סיגל הזדקפה בבת אחת והתיישבה מבוהלת במיטה. רגע ארוך חלף עד שליבה שב לפעום בקצב הרגיל ומוחה הצטלל; כלום לא קרה. זו רק שירה ששוב השאירה את החלון בחדרה פתוח, ופרוזדור האוויר שנוצר בינו לחדר האמבטיה גרם לאחת הדלתות להיטרק בכוח. גופה שנדרך בציפייה לשוועה המבוהלת שתעלה מחדר הבנים היה מוכן לזינוק, אבל אז נזכרה – הם לא שם. זה סוף שבוע של מיכאל. היא לבד בבית.
בחוץ היה עדיין חושך, והיא הציצה בטלפון שלה, שנח על השידה ליד המיטה בצד שהיה עד לא מזמן הצד של מיכאל: חמש ועשרה לפנות בוקר. נחושה בדעתה לחזור לישון היא התכסתה בשמיכת הפיקה הדקה, אבל השינה הפנתה לה עורף; שוב היא ננטשה. על מה חלמה לפני שהדלת העירה אותה? תחושה עמומה של צער תקפה אותה כשניסתה להיזכר בפרטי החלום שהלכו והתפוגגו במהירות.
ככל שהשתדלה להיזכר, כך הם חמקו ממנה כמו חיה רבת־רגליים הנמלטת בזריזות אל בין הצללים. אימא שלה הייתה שם, את זה היא עוד זכרה, וגם מיכאל, אבל מעבר לכך לא הצליחה לזכור. היא עצמה את עיניה וניסתה לפתות את השינה לחזור; נָשְמה בנכלוליות נשימות עמוקות ואיטיות, מְחַקָּה שינה עמוקה, כפי שהייתה עושה לפעמים כשמיכאל עדיין שכב לצידה והיה שולח יד מגששת, נוגע בהיסוס בכתפה כדי לבדוק אם יש סיכוי. לפעמים, כשלא ויתר, היא הייתה מתרצה בסוף, אבל לעיתים קרובות יותר המשיכה לנשום לאט ובכבדות עד שהיה מתייאש ומניח לה.
כעת שכבה בלי לזוז, נלחמת ברצון עז להתגרד ומייד אחר כך בדחף פתאומי לנער את הרגליים, אבל כלום לא עזר. היא התהפכה על הצד בלי לפקוח את העיניים וחיבקה את הכרית שהתפנתה כשמיכאל נטש את מיטתם, ומייד שבה והתהפכה ונשכבה על הבטן – עדיין בעיניים עצומות – ופרשה לצדדים את זרועותיה ורגליה בחירות של אדם בודד במיטה שנועדה לשניים.
אבל במקום לשקוע לתוך ערפל מיטיב ולהיבלע חזרה בתהומות השינה, נעשתה ערנית יותר מרגע לרגע. היא ידעה למה היא לא מצליחה לחזור לישון; זה השקט שמפריע לה. הדממה הלא־טבעית של בית ריק שאיש זולתה לא נושם בו, מלא במיטות ריקות שאף אחד לא מתהפך בהן, ולא חולם בהן, ולא מעיף מהן את השמיכה, ושום ילד לא מתעורר בתוכן פתאום וקורא לה ללוות אותו לשירותים או להביא לו מים. היא גיחכה בתוגה, מודעת לאירוניה שבמצבה.
כשהילדים ישנים בבית היא מתרגזת כשהם מזעיקים אותה באמצע הלילה. היא משתדלת לא להראות את זה וממילא הכעס הוא לא עליהם. הכעס הוא על מיכאל שנוחר לו בשלווה שלושה רחובות מכאן, ובבוקר יתעורר לו בנחת בשעה שהיא תתרוצץ עייפה ונרגזת אחרי שקמה בלילה – כי יונתן היה צריך פיפי או שלנועם היה חלום רע או השד יודע מה – ואחר כך התקשתה לשוב ולהירדם. הוא ילגום בעצלתיים את הקפה שלו בעוד היא, טרוטת עיניים, תְחַמֵּר בילדים המשתרכים באיטיות מעצבנת, נרגנים ויללנים, ותצעק עליהם שיזדרזו כבר. וכשהם יצאו סוף־סוף מהבית – תמיד באיחור – אחד מהם, לפחות, יבכה.
כמה מרגיז שדווקא עכשיו, כשהבית ריק והיא יכולה להישאר במיטה כמה שמתחשק לה ולהשלים את שעות השינה שכל כך נחוצות לה, השינה הזדונית מתנכלת לה. במקום לחבק ולעטוף אותה ברכות היא שולפת טפרים מעוקלים וחושפת מלתעות חדות; מזדקפת על שתי רגליים אחוריות ונושפת בפניה באיום. היא התהפכה על גבה, מתוסכלת, ותהתה איך ייתכן שהשקט שנכספה לו כל כך מעיק עליה, כמו משקולת כבדה שמונחת על החזה.
