ערב הדחה באח הגדול עם שבעה מועמדים ותיקים וחזקים. מצב שבדרך כלל יוצר מתח רב.. אבל הפעם, רוב הדרמה לא הייתה סביב "מי ייצא", אלא סביב "מי יישאר ביחד" – והכוונה כמובן לשני ויובל.
הפרק נפתח עם שני בגרסה הקשה שלה ביותר עד היום: פגיעה, קנאית, ובעיקר קרה כמו כפור ירושלמי בסוף ינואר. היא ישבה מול יובל, הגבר שבו בחרה שוב ושוב לאורך העונה, ואמרה בקור רוח כמעט מצמית שזה נגמר. בלי דרמה של דמעות, בלי צעקות, פשוט משפט חד שחותך כמו זכוכית: "נגמר". זה מאוד מתאים לדמותה של שני, שהתגלתה במהלך העונה כאישה שלא יכולה להסיט את הראש ימינה או שמאלה. היא יודעת לעשות דברים רק בדרך שלה, או שבכלל לא.
עבורי כצופה, וגם עבור יובל, זה היה רגע קשה לעיכול. עד לפני יומיים הם היו אחד הזוגות המבטיחים יותר בבית, כאלה שגורמים לקהל להאמין שיש שם משהו אמיתי. אבל ההתנהלות של יובל מול פרידה (הדיירת לשעבר) מבט אחד יותר מדי, לפחות מבחינת שני, וכמובן יש לקחת בחשבון את האכזבה שחוותה שני אחרי הפוליגרף כשהצהירה על כוונותיה המחייבות וקיבלה כתף קרה – הכל התהפך מבחינתה. היא ראתה בזה חוסר כבוד, ומשהו בתפיסה שלה אותו פשוט נסדק. הרגשות של שני היו כל כך חזקים, שהפגיעה כאבה לה ברמות שלא הצליחה להתאושש ממנה מספר ימים. (למרות שהייתה מוגזמת לכל הדעות).
יובל לא התכוון לוותר. הוא ניסה הכול, דיבורים רכים, התחננויות, הזכרות ברגעים היפים, אפילו הצעות פשרה. הוא אמר לה: "אני נלחם עלייך". אבל שני התנהגה כמו מלכת הקרח, לא נתנה לו סדק להיכנס. האווירה ביניהם הייתה כל כך כבדה, שגם בפלורנטין הרגשתי את המבוכה, ורק רציתי לחבק את יובל המתוק שפשוט ניסה לעשות הכול כדי לקבל הזדמנות נוספת. שני כעסה, והוא קיבל את כל הכעס הזה בלי לנסות להחזיר באותו מטבע. במקום, הוא ניסה להחזיק את הקשר בחיים עם מחוות קטנות: הכנת קפה בבוקר, אוכל שהביא לה עד הפה, ניסיון לפתוח שיחה קלילה – אבל רוב הזמן נענה בשתיקות ובכתף קרה.
ואז, כמו שקורה לא פעם בבית הזה, מי שנכנסה לתמונה והצילה את המצב היא יוכי. יוכי, שהפכה כבר מזמן למרגיעה הלאומית של הבית, לקחה את שני לשיחה שקטה ומפוקחת. היא אמרה לה את מה שאף אחד אחר לא הצליח להסביר, שהאגו שלה חזק מדי, שזה לא מקדם אותה לשום מקום, ושיובל הוא אדם מכבד שלא פועל נגדה בכוונה.
איכשהו, המילים של יוכי הצליחו לעבור את שכבת הקרח. יוכי היא פשוט מאסטרית של דיבור. בשעות האחרונות של היום, שני נראתה נינוחה יותר, ואיפשרה ליובל לפתוח שיחה אמיתית. הוא הודה שהיה קשה מאוד בלעדיה, היא אמרה ש"זה לא יחזור להיות בדיוק אותו דבר", והוא הבטיח שיעבוד קשה כדי להחזיר את האמון. ולבסוף זה נגמר בחיבוק, נשיקה, והבטחה משותפת לנסות שוב. לפחות בינתיים האהבה ניצחה!
אני חייב להגיד שכחובב גדול של שני אני מאוד התקשיתי לצפות בה בפרק. ברור שאין אדם מושלם, אבל היא ממש הגזימה. זה באמת קשה לי לפעמים לראות שהיא תוקפת כל כך חזק, פעמים רבות מדי שלא לצורך. מסכן יובל, זה לא הגיע לו. ועדיין עם כל זה, שני הכי אמיתית בבית, ופי כמה הדמות הכי מעניינת.
