אל נקודת ההתחלה
איפה הוא?
אני מחפשת אותו בעיניים, תוהה אם הוא כאן.
כמה זמן עבר מאז שהרגשתי אותו לידי? מתי נפגשנו בפעם האחרונה? על מה דיברנו?
המוזיקה שבוקעת מהרמקולים מסיחה את דעתי. אני רוקדת בבגדים לבנים קצרים, מניפה ידיים למעלה. פנסי התאורה משנים צבעים ומאירים אותי. אני ירוקה. אני סגולה. אני כחולה. אני ורודה.
וואו. אף פעם לא ראיתי משהו כזה. תשעה חודשים טיילתי בדרום אמריקה. הייתי בכל כך הרבה מסיבות. רקדתי בברזיל, פנמה, קולומביה, מקסיקו, אבל בכזאת מסיבה עוד לא הייתי. אף פעם לא הרגשתי את המוזיקה הבועטת הזאת. לא ככה. אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים יפים, שרק רוקדים וצוחקים עם האנשים שהם אוהבים.
זה מקום יפהפה ביער. מחצלות ואוהלים פזורים באזורי הישיבה. פסלים גדולים. במות מפוארות. שילוב מופלא של צבעים משמחים שמעודדים אותנו לרקוד שעות ארוכות באהבה אינסופית. אלפי אנשים שותים ומדברים עם חבריהם. מנורות קטנות תלויות על העצים ומאירות את השמיים כמו כוכבים קטנים, רק עד שהשמש תזרח. צילייה גדולה וצבעונית תשמור עלינו בבוקר מקרני השמש.
הוא כאן?
אני מסתכלת סביבי, מחפשת את העורף המוכר, את שרוול הקעקועים על ידו הימנית, את הקעקוע מאחורי הברך שלו. מרחוק אני רואה בחור שנראה כמוהו. אני לא יודעת אם כדאי לגשת אליו. אני לא בטוחה שאני רוצה לראות אותו. אולי הוא כאן עם מישהי? מה זה יגרום לי להרגיש אם אראה אותו מנשק מישהי אחרת? עבר כל כך הרבה זמן. ועם זאת, תמיד החזקתי בתוכי תקווה שיום יבוא ותיפול עליו ההבנה, שאני היא הבחורה שהוא באמת רוצה.
״אני כבר חוזרת", אני אומרת לדני.
דני מהנהנת, אבל אני לא בטוחה שהיא שמעה אותי. היא בתוך עולם משלה. התלתלים הזהובים שלה מתפזרים לכל הכיוונים כשהיא רוקדת לצלילי המוזיקה, קופצת ומזיזה את גופה כמו שהיא יודעת. אני מתקרבת אל הבחור עם הקעקוע. אדרנלין מציף אותי. פתאום הוא מסתובב אליי, מחייך ומרים בקבוק בירה באוויר. אני מתאכזבת. זה לא הוא. לא. לא הבחור שהלב שלי מחפש.
מספיק! תעזבי את זה, אני כועסת על עצמי, תניחי לזה, תפסיקי לחשוב עליו עכשיו. הוא לא כאן. תחשבי עכשיו רק על עצמך. תני לעצמך ליהנות מהמסיבה בלי שהוא יחרב לך אותה. מתי הייתה הפעם האחרונה שנהנית ככה? אני שואלת את עצמי ויודעת את התשובה.
אני נכנעת למוזיקה. היא עוברת, זרמים זרמים, בכל הגוף שלי. אני נכנעת לרצון לרקוד ולהשתחרר, נכנעת לרצון לאבד את עצמי בתוך הטראנס והאנשים והחיוכים והצחוק. אני מחייכת לכל האנשים ברחבה. הרבה זמן לא חייכתי כל כך הרבה שעות או צחקתי עד שכאבה לי הבטן. סביבי רוקדים החברים מדרום אמריקה. אנחנו קבוצה של שלושים אנשים. איזה לילה מרגש.
כל אחד בחבורה שלנו הגיע אל הנובה מהסיבות שלו. בן הגיע כדי לברוח מהמציאות, מהעובדה שהוא חזר מדרום אמריקה לחיים האמיתיים וצריך להתחיל לחיות אותם. דני הגיעה כי היא רק רצתה לשכוח את הבחור שהצליח לשכוח אותה יותר מהר ממה שיכלה לדמיין.
