פרנסואה אוזון הוא אחד הבמאים הפוריים בדורנו ואורח קבוע על המסכים בישראל. מאז החל את דרכו בשלהי שנות ה־90 הוא מביים בקצב של סרט בשנה ולפחות חצי מסרטיו זכו להפצה מסחרית בישראל – מלהיטים כמו "8 נשים" ו"בריכת שחייה" בתחילת שנות האלפיים, ועד "הכל עבר בשלום" ו"הפשע כולו שלי" לאחרונה. בהתחשב בכך שהשוק שלנו בסך הכל קטן יחסית, אלה נתונים יוצאי דופן לכל במאי, ובטח שלקולנוען צרפתי.
למה הקהל הישראלי אוהב את אוזון? קודם כל, בגלל העובדה הפשוטה שהסרטים שלו משובחים, וגם במולדתו ובשאר העולם הם זוכים לפופולריות ולהערכה רבה. מעבר לכך, הבמאי מיטיב תמיד למצוא את נקודת האמצע בין האיכותי לתקשורתי, וליצור סרטים שהם גם אומנותיים וגם קומוניקטיביים – מעטים מפליאים לעשות כך כמוהו. ומעל הכל, הקולנוען הפריזאי תמיד אופה בגטים קולנועיים שהם צרפתיים לחלוטין – כאלה שכתוב להם "קולנוע צרפתי" על המצח, וקשה לדמיין אותם בכל הקשר אחר. אז למי שאוהב קולנוע צרפתי – ומי לא אוהב קולנוע צרפתי? – הצפייה בעבודותיו היא עונג צרוף.
דוגמה לכך היא סרטו החדש, "כשהקיץ הופך לסתיו". אי אפשר להמציא שם צרפתי יותר מזה, וגם נקודת המוצא היא כזו. אוזון סיפר על האירוע שהיה השראה לעלילה – כילד, דודתו הכינה למשפחתו ארוחה מפטריות שאספה בעצמה, ובאותו לילה כל המשפחה הקיאה את נשמתה, מלבד הדודה, שמשום מה נמנעה מלאכול אותן בעצמה. אוזון הילדון תהה אז אם הדודה, שעל פניו הייתה כה מתוקה, תכננה להרעיל את כל המשפחה. דודה הטובחת במשפחתה באמצעות ארוחת גורמה של פטריות יער – לי לפחות קשה לדמיין תסריט צרפתי יותר.
על בסיס הסיפור הזה רקח אוזון את "כשהקיץ הופך לסתיו". עלילתו עוסקת בסבתוש צרפתייה המתגוררת במחוז בורגונדי, וזוכה לביקור של בתה המנוכרת החיה בעיר האורות, ומגיעה יחד עם בנה. הסבתא הנרגשת מכינה להם מעדנים מפטריות, ואתם כבר יודעים איך זה נגמר.
בהמשך נגלה כי לבת יש סיבות טובות לחשוד באמא שלה, ובכל מקרה סיבות נוספות לנטור לה טינה, ונגלה גם דברים רבים אחרים. גלריית הדמויות כוללת גם את חברתה הטובה של הסבתא, ואת בנה שזה עתה השתחרר מהכלא, ולא עוברות חמש דקות בלי שנגלה משהו חדש על כל דמות ודמות.
רבים מהגילויים הללו מרעישים. ושוב, הם מסוג הדברים שיכולים לקרות רק בקולנוע הצרפתי ודומיו, והוליווד בחיים לא הייתה מעיזה לעשות. הסוד הגדול מעברן של הסבתא ושל חברתה הוא פרט ביוגרפי שאנחנו בדרך כלל לא שומעים על סבתות. לאחת הדמויות קורה משהו דרמטי בשלב של העלילה שבו בדרך כלל לא קורים דברים כל כך קיצוניים. דמות אחרת עושה בנונשלנטיות משהו קיצוני גם כן, שרק בסרט כזה היו יכולים להתייחס אליו בכזאת טבעיות, כמעט באירוניה משועשעת – והרשימה עוד ארוכה.
השוואה בין סרט צרפתי איכותי לבלוקבסטר הוליוודי היא טריק זול, אך לעיתים בלתי נמנע – בחמש דקות של "כשהקיץ הופך לסתיו" הרגשתי שאני עובר יותר, חווה יותר ולומד יותר מאשר בשלוש שעות של "משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי".
ובכל זאת, למרות כל מה שקורה בו ונאמר בו, החשוב ב"כשהקיץ הופך לסתיו" הוא מה שלא נאמר. ושוב, אם בסרטים כמו "משימה בלתי אפשרית" חשים צורך לסגור את כל הקצוות, כאן משאירים מקום לפרשנות. כך, למשל, אנחנו לא יודעים ולא נדע לעולם למה הנכד של הגיבורה מקבל את מה שמתגלה כהחלטה הכי חשובה בעלילה. מהרמיזות שיש בהבעות פניו ובשפת גופו, ומהיכרות עם גוף העבודה של אוזון הקווירי, אפשר להניח שזה בהקשר של אהבה בין גברים – אבל זה לא נמסר מפורשות. כמובן שאנחנו גם לא יודעים מה באמת זממה הסבתא עם הפטריות, בדיוק כפי שאוזון אף פעם לא גילה מה עמד מאחורי התבשיל של דודתו. ככה זה בחיים.
את החיים האלה הופך אוזון, כהרגלו, לקולנוע מופלא – רגיש ומרגש, אינטנסיבי ועדין, אמיתי וחידתי. הוא מסתייע בצוות נפלא של שחקנים ושחקניות: הלן ונסן, שבגיל 81 היא מהשחקניות הוותיקות של הקולנוע הצרפתי, כסבתא; לודבין סנייה, בשיתוף הפעולה הראשון שלה עם הבמאי מאז להיט הענק "בריכת השחייה", כבת; פייר לוטן, שזכה בפרס בפסטיבל סן סבסטיאן על עבודתו כאן, כאסיר המשוחרר.
גם הפסקול נפלא כרגיל אצל הבמאי, שמיטיב להעלות באוב שירי אייטיז נשכחים. הפעם זה "Aimons-nous vivants" של פרנסואה ואלרי, המבטא את מה שהוא אולי המסר של "כשקיץ הופך לסתיו" – במקום לחכות להלוויות, בוא נאהב זה את זה בעודנו בחיים, כי מגיע לנו לטעום מהאהבה הזאת. למרות כל החרטות והטרגדיות שיש כאן, אוזון מוציא אותנו עם התקווה שהחיים הם לא תבשיל של פטריות רעילות, אלא ארוחה במסעדה עם כוכב מישלן.
