לקראת סוף 2023, כשההלם הראשוני ממאורעות 7 באוקטובר טרם התפוגג – ונראה שהוא לא יתפוגג לעולם – נכחתי בהופעה של U2 בלאס וגאס. לא הגעתי אליה בלב שלם, אבל הכרטיסים נרכשו זמן רב מראש במחיר בלתי שפוי בעליל, השמיים הישראליים היו די סגורים ושהיתי גם ככה בצפון אמריקה, מסיבות מקצועיות ואישיות.
כמעריץ מושבע של הלהקה האירית מילדות, שסבור כי האלבום "Achtung Baby" הוא יצירת מופת אל-זמנית, לצד הבשורה ש-U2 מבצעת בעיר החטאים את האלבום במלואו כחלק מהרזידנסי שלה באודיטוריום הספירה (Sphere) החדש דאז – אחד מאולמי ההופעות המתקדמים והמרשימים בעולם אם לא המתקדם והמרשים שבהם – ההגעה להופעה היתה הזדמנות של פעם בחיים, משהו שיכולתי למחוק מה-Bucket List שלי. בונו והחברים מזדקנים. גם אני, האמת.
להקת U2 בהופעה בלאס וגאס | דורון פרידמן
בדיעבד, ההחלטה להגיע לעיר ההימורים התגלתה כמוצלחת, וזה בהכי אנדרסטייטמנט שיש. ההופעה, שלטובתה התייצבתי מחוץ לאולם כבר בשש בבוקר כדי לקבל צמיד ממוספר שהקנה לי מקום עמידה צמוד לבמה, הייתה אחד מהרגעים הכי מרגשים ואולי המכוננים של חיי. הצמיד עדיין שמור אצלי. הערצה של כמה עשורים טובים התנקזה לאותו ערב שבסופו נותרתי סחוט, מרוט, מיוזע, אבל גם מחויך, מרוצה ואני לא מתבייש להודות – גם דומע.
העובדה ששבועות בודדים קודם לכן, מיד לאחר הטבח, בונו גינה על אותה במה בדיוק את המתקפה של חמאס והקדיש שיר לנרצחי פסטיבל הנובה, רק העצימה את החוויה. "הם משלנו", חשבתי לעצמי, וגם בהופעה "שלי" התייחס הסולן למלחמה, אם כי בעקיפין (הוא דיבר על המצב העגום בעולם, או משהו בסגנון).
בזמן שחלף מאז נמנעו חברי U2, חבר'ה טובים ושוחרי שלום בסך הכל (אבל נאיבים לפעמים, וכן, אני מסכים עם הקביעה שבונו טרחן), להתייחס למלחמה באופן ישיר. גם בפעמים הבודדות שבונו התבטא בפומבי בנושא, מילותיו היו מאוזנות והוא לא נקט עמדה ברורה כלפי צד זה או אחר. זאת לעומת העמדה הפרו-ישראלית המובהקת שלאחר הטבח.
אבל אתמול (ראשון) נפל דבר: בפוסט ארוך ומחושב במיוחד שהעלתה U2 ברשתות החברתיות שלה, פוסט שנחשפתי אליו בזמן אמת, התייחס כל אחד מחברי הלהקה לנעשה בעזה והביע את עמדתו בעניין. העמדות של ארבעת החברים היו די זהות: אף שהמוזיקאים הכירו (כמובן) בזכות קיומה של ישראל ובזכותה להגנה עצמית, ואף שהם גינו בתוקף את חמאס וייחלו לשחרור החטופים, הם לראשונה השתמשו במילים ובמושגים ממשפחת "ג'נוסייד", "טיהור אתני", "הרעבה", "כיבוש", "פרופורציות", "מוסר" ו"טירוף" בכל הקשור למהלכיה האחרונים של ישראל ברצועה, ועל התכנון לכבוש את העיר עזה.
אמנם לא מדובר בשינוי של 180 מעלות, שכן בונו והגיטריסט אדג' (שנשוי ליהודיה והתייצב תחת חופה כדת משה וישראל) עדיין לא זעקו "מהנהר ועד הים" ונופפו בדגלי פלשתין, אבל זו לגמרי סטייה של 120 עד 140 מעלות. המגמה ברורה: אמנים בינלאומיים מהשורה הראשונה, שעד לאחרונה היו פרו-ישראל או לפחות ישבו על הגדר ושמרו את הדעות שלהם לעצמם, מתחילים להפנות אלינו גב. נכון להיום, U2 היא הדוגמה הכי בולטת לכך.
View this post on Instagram
כן, המונולוגים של בונו ושות' תפסו אותי בהפתעה גמורה. וכן, חלק מהדברים שנאמרו במונולוגים האלה היו נכונים. תתמודדו, גם אני מתמודד. אבל חלקם, כמו ההצעה של אדג', בחור פיקח ומוזיקאי בחסד עליון שעמדתי שלושה מטרים ממנו ופשוט נגמרתי בסולואים של "The Fly" ו"Acrobat", "לעשות שלום עם מי שפעם תיעבת", היו נאיביים להחריד במקרה הסביר, ומנותקים מהמציאות המקומית הנפיצה שלנו במקרה היותר הגיוני. אני אומר את זה בכאב, אבל Stick to your guitar, Dave.
זמן קצר אחרי שכתבתי אתמול את הידיעה על הפוסט נשאלתי, בחצי חיוך אמנם, מה אני רוצה לעשות עם כל המרץ' והממורביליה הנדירה של U2 שמקשטים את פינת העבודה הקטנה שלי בבית. לזרוק אותה? הרי אלה פריטים שאת חלקם השגתי בקושי ובעמל רב, גם בזכות קשריי עם חברות התקליטים בישראל, שידעו ש"דברים של U2 שומרים לדורון פרידמן". אוסף שצברתי במשך יותר משלושים שנה. האמת שלא ידעתי מה לענות, ולא בחיוך.
לשם ההבהרה, אני נגד כיבוש הרצועה והתיישבות בה. אני בעד שחרור מיידי של כל החטופים גם במחיר של עסקה "מופקרת", אבל גם בעד ריצוץ מוחלט של חמאס. אפשר לרוצץ את חמאס בהמשך. אני אומנם לא גנרל או טקטיקן, אבל לפחות שירתתי שירות צבאי מלא, יש שגידו משמעותי בחלקו ושכלל מילואים – בניגוד לאלה שלא עלו פעם אחת בחייהם על מדים או לבשו אותם לחודשים ספורים, אך לצערי מושכים בחוטים, טוענים שאי אפשר לרוצץ בהמשך ומלהגים שחייבים ליישב את עזה עכשיו. במילים אחרות, כמו ישראלים רבים אחרים יש להניח, אני בדילמה. גם לגבי המשך מערכת היחסים שלי עם U2, אבל לא רק.