אני הגעתי בגלל סיבה אחת — רועי. רציתי לפגוש את הבחור שהכרתי בדרום אמריקה לפני שנה, שניסיתי למחוק מחיי בכל הכוח, ולא הצלחתי. זה שלא הצלחתי להפסיק לאהוב.
״רוצה לבוא לבמה השנייה? נראה שקורה שם משהו מעניין״, בן שואל אותי. אני מהנהנת והוא מוביל אותנו אליה.
המוזיקה כאן קצבית יותר, הרחבה קטנה יותר, ואנחנו רוקדים. בן הוא אחד החברים הכי הטובים שלי. הכרנו בדרום אמריקה והפכנו לחברי נפש. אחים ממש.
״זה מטורף״, אני אומרת לו, ״תראה כמה אנשים".
״תמיד תקשיבי לי״, הוא מסתכל עליי בחיוך מרוצה.
ופתאום אני רואה אותו. אני הרי אזהה אותו בכל מקום, ואם לא אני — הגוף שלי. ביני ובינו עובר חוט בלתי נראה. הגוף שלי מרגיש. זה הוא. הוא לבד. אין אף אחת בסביבה. הלב שלי פועם על מאתיים קמ"ש.
מה לעשות עכשיו? אני חושבת. המוח שלי התאבן והלב צורח עליי, גשי אליו עכשיו, מה את בוהה בו ככה. אבל רגע, מה אני אמורה להגיד לו, היי רועי, אני יודעת שלא התראינו ארבעה חודשים, אני מתגעגעת אליך ברמה שזה כואב לי בעצמות?
כשהוא רוקד, אני מזהה את הקעקוע על אחורי רגלו. אני מרגישה את כל הדם זורם בוורידים שלי. אילו רק היה מזיז את ראשו לאחור, היה מבחין בי. אני כל כך מתרגשת, שאני לא מצליחה לגשת אליו. אני כל כך מפחדת מהמפגש בינינו, שאני עומדת במקום ומנסה להזיז את הגוף שלי, מחכה שהוא יסובב את הגב ויראה אותי.
״נאיי", בן צועק לי באוזן, קוטע את רצף המחשבות שלי. "אני צמא. את רוצה מים?״
״כן, בוא נלך״, אני משאירה מאחור את הבחור שאני כל כך אוהבת.
עכשיו אני פתאום יודעת את זה.
כן, אני אוהבת אותו. עדיין.
הבוקר יעלה בקרוב.
בראשי אני מדמיינת כיצד החושך יתחלף בקרני שמש ראשונות ורועי יבחין בי ויבוא לחבק אותי.
הכל יהיה בסדר, אני מדברת לעצמי.
ישראל, 7 באוקטובר 2023
פרק 1
צבע אדום
״רוצי, אנחנו לא יכולים לעזור לך״, צעקה לי שוטרת במדים צמודים מדי וסובבה אליי את גבה. היא צווחה בתקיפות אל מכשיר הקשר שלה: "יש לי פה אירוע רב נפגעים, אני חייבת תגבורת, עכשיו".
אירוע רב נפגעים? איפה? על מה היא מדברת?
הסתכלתי סביבי על פקק התנועה ביציאה מהמסיבה. מאות מכוניות. אנשים דיברו בטלפון עם ההורים שלהם. לא הבינו את הסיטואציה. שתי בנות עשו סלפי. מישהו צילם וידיאו. אף אחד לא ידע מה קורה.
כמה דקות קודם פילחו סירנות של אזעקות "צבע אדום" את אזור מסיבת הטבע ברעים. רצף האזעקות היה לא נורמלי. השמיים כוסו רקטות ויירוטים. משהו הרגיש מוזר. עוד אזעקה ועוד אזעקה ועוד אזעקה. רצנו אל המכוניות שלנו. מאחור שמעתי את מאבטחי המסיבה מבקשים מכולם להתפנות. החברה שלי, דני, נכנסה למכונית שלה. מייקי ואני התחלנו לצחוק, המומים, ונכנסנו מהר אל המכונית. בן נכנס למכונית שלו וצעק לי, "נדבר".
"אוף", אמרתי למייקי, "אתה קולט? אין לנו אף תמונה מהמסיבה, לא הספקנו אפילו להצטלם".
