“האם לדעתך אתה רשאי לעשות הכל בשפה העברית? מכאן ועד הודעה חדשה/ השפה העברית היא אחוזתי הפרטית" (“ריאיון קצר", דוד אבידן).
דברים רבים נאמרו על דוד אבידן, חלקם חסרי רחמים. כתבו עליו שהוא מתחמק מדיבור ממשי על הדברים הכואבים באמת, כמו המוות (“פתאום המוות משדר אל האוזניים/ את כל העיבודים שלא הקליט"), ששיריו בספרו הראשון “ברזים ערופי שפתיים" אינם יצירות ספרותיות כי “השירה בשבילו היא הביוב לנפש". בביקורת על תוכניתו התזזיתית “מולטיוויזיה" נכתב: “הוא דווקא מצטייר כתוסס, מרתק, אשף המילה, רחוק שנות אלף משעמום, והנה, הוא אכזב ופישל".
ועם דברים כאלה, מה הפלא שגם נאמר עליו שהוא “תרם את האגו שלו למדע". כל כך תרם, שבאחרית ימיו, כשהוא שבר כלי, הרשה לעצמו צוות טלוויזיה של הערוץ הראשון להיכנס לביתו ולתעד את המראות מכמירי הלב. “למה לא ביקשת עזרה", שואלים אותו, והוא עונה: “לא נעים". “אני לא חי משירה. השירה חיה ממני", כתב בשיר מס’ 10, “עשר תשדורות מלוויין ריגול".
30 שנה חלפו מאז מותו של דוד אבידן, מהדמויות החריגות והמהפכניות בשירה העברית. משורר, מתרגם, יוצר קולנוע ניסיוני, שפעל מתוך עיר הולדתו תל אביב והגדיר מחדש את גבולות הזמן, הזהות והשפה.
“גדולתו שהלך עם הראש בקיר השפה והצליח לשבור את הקיר ולא את הראש", אומר עליו המשורר רוני סומק. “הוא בעיניי מנהל קרקס היודע לדהור על נמר, לשלוף להבת אש מהפה וגם לחזר אחרי האקרובטית הכי גמישה בקרקס. אבידן היה שונה מאוד מהדימוי שלו. האיש שרצה להיות גם נמר רציני וגם נמר קליל היה בעצם אדם טוב ורומנטי, טיפוס מפוחד, אחד האנשים הבודדים ביותר שהכרתי".
אבידן נולד ב־1934. כילד קטן היה חולה אסתמה כרוני. את שיריו הראשונים פרסם כבר כנער, תחילה בעיתונות קומוניסטית. בהמשך לבשו השירים סגנון עתידני וניסיוני שעסק בטכנולוגיה, מין, מוות וחיי נצח. אחרי שפרסם בגיל 20 את “ברזים ערופי שפתיים" שסימן שפה חדשנית, הגיעו עשרות ספרים נוספים.
אין מתרגם כמוהו
“מלחמת הקיום בתחום השירה היא האכזרית והקשוחה ביותר בכל התחומים. מינימום כסף, מקסימום אגו" (“טיפים למשורר מתחיל", "מעריב" 1990).
“אבידן היה אוהב שירה אמיתי. הוא יכול היה לבוא לערב קריאה של משורר שבקושי כתב שיר, לשבת עד הסוף ולהקשיב", מספר סומק. “את השירים הראשונים כתבתי בגיל 16 וחצי. שלחתי לדוד אבידן. הוא ענה מיד, קרא שיר שלי בתוכנית רדיו ואפילו התקשר להגיד מילה כשהתפרסם השיר הראשון שלי במוסף הספרות של 'מעריב' בעריכת דוד גלעדי".
במכתב ששלח אבידן ב־10.6.1968 לסומק הצעיר, כמענה לשירים ששלח אליו, אפשר למצוא שירה והוראות הפעלה למשורר המתחיל: “חן חן לך ששלחת לי לעיון את שיריך. עדיין מוקדם לחוות עליהם דעה מפורטת אך ייתכן שעלית על גל נכון. אם תשתכלל מבחינת הניסוח והתודעה התבניתית זה תלוי בך יותר מאשר בי".
"שלח לי משיריך מדי שישה חודשים בערך ואני מקווה כי אוכל להעיר עליהם דבר או שניים לפי הצורך. אורך רוח פלוס מחץ פלוס ביקורת עצמית חסרת רחמים = חריגה הדרגתית ממנטליות ופעילויות חובבניות. וכמובן: צפצף לא רק על אלה המצפצפים על האופנה, אלא גם ובעיקר על האופנה עצמה".
ייתכן מאוד שהמכתב הנדיב הזה התגלגל להיות הטקסט המופתי של אבידן, “טיפים למשורר מתחיל", שנולד בסדרת טורים בעיתון מעריב ב־1990.
