12:00 בצהריים, יערות הגשם ברואנדה, יום בהיר ויפה עם קרני שמש מחייכות. אנחנו קבוצה של שמונה מטיילים עם עוד 12 מדריכים חמושים במצ'טות שמפלסים לנו את הדרך בין הצמחייה. הריינג'רים (המדריכים) מסביב מדברים בקשר ואז מתחיל לרדת גשם זלעפות.
פתאום, מתוך הערפל הכבד שאופף את העצים הסבוכים, שמונה גורילות מטפסות במהירות שיא לקצה היער. אנחנו עומדים שם, רטובים לגמרי ומהופנטים למראה המטורף הזה של הטבע.
מאז שהייתי קטן אהבתי טבע, אבל רוב הטבע שלי הסתכם בביקור שנתי בספארי ברמת גן ובמשחקים עם נמלים בארגז החול. מאז ומתמיד החיה שהכי משכה אותי הייתה הגורילה – סמי-בן אדם בעצם.
השנה, החלטתי לראשונה להגשים את החלום שלי ולטוס לפגוש את גורילות ההר הנכחדות ביערות הגשם של רואנדה.
רואנדה – הלב הירוק של אפריקה
רואנדה היא מדינה קטנה אך מרתקת בלב מזרח־מרכז אפריקה, שמצליחה להפתיע כל מי שמבקר בה. היא גובלת באוגנדה מצפון, בטנזניה ממזרח, בבורונדי מדרום וברפובליקה הדמוקרטית של קונגו ממערב.
בזכות מיקומה הגבוה יחסית – על רמות ירוקות ונוף הררי – רואנדה מכונה גם "ארץ אלף הגבעות".
לרואנדה הגעתי בטיסה של אתיופיאן אירליינס עם עצירה נחמדה בשדה התעופה של אדיס אבבה, שם בלאונג' טעמתי לראשונה אינג'רה (ממש טעים!). משם המשכנו לקיגאלי, בירת רואנדה. המסע שלנו היה שלושה לילות בלבד.
כשאומרים "צבעוני", אומרים קיגאלי: עיר שוקקת חיים, של שווקים, היסטוריה ותקוות. יש בה גם כאב עצום – ברואנדה התבצע רצח העם בין בני שבט ההוטו והטוטסי, ויש בעיר מוזיאון מרגש שמספר את הסיפור הקשה והעקוב מדם הזה.
הלודג' של הסלבס
טסתי למסע הזה יחד עם רונית הרשקוביץ, חברה שלי, מייסדת "ספארי קומפני" – חברת טיולי בוטיק לאפריקה, שהייתה במשך שנים ארוכות קונסולית הכבוד של טנזניה וזמביה בישראל, ומכירה כל פינה באפריקה.
רונית ואני, שני מפונקים אמיתיים, במקום לנסוע ברכב שלוש שעות מקיגאלי ליערות הגשם, עלינו על מסוק, שעובר מעל השדות החקלאיים המרהיבים בפאתי קיגאלי.
נחתנו באתר נופש אקולוגי שלא רבים יודעים על קיומו. כשהעליתי אותו לאינסטגרם אפילו ביקשו ממני לא לציין את השם כי רוצים לשמור אותו אקסלוסיבי.
כבר בכניסה הבנתי שמדובר במקום שונה: לודג' של בני מלוכה וסלבריטאים מהוליווד, בהם אלן דג'נרס, שפעילה רבות למען שימור הגורילות ברואנדה.
הלודג' כולל 6 וילות יוקרתיות בלב היער, שנראות כמו קן עצום של ציפורים. בפנים חיכו לנו אוכל ברמת מישלן, מסאז'ים ברמה גבוהה, אח עצים בחדר ואמבטיית שמנים – כי אי אפשר שלא להתפנק רגע לפני המסע הגדול.
השעון מצלצל: המסע מתחיל
השעה שש בבוקר, השעון המעורר מצלצל. רונית כבר מחכה לי בארוחת הבוקר. זו הפעם השלישית שלה במסע הזה. "מעניין כמה זמן ייקח לנו להגיע אל הגורילות", היא אומרת, ואני בתמימותי לא ממש מבין לקראת מה אני הולך.
אנשי הלודג' עוזרים לנו עם הציוד לטיפוס – מציידים במקלות הליכה ומכסים את הנעליים בכיסוי מיוחד.
אחרי כחצי שעה של נסיעה, הגענו לאזור התדריכים בפארק הלאומי וולקנוס. עשרות מטיילים שותים קפה אפריקני חם, מחכים להודעה שתתחיל את המסע.
פתאום ניגש אלינו מישהו שנראה הכי מבוגר מבין המדריכים, ממש הרמטכ"ל של צבא המשמר על הגורילות. "רונית, מיס אפריקה, מה שלומך? התגעגעתי", הוא אומר לה באנגלית. היא שלפה מהתיק חמסה קטנה שהביאה לו מישראל, הוא התרגש, ואני הרגשתי שאני בידיים בטוחות.