שלפתי במהירות את הטלפון שלי וצילמתי תמונת סלפי אחת, שבה אני שולחת נשיקה לעצמי, בלי חיוך, רק כדי שתהיה לי מזכרת ממסיבת החלומות.
אחר כך סימסתי לאבא שלי, "בוקר טוב, תתקשר אליי כשאתם קמים". לא חשבתי שיש סיבה להדאיג אותם. עד שהוריי יתעוררו כבר אהיה בדרך הביתה.
כמו הרבה בליינים אחרים, עלינו על כביש 232 כדי לחזור הביתה. ה"ווייז" אמר לנו לפנות שמאלה, אבל גילינו שאנחנו עומדים להיכנס לפקק רציני. הסתובבנו מהר על צירנו, רון עשה פניית פרסה, אבל גילינו שגם בצד השני אנחנו תקועים בפקק. עמדנו באמצע הכביש ואין לאן לנסוע. מאות מכוניות עמדו בדיוק כמונו. כולם רצו לנסוע הביתה. מכוניות צפרו. אנשים איבדו סבלנות. הסתכלתי מהחלון. שתי בנות במכונית לידנו בכו בקול רם. הן נראו ממש בפאניקה.
ופתאום שוב אזעקות. הכביש הפקוק לא הצליח להזיז אותנו לכיוון הבית במילימטר. יצאנו במהירות מהמכונית. התיישבנו על הכביש, שורה ארוכה של חברים שנסעו יחד בכמה מכוניות למסיבה. כיסינו את הראש בידיים, כמו בהנחיות של פיקוד העורף. ילדים ממושמעים. חיכינו שמטח הרקטות מכיוון רצועת עזה ייפסק.
הוא לא נפסק.
דקות ארוכות ישבתי על האדמה ליד המכונית וחיכיתי לשקט.
רחוק, מאחורי גבנו, מאזור המסיבה, שמענו יריות.
בלי שהספקנו להגיד משהו, ירייה חצתה אותנו ועברה דרך המכונית של דני. הלב שלי החסיר פעימה.
"יו, ירו לי על האוטו", דני צעקה והסתובבה לאחור. גם היא לא הבינה מאיפה הגיעו היריות ומה קורה. אף אחד מאיתנו לא הבין למה זה קורה. מי יורה ולמה. שכבנו על האדמה עם הידיים על הראש.
בן, ששכב כמה מטרים לידנו על הארץ, התחיל לצחקק, ״אלוהים, מה קורה פה?"
״מה זה, מי ירה לך על האוטו?" שאלתי את דני. על פח האוטו שלה נוקבו שני חורים.
״אין לי מושג״, דני זחלה לעברי. היא התקרבה אליי וליטפה לי את השיער. כפות הידיים שלה כיסו לי את הראש. היא תמיד הייתה החזקה מבין שתינו, זו שידעה להרגיע אותי. צרור יריות נוסף נשמע לפני שהספקתי להגיד משהו. הבטנו זו על זו בתדהמה והתרוממנו על רגלינו. בן ומייקי נראו טרודים. אי־אפשר היה להבין מה קורה, אבל בשלב הזה היריות נשמעו קרובות ואמיתיות. פחדנו. לשכב על הארץ כבר לא הייתה אופציה. כולנו נעמדנו על רגלינו.
השוטרת התקרבה אלינו. היא אמרה לנו בקול הנחוש ביותר שאי פעם שמעתי: "רוצו!"
זאת הייתה פקודה.
״מהר, נאיה״, בן צעק פתאום ומשך לי חזק את היד.
חצינו את כביש 232 בריצה לכיוון השדות של עוטף עזה.
לרגע אחד הבטתי הצידה. המראה היה כאוטי. אווירה של סוף העולם. עננים של עשן הקיפו אותנו מכל מקום. מצאנו את עצמנו רצים, לצד מאות אנשים, בכל הכוח. יריות נשמעו מאחורי גבנו. מצד ימין שלי מישהו דיבר עם אמא שלו בטלפון. הוא נשמע בפאניקה, והבנתי שכנראה יש סיבה ממש טובה להיות בפאניקה. דקות ארוכות רצנו לתוך השדות בלי לדעת לאן לרוץ ומפני מי בעצם אנחנו בורחים.