“הייתי בא אליו לרחוב שמשון הגיבור 11", ממשיך סומק. “זה אחד הדברים שעשו אותי בן אדם שמתייחס לכל אחד ששולח לי משהו. היינו נפגשים בעיקר במועדון ‘שבלול’ לשיחות לילה. שעות. לפעמים עד חמש בבוקר, לבוא הביתה, להתקלח, ולנסוע לבית הספר. פעם הלכנו יחד לראות סרט של קולנוען צעיר. אבידן מאוד לא אהב את הסרט. למחרת היינו בבית קפה, שאלו אותו איך הסרט והוא לא ענה. בסוף אמר: ‘הבחור לא לגמרי נטול כישרון’".
סומק מתאר את אבידן כ"האספלט הקשה שנסלל על הרחובות שהמריאו לאט. הוא היה ‘העובדה הפשוטה והחותכת שאין לנו בעצם לאן ללכת’. הוא היה המשורר שנגזר מז’ורנל החלומות. סולם התווים של שיריו הזכיר לי יותר אצטדיוני רוקנרול מאשר אולמות קונצרטים. שנים רבות מאוחר יותר, כשנולדה בתי, שירלי, הוא ניסה לחנך אותי שוב. כשהראיתי לו, למשל, איך הילדה מניפה אצבע למנורה ואומרת ‘אור’, הוא לימד אותה להניף אותה אצבע ולהגיד ‘אדיסון’".
בשבוע שבו הקים את “האגודה לקידום יצירות דוד אבידן בארץ ובעולם", אבידן ביקר במכון הקראטה של רוני קלוגר כדי לקנות חרב סמוראים, וכעבור כמה דקות הפסיד את החרב בהתערבות.
“קלוגר ואני ויתרנו, ואבידן הביא את החרב יומיים לאחר מכן להרצאה על החיבור שבין קראטה לשירה", סומק נזכר. “ההרצאה התקיימה במכון בהרצליה, והמאזינים היו חניכי קורס המאמנים של מכון וינגייט. אחרי מחיאות הכפיים, אבידן פנטז להפוך את ההרצאה לספר ובעיקר פנטז על המקדמה השמנה. קלוגר ניסה להנחית אותו על הקרקע ורמז שגזברות וינגייט לא למדה לאיית את המילה ‘מקדמה’. אבידן התעלם מההערה והזמין אותנו לסיאנס שנערך כעבור כמה שעות".
אבידן כתב, תרגם, ביים, שיחק בקולנוע וניהל דיאלוגים ספרותיים עם מחשב, כמו בספר “הפסיכיאטור האלקטרוני שלי". “אין מתרגם כמוהו", קובע סומק. “הוא מצא פתרונות גאוניים. בשיר של יטס, ‘טייס אירי חוזה את מותו’, מתוארים האורות המהבהבים בין העננים. אז הוא המציא מילה בעברית: ‘מעבעבים’. ב’ארץ הישימון’ של טי. אס. אליוט, את ‘האם אתה יהודי או נוכרי’ הוא תרגם ל’האם אתה ערל או נימול’".
“’הקדים את זמנו" זו לשון המעטה. אבידן היה מתואם עם תהליכים אמנותיים שהתרחשו ברחבי העולם, גם אם נותר בשולי המיינסטרים המקומי. במילון האישי שפיתח מופיעים מונחים שהמציא: “תעתוקים" – שלבים ביצירה שנעשו תוך עבודה במכונת כתיבה והקלטות קולו; “תקרינים" – הדימויים הוויזואליים; ו"רטטים" – רישומים אוטומטיים, תנועות יד ספונטניות שהפכו לסימן ההיכר של כתב ידו.
בשנת 2019, לקראת פתיחת התערוכה “דוד אבידן – נביא מדיה" במוזיאון תל אביב לאמנות, גילה האמן והאוצר אורי דרומר שאבידן הפסיק לכתוב שירה בכתב יד בגיל 17, ועבר לכתיבה במכונת כתיבה. בהמשך עבר להשתמש בדיקטפון, מכשיר הקלטה שנעשה חלק בלתי נפרד ממנו. הוא הקליט את עצמו בלילות, ממלמל. כך נוצרה מבחינתו שירה: הקלטה, הקלדה, עריכה – התהליך שהוא כינה “תעתוק".
תהליך העבודה שלו, אמר לי בעבר דרומר בריאיון למעריב, היה אישי מאוד, אך גם מוחצן: “אבידן היה מודע לקול שלו. הקול הפיזי שלו היה חומר גלם, כלי עבודה. זה משמש אותו גם רעיונית וגם טכנית".
מאמצע שנות ה־60, כתיבתו של אבידן נעשתה שירה שמערבבת דמיון מדעי, קולאז’ים מטקסטים ודימויים שנלקחו ממגזינים, ממכונת זירוקס, מטייפים. במקביל ל"תקרינים", יצר שלושה סרטים קצרים: “הכל אפשרי", “זוז", “מין" וב־1981 את הסרט באורך מלא “שדר מן העתיד", שלא זכה לראות בית קולנוע מבפנים. כולם מבוססים על שירתו ועל קולו.
