מותו של האלק הוגאן בשבוע שעבר חולל טלטלה עמוקה בעולם ההיאבקות – אבל גם בעולם התרבות כולו, שנפרד מאחת האגדות הגדולות ביותר שידעה ארצות הברית. עבור אוהדים רבים, הוגאן לא היה רק מתאבק – אלא סמל לתקופה, לגיבור־על שנאבק ברעים וניצח, לראשון שהפך את ההיאבקות מתופעת נישה לפריים־טיים.
על רקע האובדן, זה הזמן להיזכר בכמה מהכוכבים הכי גדולים שהפכו את הענף למה שהוא, ולנסות להבין מה הפך אותם לבלתי נשכחים – דרך הקרבות, הדמויות, והסיבות שהקהל כלכך התחבר אליהם וההשפעה שלהם על התעשייה כולה.
הנה שבעת הכוכבים הכי גדולים שהיו בעולם ההיאבקות:
7. ריק פלייר, "נער הטבע" שנוסע רק בלימוזינות
6. דה רוק, לא רק בזירה, גם בהוליווד
דה רוק היה פנומן תרבותי – הרבה מעבר לזירה. הוא התחיל כדמות בייבי פייס חביבה שהקהל שנא, והצליח להמציא את עצמו מחדש כ־The Rock, עם כושר אילתור חד כמו תער, פרומואים היסטוריים ויכולת לסחוף את הקהל בכל משפט. הוא כבש את השנים הסוערות של עידן ה־Attitude עם קרבות בלתי נשכחים מול סטון קולד סטיב אוסטין, כולל הטרילוגיה שלהם ברסלמניה 15, 17 ו־19, וסיפק קלאסיקות מול טריפל אייץ’, מיק פולי, אנדרטייקר ועוד. מעבר לכך, הוא היה הראשון שהצליח באמת לעבור להוליווד – ולבנות קריירה מפלצתית גם שם – אבל תמיד נשאר מתאבק בנשמה.
5. ברט הארט, הטוב ביותר שאי פעם היה?
ברט הארט סימל את כל מה שצריך בזירה – סיפור, טכניקה, אמינות, ומעריצים מושבעים. הוא ייצג את הדור של תחילת שנות ה־90, כמי שסחב את WWE כשהשמות הגדולים עזבו, ועשה זאת עם סטייל קשוח, מחושב ונקי. הוא נתן קרבות לפנתיאון כמו הקרב מול שון מייקלס באיירון מן של רסלמניה 12, או הקרב מול סטיב אוסטין ברסלמניה 13 – שבישר את המהפך של אוסטין והפך לסיפור של כפיות טובה ושינוי בתפקידים בזירה. ברט לא היה רועש, אבל הוא היה הכי טוב – ולפעמים גם הכי פגיע. האירוע במונטריאול, שבו הפסיד בכפייה את חגורת האליפות, הפך לסיפור מכונן בזירה ומחוץ לה.
4. ג'ון סינה, הפנים של שנות ה-2000
ג'ון סינה היה הפנים של WWE כמעט שני עשורים – סמל לעקביות, למקצוענות, ולהתמדה במציאות משתנה. מהדמות הצעירה של ראפר, דרך הפיכת הדמות לפנים של החברה, ועד למעבר להוליווד תוך שמירה על קשר עם הקהל – סינה נותר עמוד תווך. היו לו יריבויות אייקוניות מול אדג’, רנדי אורטון, CM פאנק, וגם עם דה רוק עצמו – איתו התעמת בשתי רסלמניות ענק. אבל אולי הקרבות הכי גדולים שלו היו מול AJ סטיילס, דניאל בריאן וקווין אואנס – בהם הוכיח שיכולת טכנית וכבוד לזירה חשובים לא פחות מהכריזמה. גם כשהמעריצים שפטו אותו, סינה המשיך להופיע ולתמוך בכל דור חדש – והפך לסוג של אגדה מודרנית.
3. האנדרטייקר, הדד מאן שגדלנו עליו
האנדרטייקר היה לא רק דמות – אלא מיתוס שכולנו גדלנו עליו. מהכניסה האיטית באור הסגול, דרך הכוחות העל־טבעיים ועד לאיש שגם מחוץ לדמות תמיד שמר על קדושת העסק, הוא שידר נאמנות וכבוד לאורך כמעט שלושה עשורים. הקרבות הגדולים שלו הפכו לקאנון של ממש – מהקרב מול מיק פולי בכלוב הגיהנום ב־1998, דרך סדרת הקרבות מול קיין, ועד הטרילוגיה המהוללת מול שון מייקלס וטריפל אייץ’ ברסלמניה. שיאו היה רצף הניצחונות האגדי במה שנקרא – "The Streak" – שנמשך 21ניצחונות ברסלמניה ברציפות, והפך כל הופעה שלו לעוד רגע היסטורי. כשהוא תלה את הכפפות, נדמה היה שהעולם כולו עצר לנשום רגע – ולהיפרד מדמות שלא תחזור עוד.
2. סטון קולד סטיב אוסטין, נחש הצפע ששותה בירות בזירה
סטון קולד סטיב אוסטין היה האיש ששינה את פני ההיאבקות – מדמויות הפייסים הטובות של העבר שאמרו לנו להגיד את תפילותינו ולקחת את הויטמינים שלנו למרדן אותנטי שגרם לבחור הרע להיות הבחור המגניב והBadass שכולנו רצינו להיות. עם גישה חסרת מעצורים, פה גדול ויכולת סיפור נדירה, אוסטין היה הגיבור של האיש הפשוט – זה שהעז לתת מכות לבוס ולשתות בירות באמצע הזירה. הוא הפך לדמות המרכזית של עידן ה־Attitude, הוביל את WWE לניצחון במלחמת הרייטינג מול WCW, והיה אחראי לרגעים היסטוריים – כמו סדרת הקרבות מול וינס מקמהון, ורגעים אדירים ברסלמניה 15, 17 ו־19. גם כשנאלץ לפרוש מוקדם יחסית בעקבות פציעות, הוא נשאר בלב של הקהל – סמל למרדנות, לשבירת מוסכמות, ולאנדרדוג שלוקח את כל הקופה.
1. האלק הוגאן, הכוכב שהכניס את ההיאבקות לכל בית
הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם
האיש שבלעדיו כל זה לא היה קורה – הוא האלק הוגאן. הוא לא היה המתאבק הכי אתלטי, או הכי טכני, אבל הוא היה הגדול מכולם. הוגאן הפך את המילה "רסלמניה" לשם נרדף של החלום האמריקני – עם קרבות שייזכרו לדורי דורות מול של אנדריי הענק ברסלמניה 3, הקרב מול והאולטימייט ווריור ברסלמניה 6, או המעבר ההיסטורי לצד הרע בהקמת ה־nWo ב־WCW. הוא בנה את WWE של שנות ה־80 וה-90, הוביל את המהפכה של ה־Monday Night Wars, וחתם סופית את מעמדו כאגדה ברסלמניה 18 מול דה רוק – בקרב שבו ההמון פשוט סירב להפסיק להריע לו. השבוע, כשעזב אותנו, גם העולם עצר לרגע – כדי להגיד תודה לאיש שיצר חלום, לקרוע גופיות צהובות – ולגעת בליבו של כל מעריץ בעולם.