"מה זה, בן?״ שאלתי אותו תוך כדי ריצה. אם יש מישהו שיכול לדעת משהו, זה בן. האיש הזה תמיד יודע הכל. אולי הוא הבין משהו שעדיין לא הבנתי?
״אין לי מושג, נאיי", הוא התקרב אליי תוך כדי ריצה, מתנשף. המשכנו לרוץ. המבט המבולבל של בן הטריד אותי. משהו רע קורה ואין לנו מושג מה זה. ליתר ביטחון, הגברתי את המהירות.
רצתי בכל הכוח. הגוף שלי, שמאומן בריצות בוקר, לא איכזב אותי. כן, עודדתי את עצמי, את יכולה להמשיך לרוץ. את חזקה. תרוצי עוד קצת, תרוצי הכי מהר שאת יכולה. כשהגוף שלי התחיל לכאוב, רציתי להסדיר נשימה לרגע. הרגשתי שקוצים וענפים שורטים את הרגליים שלי, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לעצור, ופתאום יריות שרקו ליד האוזניים שלנו.
אמא'לה! עוד ירייה שרקה ליד האוזן שלי. אלוהים!
״נאיי, תיזהרי", בן צעק אליי.
פתאום הכדורים עברו בין הרגליים שלי.
לפתע נחתה עליי ההבנה.
הנה אני, רצה בשדות כמו בסרט מדע בדיוני, בורחת ממחבלים שיורים עלינו. זה יכול להיות הסוף. במוחי אני משלימה את פערי המידע במהירות: חוליית מחבלים אחת חדרה לישראל, היא דולקת אחרינו עכשיו, אבל בעוד רגע הצבא יגיע וכולנו נחזור הביתה בשלום.
דרום אמריקה, אוגוסט 2022
פרק 2
אקוודור, הנה אנחנו באות!
הרעש של שקית הדוריטוס האדום שפתחתי העיר את החברות שלי. שלושתנו היינו מעולפות מעייפות, אבל אני, כרגיל, הייתי רעבה והייתי חייבת לאכול משהו.
באוטובוס המקרטע הזה מבניוס, עיירה נידחת שהפכה לנקודת הפתיחה לטיול־אחרי־צבא שלנו, נמנמנו שלוש חברות ילדות, חיילות משוחררות; ליה, נועה ואני. כמה שעות קודם התמקמנו במושבים האחוריים, כמו תמיד בטיולים השנתיים של בית הספר. עלינו על האוטובוס עם עוד עשרות מקומיים מתחנת אוטובוס אפרורית באמצע שום מקום, יחד עם יובל ואלה, בחור ובחורה ישראלים, זוג מאוהב שהכרנו בתחנת האוטובוס והרגשנו בתוך דקות כמו החברים הכי טובים שלהם מהבית. כיסינו את המוצ'ילות שלנו בכיסויי גשם, ובחוסר רצון נתנו לנהג המקומי להעמיס אותן בתא המטען. קיווינו בכל לבנו שהן יגיעו בשלום ליעדן, בלי שאף דרום אמריקאי ירוקן אותנו מרכושנו. יובל ואלה התיישבו לא רחוק מאיתנו.
שבוע קודם השתחררתי משירות של שנתיים ושמונה חודשים ביחידת מודיעין מובחרת, ובמשך כל החודשים האחרונים תיארתי בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע את התוכנית הגדולה שלי: לטוס לדרום אמריקה ולהכיר שם את אהבת חיי. האמנתי שאמצא אותו ושהוא ימצא אותי ושנתאהב זה בזה, שני ישראלים, באיזו עיירה ציורית נידחת בדרום אמריקה. בכל ערב נעשה אהבה, נחלוק יחד סטייק אלפקה, ויהיה לנו סיפור אהבה מהסרטים כדי לספר לילדים.
גם לפני שעלינו לאוטובוס הזכרתי לחברות שלי את התוכנית הגדולה.
״את מכירה את הבדיחה״, צחקה ליה והתמקמה במושב לידי.
״איזו בדיחה״, לא הבנתי מה היא רוצה מחיי.
נועה התנדבה לעזור. ״יש בדיחה כזו, שאם אתה רוצה להצחיק את אלוהים, ספר לו על התוכניות שלך".