בחוץ החלו הציפורים לצייץ. תחילה העורבים, קוראים בקולות ניחרים וצרודים, ולאחר מכן ציפורים נוספות. כמה היא שונאת את הרגע הזה שבו הלילה מתחלף ליום, והיא מבינה שזהו – זה נגמר. היא שוב הפסידה. היא פקחה את עיניה. אין שום טעם להילחם יותר. קרני אור חלביות החלו מסתננות מבעד לחרכי התריסים. "אאוס ורודת האצבעות" נזכרה פתאום בשורה נשכחת מתוך… מה זה היה? ה'אודיסיאה'? או אולי ה'איליאדה'? כל כך הרבה שנים עברו מאז קורס ההשלמה בלימודים קלאסיים שעשתה בתואר הראשון. או שאולי זה היה בתואר השני? קשה לזכור.
זה גם ממש לא משנה עכשיו, כשאצבעות האור הלבנות־ורודות מזדחלות לתוך החדר כמו כף יד ערמומית שמנסה לתפוס אותה. היא נשפה נשיפה חזקה של מורת רוח והתיישבה בבת אחת. אחר כך גיששה בכפות רגליה ברצפה הקרה עד שמצאה את נעלי הבית, תחבה לתוכן את כפות רגליה ומשכה את עצמה מהמיטה בכבדות של שק מלא באדמה רטובה.
היא השתהתה רגע ליד המיטה, כמתקשה בעצמה להאמין שקמה מוקדם כל כך בלי שום סיבה. מעולם לא הייתה טיפוס של בוקר ותמיד התייסרה מקימות מוקדמות מדי. עד היום זה ככה. למרות שהיא קמה מוקדם כבר הרבה מאוד שנים, היא מעולם לא התרגלה לזה. זה לא הפך לחלק ממנה. עניין של טבע כנראה.
בחוסר חשק גררה את עצמה למטבח והפעילה את מכונת האספרסו החדשה, הנוצצת והמתוחכמת, שטוחנת פולי קפה טריים, והחליפה את מכונת הקפסולות הישנה שעשתה קפה מעופש וחמוץ. הרבה זמן חשקה בה, אבל תמיד נרתעה מהמחיר. החסכנות הסתיימה כשמיכאל עזב את הבית; שבוע לאחר מכן התייצבה בחנות, לוחמנית וחדורת רוח קרב, ושלפה את הארנק כאילו היה אקדח טעון.
ריח נעים של קפה מילא את המטבח, ורוח קלה הרעידה את ענפי העץ הגדול שמחוץ לחלון. היא לגמה לגימה ראשונה ומעוררת, ופתאום, בלי שום סיבה ובניגוד לכל היגיון, הרגישה טוב. כל המחשבות הרעות התעופפו להן בבת אחת ושלווה נחתה עליה. אולי בגלל שנכנעה והפסיקה לנסות להכריח את עצמה להמשיך לישון, או בגלל הענפים שרשרשו מחוץ לחלון ונעו בחן של בלרינות ירוקות ברוח הבוקר הקלה, או בגלל הדממה המיוחדת של שבת לפנות בוקר. בעצם מה זה משנה למה.
היא נשענה לאחור ופשטה את רגליה ולגמה שוב מהקפה, מהורהרת. ככלות הכול אי אפשר שלא להודות שיש משהו נעים מאוד בלהיות לבד. למען האמת, היא בהחלט עשויה להתרגל לזה. מייד התנערה – מוטב לה שלא תתרגל. זה לא דבר טוב. מה גם שכנראה לא תיוותר לבדה עוד זמן רב. מיכאל רוצה לחזור הביתה.
הוא אמנם עוד לא הכריז על כך באופן רשמי, אבל היא יודעת שמועד פינוי הדירה שהוא שוכר בסאבלט קרב והולך, ואם לא ישוב הביתה יצטרך לחפש לעצמו סאבלט חדש. זה לא קל לחיות זמן רב לבד, על מזוודות, בבתים מזדמנים. בטח בשביל מישהו כמו מיכאל שכל כך זקוק לתחושת ביתיות. סביר להניח שכבר עכשיו הוא סובל; שהארעיות מערערת אותו. הרי מלכתחילה הוא השאיר בבית את רוב החפצים שלו ולקח איתו רק את המינימום ההכרחי. הוא לא יחזיק מעמד עוד זמן רב.
מן הסתם זו גם הסיבה שביום חמישי האחרון, כשהחזיר את נועם משיעור שחייה, הוא תפס אותה בדלת והתחנן בעיניים מפצירות שתסכים לבוא איתו לפגישה אצל מטפלת זוגית. איזו נילי אחת. הוא לא אמר במפורש שהוא רוצה לחזור הביתה, רק מלמל משהו על זה שזה יעזור להם לתקשר ולהבין איך להתקדם, אבל היא לא הופתעה. אם כבר משהו הפתיע אותה, זו הייתה התגובה שלה לבקשה שלו. כלומר, זה שהיא הסכימה.
פעם, בגלגול הקודם, היא הייתה מסרבת נחרצות לשתף פעולה עם מהלך כזה. היא הרי לא מאמינה בטיפולים ובמטפלים. היא יודעת שלאחרים זה עוזר ושזה די ילדותי מצידה לחשוב ככה, אבל היא לא יכולה להשתחרר מההרגשה שיש משהו מבזה בללכת לשפוך את הלב ולספר את הדברים הכי אינטימיים לאדם זר שלא מכיר אותך ומקבל על זה כסף.