פרופ’ רפי וייכרט, משורר, מתרגם ועורך “קשב לשירה", אומר שהשפעת שירתו פורצת הדרך של דוד אבידן חלחלה אל יצירת משוררים ומשוררות החל משנות ה־60: “שורותיו של מאיר ויזלטיר, למשל, הן הכלאה משכנעת בין הפואטיקות של זך ואבידן: ‘כשנכנס אדם לעולם, הוא בודד/ הוא בודד מכולם/ הוא עדיין איננו יודע/ כיצד כולם בודדים כמוהו/ ואיך מבודדים את הבדידות/ מתוך דברים אחרים’".
"יונה וולך כתבה בראשית דרכה: ‘אז איפה הלהט/ אני שואלת את עצמי’, והדהדה את שורותיו החוזרות ונשנות של אבידן מתוך שירו ‘דיון דחוף’: ‘אז למה לנו כל העניין הזה/ אז למה לנו כל העניין הזה’. נכון, וולך הייתה יותר צבעונית ופסיכדלית מאבידן, ויזלטיר יותר תל־אביבי, הורביץ הרבה יותר חרישי ואינטימי", אומר וייכרט.
“עם זאת, ההשפעה ניכרה גם במרידה המובהקת בפואטיקה האבידנית אצל מי שחשו ששירתו טכנית מדי, עקרה מרגש, מגבילה את עצמה לשאלות עקרוניות כמו כיליון הגוף, עריצות הזמן והניסיון לפרוץ מהם, ומתעלמת מתחומי חיים ומרגשות אחרים. ניתן לראות עקבות ברורים של יצירת אבידן גם בשירתן של רחל חלפי ומאיה בז’רנו, בין השאר בניסיונות לשלב שירה ומדעים, מערכות מידע ועיבוד נתונים".
"‘לחשוב בצורה ממוחשבת זה עניין חשוב’, כתב אבידן בשיר מאוחר, וככל שהתרבות העמיקה להיכנס לעידן המחשב, האתגרים של השירה ואפשרויותיה עברו שלל תהפוכות צורניות ותמטיות".
“באשר לבני דורי, אפשר לציין שורה של משוררים ומשוררות שהביאו את הפואטיקה האבידנית בחשבון. בשירו ‘אישה זקנה’ מתכתב גלעד מאירי באופן פארודי עם ‘ערב פתאומי’, שירו הנודע של אבידן על חרדת הזִקנה. מאירי כותב: ‘אישה זקנה מה יש לה בחייה?/ קמה בבוקר ובוקר בה קם/ כי היא לא פוחדת לישון/ לא חושבת הלילה/ זה לילי, לילי האחרון’. גם שירתה המוקדמת של אפרת מישורי מהדהדת באופן בולט מבנים אבידניים: ‘מטרות חסרות ניסיון/ כבר סומנו בקצוות הרחוקים' או 'למה מחניק כל כך? כי סגור/ למה חונק כל כך? כי סגור’".
וייכרט מודה בכך שהוא עצמו לא היה כותב שיר כמו “פזמון קיומי" בלי הדגמים שהציעה שירת אבידן. השיר נפתח בבית הבא: “קבל את זה לאט, קבל את זה יפה/ זה מסתמן קמעה בזוויות הפה/ זה מסתמן קמעה בזוויות העין/ קבל את זה יפה, קבל את זה עדיין". “וכמובן, השירים האחרים שהקדשתי לחייו, ליצירתו ולמותו, וכן לאמו, פנינה אבידן, שנהגתי לבקר בבית האבות 'משען' בגבעתיים שנים לאחר מות בנה האהוב".
אדם ומילה
תפילת הדרך
קָרַעְתִּי בְּעַצְמִי קְרִיעָה גְּדוֹלָה
וְהָיִיתִי לֹא עַם וְלֹא גּוֹלָה
וְלֹא מְנַחֵם וְלֹא אֵם שַׁכּוּלָה
וְלֹא מָקוֹם
וְאִם עוֹלָמִי אֵינוֹ מְקוֹמִי
אֲנִי מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָמִי
וּמִשָּׁם קִיּוּמִי וּמִכָּאן סִיּוּמִי
שָׁלוֹמְשָׁלוֹם
בשנותיו האחרונות הידרדר מצבו הבריאותי והכלכלי של אבידן, והוא הלך לעולמו בגיל 61. שירו “המוות יבוא אליי ביום ההולדת" הוקרא בהלווייתו. על מצבת קברו שבבית העלמין ירקון חקוקות מילות שירו הקצר אֲדַמִּלָּה, הלחם של “אדם" ו"מילה", מילה אחת שדרכה אפשר לקרוא את עולמו כולו. אדם שנעשה שפה, שפה שנעשית גוף.
לאחר מותו זכה להוקרה מחודשת: שיריו הולחנו, יצירתו ראתה אור במהדורות חדשות ושיריו ממשיכים במלאכת הבירור של המציאות המשוגעת.