״תפסיקו״, התיישבתי וחייכתי. ״אם תמשיכו בגישה הזו, אני לא אתן לכן להיות השושבינות שלי".
ליה ישבה לידי, קרובה לחלון, כמו שהיא אוהבת, והקשיבה למוזיקה ספרדית באוזניות. אנשים בגילנו לא שומעים מוזיקה כזו, אבל לליה, שנראתה תמיד כמו רקדנית פלמנקו, גבוהה וזקופה ועם גולגול נצחי בשיער, היה טעם מיוחד. מראש היא הודיעה לנו שהיא רוצה להגיע למונטניטה, עיירת החוף הציורית שחלמנו עליה, כדי לרקוד במסיבות לצלילי מוזיקה לטינית ואולי להכיר איזה בחור מקומי. בנים, פלמנקו, צילומים מפולטרים לאינסטגרם ושמלות יפות היו גם הם חלק מתחומי העניין שלה. לא התחברתי לשום דבר מזה. נועה, שנראתה כמו קלישאה של גולשת אוסטרלית — שיזוף עמוק, גוף חטוב ושרירי, שיער בלונדיני צרוב מהשמש — הייתה הצלע השלישית במשולש. באמצע הלילה היא עברה אל המושב שלפנינו והתיישבה לצד בחור ישראלי שלא החליף איתה מילה, קרא ספר והיה מרוכז בעצמו.
״מה את שוב פעם אוכלת?״ נועה הכניסה את היד שלה אל שקית הדוריטוס ודחסה לפיה שליש שקית.
״איך אתן אוכלות את החרא הזה״, צחקה ליה ודחפה את היד פנימה, מחסלת את מה שנשאר.
בתגובה, שלפתי שקית חדשה מהתיק והמשכתי לאכול.
מהחלונות נשקף אלינו נוף מרהיב של שדות ירוקים ואיכרות בשמלות צבעוניות. שמחתי שהגשמנו את החלום שלנו. אנחנו באקוודור, חוגגות שלוש־עשרה שנה לחברות שלנו. התחלנו בגיל שמונה בבית הספר היסודי. הכרנו זו את זו בכל המצבים. התאהבנו, נפגענו, בכינו, צעקנו וצחקנו עד שכאבה לנו הבטן. נועה הגיעה לחמישה חודשים. ליה ואני קנינו כרטיס טיסה פתוח. ביחד, החלטנו, נכבוש את דרום אמריקה!
״אולה", אמר לנו גבר אקוודורי שנראה כבן שלושים. הוא התיישב במושב הסמוך אלינו, החבר שלו הסתכל עלינו ואז על התיקים שלנו. אלה ויובל הביטו בו בחשש, אבל הבחור כיוון את דבריו אלינו.
״אתם מצרפת?״ שאל אותנו.
נועה ענתה לו במילים היחידות שידעה בצרפתית, ״ווי ווי״.
שלושתנו פרצנו בצחוק. האקוודורי עזב אותנו לנפשנו.
בעצירה הראשונה, כמה שעות לאחר מכן, החלטנו לרדת מהאוטובוס, למתוח רגליים וללכת לשירותים.
״אני אשמור לכן על התיקים", האקוודורי אמר. לא היינו מספיק תמימות כדי ליפול בפח הזה. לקחנו את חפצינו היקרים וירדנו מהאוטובוס. כשעלינו בחזרה, הוא כבר לא היה שם.
אייל, בחור ישראלי שישב כמה שורות לפנינו, חזר מהפסקת השירותים.
״איפה המצלמה שלי?״ שאל. התברר שהוא השאיר את חפציו באוטובוס.
הוא חיפש, דיבר עם הנהג, אך המצלמה לא נמצאה.
החוויה של אייל גרמה לנו לאחוז חזק יותר בתיקים שלנו ולחכות שנגיע ליעד המובטח. לא הצלחנו להירדם יותר בנסיעה הארוכה. חיכינו למונטניטה, עיירת חוף שכוללת מסיבות, גלישה וגם סמים.
אחרי כמה שעות של בהייה בנוף, הנהג עצר.
״כאן אנחנו צריכים לרדת", אמר לנו יובל.
וכך עשינו.
ירדנו, באמצע הכביש, לתוך שלולית בוץ.
