מלאני, בת 15, היא נערה בריטית מבית כפרי עשיר, בתו של סופר מפורסם. יום אחד, בעקבות טרגדיה משפחתית, היא ושני אחיה הצעירים נשלחים לחיות בבית דודם בפרוור של לונדון. מלאני מוצאת את עצמה בבית מוזנח ומתפרק, שאותו היא חולקת עם הדוד פיליפ האקסצנטרי והרודני, עם אשתו טובת הלב אך הכנועה מרגרט ועם שני אחיה, פרנסי ופין.
הגודש מלווה את הקורא לאורך כל הספר: פסקאות על פסקאות מוקדשות לתיאור בית הדוד פיליפ, הצעצועים בסדנה, מחוות ספרותיות ותרבותיות. כל אלה יחד שואבים את הקורא לתוך עולם זר ומכושף, שבו הגבול בין העולם החיצון לבין תנועות הנפש הוא דק וחדיר מאוד
הבית מתנהל על פי הקפריזות של פיליפ, שלא מהסס להכות את בני הבית, לקלל ולאיים עליהם. הדבר היחיד שיקר לליבו של הדוד הוא חנות הצעצועים שהוא מנהל, שמלאה יצירות עוצרות נשימה, אך גם משונות ומטרידות. מלאני, שזה עתה החלה לגלות את מיניותה, נשאבת אל מערכת יחסים עם פין, שמושך ודוחה אותה כאחד, בזמן שאחיה נעשה לשוליה של פיליפ ואחותה הפעוטה הופכת מעין תחליף־בת למרגרט.
"חנות הצעצועים המכושפת", ספרה של אנג'לה קרטר הבריטית, שנכתב ב־1967 ושתורגם עתה לראשונה לעברית, מתואר כאגדה גותית. ואכן, יש בו לא מעט מן האגדה: הגיבורה האצילית שנאלצת לעקור אל ביתם של הורים חורגים ולעבוד שם בפרך; פין, הספק נסיך־ספק צפרדע־ספק חיית טרף; וכמובן דמותו של הדוד פיליפ, שמייצג רוע כל כך חד־ממדי שקשה לדמיין אותו מתקיים מחוץ לסיפור אגדה. אך זו גם אגדה אפלה מאוד, שכוללת תמות של כליאה, אלימות וגילוי עריות.
מבחינה עלילתית הספר דל למדי באירועים, לפחות עד לרבע האחרון והדרמטי שלו. עיקר ייחודו הוא באווירה שהוא יוצר באמצעות כתיבה עמוסה וגדושה ודרך מערך אסוציאציות פנימי, שנרמז יותר מאשר נאמר במפורש. לדוגמה, הספר נפתח בפרק ארוך על מלאני המגלה את גופה:
"היא הפליגה למסע סחרחר וחקרה את כל כולה, טיפסה על רכסי הריה, חדרה לנבכיהם הלחים של עמקיה הנסתרים, כאילו היתה קורטז, דה גאמה או מנגו פארק של הפיזיולוגיה", והתיאור עוד נמשך ומסתעף. אך הגילוי המיני התמים יחסית מסתבך עד מהרה, כשמלאני גונבת את שמלת הכלולות של אמה, ובלי להתכוון מטנפת וקורעת אותה (בסצנה שמרמזת לסיפור עץ הדעת והגירוש מגן העדן). כשהיא מקבלת למחרת את הידיעה על מות הוריה, האירועים נקשרים בתודעתה של מלאני ובתודעתם של הקוראים, והמיניות נצבעת בתודעה של אשמה ושל מוות, שתלווה אותה מכאן לאורך הספר.
הגודש מלווה את הקורא לאורך כל הספר: פסקאות על פסקאות מוקדשות לתיאור בית הדוד פיליפ, הצעצועים בסדנה, גן נטוש, ועוד כהנה וכהנה. לגודש התיאורים מתלווה גם גודש של מחוות ספרותיות ותרבותיות, מהברית החדשה, דרך אגדות המלך ארתור ועד ג'יין אייר ויוליסס, שחלקן מוסברות בהערות המתרגמת. כל אלה יחד שואבים את הקורא לתוך עולם זר ומכושף, שבו הגבול בין העולם החיצון לבין תנועות הנפש הוא דק וחדיר מאוד.
חנות הצעצועים, שהעניקה את שמה לספר, נראית כמין מטאפורה מורכבת לילדוּת. למרות היצירות המופלאות שהיא מכילה, חנות הצעצועים היא בעיקר מקום מאיים: עם כניסתה הראשונה לחנות, מלאני מוצאת בה ציפורים מפוחלצות שנעות ומצייצות. יש בהן "משהו מערער, חי", ונדמה שהן שמות ללעג את ציוצן של ציפורים אמיתיות – מעין פרודיה על חופש.
יותר ויותר נדמה שגם בני הבית הם חלק מאוסף צעצועיו של הדוד פיליפ, שמחזיק אותם תחת משטר קפדני וקפריזי, מניע או שובר אותם לפי רצונו. הדודה מרגרט מעניקה למלאני "חיבוק נוקשה של בובת עץ; זרועותיה היו שני מקלות על ציר". גם מלאני עצמה, לאחר פגישתה הראשונה עם הדוד פיליפ, "היתה בובה ממוכנת, מנגבת ומסדרת, המבצעת בנוקשות את תנועותיה הקבועות מראש (…) נטולת רצון משלה". פין, כשהוא מזהה את אחת המניפולציות של הדוד פיליפ, אומר למלאני ש"הוא משך בחוטים שלנו כאילו אנחנו המריונטות שלו".
השיא הגרוטסקי של הספר קשור באותו תיאטרון מריונטות פרטי של הדוד פיליפ, שהוא מכריח את בני המשפחה לצפות ולהריע לו. לאחר שפין לא עומד בדרישותיו, פיליפ מחליט לשלב בין בני אדם לבובות, ודורש ממלאני לשחק את דמותה של לדה, שנבעלת על הבמה בידי יופיטר בדמות ברבור עץ ענקי.
בתוך האפלה יש גם הרבה רגעים של חסד וחמלה. חלק מתהליך ההתבגרות של מלאני מתבטא ביכולת שלה לאהוב ולקבל אחריות לסובבים אותה. כך, כשם שהספר נפתח במלאני הגונבת את שמלת אמה, בסופו היא מעניקה למרגרט, תחליף האם, את שמלתה ואת הפנינים שלה. עם זאת, בהתבגרות יש גם ממד של התפרקות ושל סכנה, והספר נמנע מלהכריע בין האפשרויות.
"חנות הצעצועים המכושפת" הוא ספר משונה, לעיתים איטי ואף מסורבל, אבל למי שיהיה מוכן להתמסר אליו מדובר בחוויית קריאה מרתקת.