כמות האנשים היומית שמורשית לעלות למסע מוגבלת מאוד – פחות מ-100 ביום. המחיר? בין 1,000 ל-1,500 דולר לאדם רק לכניסה, תלוי בעונה.
התדריך מתחיל. המדריכים המנוסים מסבירים כיצד להתנהג מול הגורילות, מה הסימנים שמזהים התקרבות של חיה, וחשוב לא פחות – מה אסור לעשות.
"מתן, אתה חי?"
בפארק יש כ־10 להקות של גורילות, שנעות ומתחלפות בכל שעות היממה. איתורן אינו פשוט, לכן צוות מיומן של ספוטרים מנווט אותנו אחריהן.
אנחנו מטפסים במסלול הליכה די פשוט, שעולה בהדרגה. כשעה לתוך המסלול, רואים לפתע שתי גורילות חולפות, ורצות לעבר סבך עבות.
כולנו חובשים מסכות לא בגלל פחד מחיידקים אלא כדי לא להדביק אותן במחלות.
אחרי שהגורילות הסתלקו, המסלול נהיה מאתגר יותר. המדריכים שולפים מצ'טות ומפלסים דרך חדשה. אני, בוגר טירונות 02 עם פטורים, מוצא את עצמי נתלה על ענפים ביערות הגשם, מזיע ומתנשף.
רונית, שצוחקת וקוראת "מתן אתה חי?", מבקשת מהמדריכים לדאוג לי. למרות שאני הצעיר בקבוצה, כנראה אני גם הכי מפונק.
ואז, מבלי ששמתי לב, הגענו. משפחה ענקית של גורילות שוכבת שם: אבא סילברבק (הזכר הבוגר והדומיננטי בקבוצת גורילות, שמכונה כך על שם רצועת שיער כסופה על גבו), אמא מלטפת את ילדה, גור קטן משחק, אחד ישן ואחרים משתפשפים זה על זה.
אני עומד לידן, אחת מהן נוגעת לי ברגל. דמעות זולגות מעצמן – התרגשות כנה, חלום שהתגשם.
אין דבר מרגש יותר מלהיות אורח של הטבע, כאילו חדרתי לתוך סרט של נשיונל ג'יאוגרפיק.
גשם, ערפל – והסוף המושלם
כעבור כמה דקות, המשפחה מתחילה לזוז. אנחנו לא מתכוונים לוותר על אף רגע, כי אחרי מסע ארוך כזה מגיע לנו יותר מרבע שעה איתן.
אנחנו מתחילים לרדת לעבר העמק – מתנדנדים על ענפים, מחליקים, מזיעים ומתעייפים. כשהגשם חוזר אנחנו מנסים למצוא מחסה, אבל הוא רק מתגבר.
פתאום, מול עינינו – רגע קסום שנראה כמו סצנה מיצירת AI – משפחת הגורילות מדלגת על רקע הערפל, אל ההר הירוק שבמרחק.
רטובים עד לשד העצמות, גם העיניים שלי רטובות מהתרגשות. זו הייתה הפגישה האחרונה שלנו איתן – רגע של עוצמה שלא אשכח לעולם.
תעודת בוגר מסלול גורילות 2025
אחרי הליכה של כשעה נוספת, סיימנו. עייפים, מותשים, אך עם תחושת הישג ענקית.
המדריך המתוק ראה אותנו רטובים לגמרי, שלף ג'ין אנד טוניק, ואנחנו עלינו חזרה ללודג'.
מסאז' להרפיית שרירים, אמבט חמים וארוחת ערב במרתף היינות של הלודג' שעטוף כולו באמנות אפריקנית מרהיבה ובכל שערי הנשיונאל גי'אוגרפיק שיצאו על גורילות.
ביום המחרת, בדרך לשדה התעופה בקיגאלי, עצרנו בשוק המקומי של מוסנזה, קרוב לשמורת הוולקנוס.
רונית ואני התפרענו בחנויות מלאות עבודות יד: סלים מדהימים, בגדים מבדי קיטנגה, ובעיקר – אימיגונגו, סגנון אומנות רואנדי מסורתי מהמאה ה־18, שעשוי מצואת פרות מעובדת ועם דפוסים גאומטריים מרהיבים.
המסע הזה הוא לא עוד "טיול". זו התאהבות עמוקה ואמיתית.
הגורילות לא רק ריגשו אותי, הן נכנסו לי לנשמה. אפריקה מבחינתי היא משהו אחר, משהו פנימי שמלווה אותי תמיד – בראש, בלב, בעצמות.
אם אתם חובבי טבע, חיות ומסעות עם משמעות, פשוט צאו לפגוש את הגורילות. זו חוויה שונה מכל מה שידעתם.
