צילום:
ספורט 5
מדיסון וגריליש. נופו ונפגעו (GETTY) | צילום:
ספורט 5
אלו ימים מרגשים בכדורגל העולמי. בדרך כלל, בשלב הזה היינו עדיין מתאוששים מהעונה שהסתיימה, עוקבים אחרי החופשות של הכדורגלנים במקומות אקזוטיים שונים ביבשת, ועוסקים באובססיביות בחלון ההעברות. אז זה לא שהדברים האלה לא קיימים, אבל מעל הכל מרחפת ציפייה אחת גדולה – טורניר היורו שייצא לדרך ב-14.6, ועבורי, מדובר בטורניר הכדורגל הטוב והאיכותי ביותר בעולם.
וכשבוע לפני, הסגלים הסופיים של הנבחרות כבר מתגבשים, ויחד איתם החלק שובר הלב (ספורטיבית, ספורטיבית בלבד), ובו הניפוי של שחקנים, רגע לפני מה שעבורם היה אמור להיות הרגע הכי גדול בקריירה, או לבטח אחד הגדולים שבהם. דוגמא מובהקת לכך קיבלנו עם הניפויים של נבחרת אנגליה, שכללו שמות כמו הארי מגווייר, ג`ק גריליש, וג`יימס מדיסון.
עבור מדיסון, או מאדרס כפי שהוא מוכנה בקרב חבריו וברשתות החברתיות, הניפוי היה כואב במיוחד. אחרי שנפצע רגע לפני המונדיאל ולמרות שנכלל בסגל לא שיחק, הקשר של טוטנהאם, שרשם חצי עונה נפלאה לפני שנפצע לתקופה ארוכה, התייחס לניפוי שלו ולחלום שנשבר בפוסט שובה לב, שצריך ללמד אותנו ולהזכיר לנו, שעבור לא מעט כדורגלנים, אין משהו יותר מיוחד מלייצג את המדינה שלהם.
ורגע לפני שהגיע לתגובה המיוחדת של מדיסון, זאת בדיוק הנקודה שצריך להתעכב אליה. היחס שלי לכדורגל נבחרות הוא אמבווילנטי. גם אני, כמו רוב האוהדים כנראה, מעדיף ששחקנים של הקבוצה שלהם ישמרו על הרגליים שלהם ולא ייפצעו במשחקים בינלאומיים. גם אני, כמו רובכם כנראה, חושב שיש יותר מדי משחקים, ולא מעט פעמים מפגשי הידידות באמצע העונה תקועים כמו עצם בגרון. ובכל זאת, ההייט שסופג כדורגל נבחרות משכיח מאיתנו לפעמים משהו קטן, אבל חשוב – עבור לא מעט כדורגלנים, זה באמת החלום הכי גדול, לייצג את המדינה שלהם, ובטח באחד משני הטורנירים הגדולים בעולם.
בכל טורניר גדול, אם זה יורו, מונדיאל, קופה או אליפות אפריקה, אחד הדברים האהובים עלי הוא לראות את השחקנים חוגגים אחרי גול, גם מי שעל המגרש וגם מי שעל הספסל. זה לא דומה לשום דבר שאנחנו מכירים מכדורגל קבוצות. התשוקה, הבעות הפנים, העוצמה, הרגש המתפרץ. כדורגל נבחרות הוא איכותי פחות מכדורגל קבוצות, אין על זה ויכוח, אבל יש לו קסם אחר, משהו, וסליחה על הקלישאה, שלכסף הגדול של הליגות אין יכולת להתחרות בו. שחקנים שבאים, ובאמת חיים את מה שהם חלמו עליו כשהתחילו לשחק כדורגל בתור ילדים.
וכשחושבים על זה ככה, אי אפשר שלא להתרגש מהתגובה של מדיסון, שצייץ אחרי הניפוי שלו, "שבור אפילו לא מתחיל לתאר את זה. התאמנתי טוב ועבדתי קשה, אבל אם אני אהיה כנה עם עצמי, היכולת שלי מאז החזרה מהפציעה כנראה לא הייתה ברף שהצבתי, וגארת` היה צריך לקבל החלטה. הרגשתי שאני יכול להביא משהו אחר לסגל, אבל אני מכבד את המאמן. אני אחזור, אין לי ספק. מאחל לבחורים את כל ההצלחה בעולם בגרמניה, אני באמת ובתמים מקווה שהכדורגל יחזור הביתה".
התגובה של מדיסון, שילוב של לקיחת אחריות ואכזבה שצועקת מכל מילה, מדגימה לנו בדיוק את ההבדל בין כדורגל קבוצות לנבחרות. כנראה שלא היינו רואים פוסט כזה משחקן שמנופה מקבוצה רגע לפני תחילת העונה, בו הוא מאחל לחבריו בהצלחה ומאחל להם לזכות בתואר, ותחושת הביחד הזאת, התחושה שגורמת גם לאחרון שחקני הספסל לחגוג בדמעות שער ניצחון ביורו/מונדיאל, היא משהו שפשוט אי אפשר להעתיק בכדורגל קבוצות.
עוד שבוע זה מתחיל, כבר אי אפשר לחכות.