המשולש הרומנטי מתפורר
בזמן שכל הדרמה הזו מתרחשת, מערכת היחסים המשולשת של מאי, תרצה ואיסקוב – שנראתה עד לפני שבועיים כמו מוקד קבוע לעלילות, החלה לאבד גובה (המחייה! כי כבר לא יכולתי יותר!!!). מאי, אחרי הפגישה הדרמטית עם אמא שלה, הבינה שהקשר עם איסקוב לא טוב לה ולא מוציא אותה טוב, ולכן מנסה להתרחק. תרצה, שעד לא מזמן הייתה מקרקרת סביבו כל היום, התחילה גם היא לברוח מהקשר הזה.
למרות שהשתיים לא היו קרובות במיוחד בתחילת הדרך, הן מצאו חיבור סביב הפגיעה המשותפת מאיסקוב. שיחות על מערכות יחסים לא הדדיות, על גברים שמערערים את הביטחון העצמי, אפילו על אמונה שבורא עולם ישלח להן גבר טוב – כל אלה יצרו ביניהן תחושת שותפות גורל, שעזרה להן במהלך הפרק לשמור על המרחק שהחליטו לקחת על עצמן מארז.
היחסים בין תרצה לאיסקוב עברו שינוי ברור. איסקוב, שהיה רגיל לראות בתרצה מישהי שאומרת לו "אמן" על כל דבר, מתקשה לעכל את העובדה שהיא כבר לא שם. הוא התחיל לכנות אותה "אומניקית", משום שהיא תמיד בוחרת להישאר ניטרלית. אלא שכאן נוצרה סתירה מעניינת: מצד אחד הוא טוען שהיא נמנעת מעימותים, ומצד שני הוא מאשים אותה בכך שהיא מתערבת בריבים שלא שייכים לה, רק כדי "לצאת טוב".
האמת כנראה נמצאת באמצע. כן, תרצה נוטה להימנע ממריבות ולשחק את "שווייץ" של הבית, אבל כשהיא כן מתערבת, זה לא כדי לחפש מצלמות או להרוויח נקודות. היא הולכת אחרי הלב שלה, גם אם זה אומר לבחור צד שלא נוח לאיסקוב. והבעיה האמיתית? ארז פשוט לא מסוגל לקבל מצב שבו היא לא בצד שלו.
אם היה רומן באח הגדול ואף אחד לא שמע ולא ראה – היה רומן?
בצד השני של הבית, שירז וחן עדיין מנסים לייצר "סיפור אהבה" שיתפוס אותנו. הם מגייסים את יוסי כמתווך, מנסים להעמיק את השיחות, מתחבקים, אבל אין חיבור אמיתי. אחרי עונה שראינו בה רומנים שגרמו לנו לכעוס, להתרגש או לצחוק, הקשר הזה פשוט לא מזיז את המחט וזה עצוב..
בלב כבד, אך בלב שלם.
ואז, הגיע רגע ההדחה, שלקה יצאה. זו הדחה שכבר הייתה באוויר, אבל כשהיא התרחשה אי אפשר היה להימנע מתחושת עצב. שלקה הייתה אחת הדמויות הכי צבעוניות, מצחיקות ומעניינות של העונה. היא ידעה להרים סצנות, להצחיק, להיות כתף לחלק מהדיירים, ולהביא רגעים גדולים למסך.
אבל בשבועות האחרונים משהו בה השתנה. האהבה הלא ממומשת לאיסקוב הפכה לאובססיה מתישה, והובילה אותה להתמוטטויות רגשיות קשות. הסצנות איתה הפכו לכואבות לצפייה, לא עוד בידור, אלא קרינג' שמערב רחמים אמיתיים. היא איבדה את חדוות המשחק, והסיטואציה הפכה למשהו שלא טוב לה להישאר בו.
ההדחה הזו אולי קשה, אבל היא צעד בריא. מחוץ לבית היא תוכל לנשום, לעכל את מה שקרה, ולחזור לעצמה. אם יש צדק טלוויזיוני, שלקה תקבל עכשיו הזדמנות אמיתית להתרומם, ולא להיזכר רק דרך הקושי. אני בטוח ומקווה שהיא גם תמצא מישהו שיאהב אותה לפחות במידה שהיא אוהבת אותו. מגיע לה!