אולי היא מרגישה ככה בגלל אחותה רונית, שהיא פסיכולוגית ויודעת לעטות על עצמה, ממש כמו מסכה, הבעה קשובה ומתעניינת, אבל אותה היא לא יכולה להוליך שולל. היא הרי יודעת שרונית לא באמת מסוגלת להקשיב או להתעניין באף אחד חוץ מבעצמה. היא לגמה שוב מהקפה.
ואולי זה בכלל לא קשור לרונית. אולי זה פשוט בגלל שהיא לא אוהבת לדבר על עצמה. היא שונאת שמנתחים אותה ואת ההתנהגות שלה, בוחנים אותה כאילו שהיא פרפר נעוץ על לוח שעם. וגם הפרשנות מרגיזה אותה. הכול תמיד נשמע לה כמו אוסף של תירוצים עלובים: הוא כזה וכזה כי ההורים שלו עשו לו ככה וככה. כמה נוח לא לקחת אחריות על שום דבר.
ומי בכלל זוכר מה בדיוק הלך שם באמת לפני מיליון שנה, בילדות. ברור שיש מקרים יוצאי דופן, היא לא אומרת שלא – כל מיני התעללויות מחרידות וסיפורי זוועה – אבל ברוב המקרים זה הרי לא העניין, סתם סיפורים רגילים על משפחות רגילות עם הורים רגילים וצרות רגילות. בקיצור, טיפול פסיכולוגי זה לא בשבילה, וטיפול זוגי בטח ובטח שלא.
ובכל זאת, כשמיכאל ביקש ממנה לבוא איתו, היא נעתרה. למען האמת, לא כי חשבה שזה באמת יכול לעזור במשהו, אלא כי הרגישה שאין לה ברירה. למרות שמיכאל לא אמר את זה מפורשות, ברור היה שזה מין תנאי שהוא מציב לה. קנס שהיא צריכה לשלם על ההתנהגות הרעה שלה אם היא רוצה שהוא יחזור הביתה.
עצם המחשבה על כך שוב מילאה אותה כעס, והיא הניחה – כמעט הטיחה – את הכוס על השולחן. טיפות קפה חומות ניתזו על משטח הפורמייקה הבהיר והיא לא טרחה לנגב אותן. איך נוצר מצב שבו הוא מציב לה תנאים, ויותר מזה – שהוא משוכנע לחלוטין שהיא רוצה שהוא יחזור? איך זה שכל כך ברור לו שהיא עדיין רוצה אותו ואת החיים הקודמים שלהם? האמת שעכשיו, בשקט הזה, עם הקפה הריחני והאור הירקרק בחלון, היא בכלל לא בטוחה בזה. בכלל־בכלל לא. אולי יותר טוב ככה – כל אחד בפינה שלו, בלי מריבות והאשמות, בלי כל הטענות הבלתי נגמרות והתובענות האינסופית. בלי שתיקות רועמות וממושכות.
המחשבה על מיכאל ערערה את השלווה שהרגישה לרגע, ושוב געשו בה העלבון והזעם, בני לווייתה הקבועים, הנמצאים איתה כל הזמן בלי להרפות מאז שהוא עזב. היא כבר כל כך התרגלה אליהם – מתערבלים בתחתית הבטן, בוערים כמו זפת רעילה ושחורה – שנוכחותם נעשתה טבעית כמו עוד איבר בגוף. אני ממש מבקש ממך, אמר לה מיכאל בקול דק ומתוח, וקמטים רחבים ועמוקים נחרצו לרוחב מצחו כשהוסיף והפציר בה, את לא חייבת להישאר שם אם היא לא תמצא חן בעינייך, אני מבקש רק שתיתני לזה צ׳אנס.
הכעס שלה רק התגבר כשנזכרה בזה עכשיו. הוא חושב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה: בא לו – עוזב, מתחשק לו – חוזר, והיא, כמו איזו מריונטה, אמורה להגיד אמן על הכול; להתאים את עצמה לכל גחמה שלו ובסוף עוד לשמוח ולהגיד תודה שהוא החליט ברוב טובו שנמאס לו להיות לבד ובא לו לחזור הביתה.
היא לא ענתה לו, והוא הוסיף לעמוד בפתח הבית ולתלות בה מבט חרד. בסוף, רק כדי שילך כבר, אמרה לו שתחשוב על זה, אבל עמוק בליבה כבר ידעה שלא תוכל לסרב לו, והידיעה הזו, יותר מכל דבר אחר, ליבתה את הכעס ואת ההשפלה שחשה. ההבנה שלמרות שהוא פגע בה כל כך, היא תסכים לקבל אותו בחזרה. היא אולי לא תודה בזה מייד ותשאיר אותו איזה זמן בחוסר ידיעה, תניח לו להתבזות ולהשפיל את עצמו, אבל בסוף היא תסכים.
הרומן "כוונות טובות" ראה אור בכתר ספרים
