לטעון שלא ידע את המחיר.
כאילו לא היה 7 באוקטובר
בהקשר אחר של הדילמות המעסיקות את ישראל, מדאיג לראות גם אנשי ביטחון מנוסים הפונים לפתרונות מדיניים שמבוססים על תקווה יותר מאשר על הבנה מציאותית. כזו היא, לדוגמה, ההצעה להסתמך על היוזמה המצרית. היוזמה הזו, במתכונתה הנוכחית, איננה נותנת מענה לצורכי הביטחון של ישראל. היא איננה מפרקת את חמאס מנשקו, והארגון אף מצהיר בפומבי שלא יעשה זאת. רק בימים האחרונים שב חמאס והקים את "הכוח הביצועי" (אל-קואת אל-תנפיד'יה) שאיפשר לו להשתלט על רצועת עזה ב-2007 תחת אפם של מנגנוני הרשות. להתעלם מהנתונים האלה, כאילו לא היה 7 באוקטובר, זו לא מדיניות – זו אשליה מסוכנת ללא שום אחיזה בניסיון או במציאות.
תוכנית אחרת שבה נאחזים כמה היא הצעת ההודנה לחמש שנים של חמאס. כאן כבר נדרשת הבנה מזרחנית: הודנה תשרת אך ורק את יכולת ההתעצמות של חמאס, שיוכל להפר אותה בהזדמנות הראשונה שבה ימצא לנכון על פי הנהוג מאז מלחמותיו של מוחמד במאה ה-7. זאת בעוד שישראל תישאר כבולה לנורמות הבין-לאומיות, שיראו בכל הפרה שלה פעולה לא ראויה.
ההודנה תשמש להתעצמות – כשישראל תהיה כבולה מבחינה בין-לאומית (עזתים, ארכיון) | צילום:
רויטרס
כל האמור לעיל לא נכתב כדי לשכנע לצד כזה או אחר. רבים רואים בשחרור החטופים צו מוסרי עליון שמצדיק את הסיכון הכרוך בכך – ויש הרואים בעצירת המלחמה סכנה המערערת את יסודות הביטחון הלאומי. שתי העמדות ערכיות ולגיטימיות לחלוטין, ושתיהן עוסקות בדיני נפשות. אך על שתיהן להיבחן לאור מציאות מורכבת. בלי אשליות, סיסמאות או הבטחות חסרות כיסוי, אלא בשיח ציבורי מיודע שמבין את גודל השעה. אם ננהג כך – באחריות, בהקשבה ובענווה – אולי לא נוכל למנוע כל כאב, אבל נוכל לעמוד יחד מאחורי ההכרעה בדילמות הללו, תהא אשר תהא, או לפחות להבין אותה.
>>> ד"ר הראל חורב הוא היסטוריון, מומחה לחברה הפלסטינית וחבר סגל במרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון שבאוניברסיטת תל אביב
>>> פרופ' עוזי רבי הוא מומחה לגיאופוליטיקה אזורית וחוקר בכיר במרכז דיין לחקר המזה"ת ואפריקה ובמרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב
