דיווח סוכנות הידיעות AP על תוכנית ליישוב עזתים בדרום סודאן כורע תחת נטל של אירוניות היסטוריות.
לא הרחק משם, לפני 120 שנה, הרצל ניסה למצוא מקלט לילה ליהודי אירופה ('תוכנית אוגנדה'). 60 שנה ויותר אחר כך, ישראל הפכה את אוגנדה לבסיס שילוח לסיוע צבאי למורדים הנוצרים השחורים של דרום סודאן, שרצו להינתק מסודאן המוסלמית הערבית.
● בשוק בטוחים: היציאה של הקרן הנורבגית היא דווקא הזדמנות
● עם 800 חיילים: טראמפ שולח את המשמר הלאומי להילחם בפשיעה בוושינגטון
● ההכרזה על אמברגו נשק מעוררת ויכוח היסטורי בגרמניה וסימני מרד בקנצלר
הסיוע הזה ידע עליות ומורדות. בשנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70 הוא הסתמך על עזרתו של גנרל אוגנדי ממוצא דרום סודאני, אידי אמין דאדא. ישראל הואשמה אחר כך, שהיא עזרה להעלות את אמין לשלטון ב-1971, כדי להבטיח את המשך הסיוע למה שנקראה אז תנועת 'אניאניה' ('ארס הנחש', בלשון מקומית). אמין אפילו ביקש מישראל לספק לו מטוסים חדישים, כדי שיוכל להפציץ את חרטום.
משלוח מסיבי של נשק מישראל ב-1969, מתחת לחוטמו של הצבא הסודאני, הפיח רוח חיים במרד הדרומי. זה היה פרוייקט נועז, שניהל סוכן של המוסד, דויד בן עוזיאל, לימים אלוף משנה בצה״ל. הוא כתב על הפרשה העלומה הזו בספר שיצא לפני עשר שנים, וגם דיבר עליה בפורומים ציבוריים. אפשר למצוא את הרצאותיו ביוטיוב.
בן עוזיאל, שהיה לו ניסיון באפריקה, וניחן באהדה טבעית לקורבנות של רדיפות פוליטיות וגזעיות, עמד מיד על הפוטנציאל של האנשים שפגש בדרום סודאן, באזור של צמחייה כה עבותה ״עד שלא יכולתי לראות אנשים ממרחק של חצי מטר״, הוא סיפר לימים. הם אמנם היו לבושים בבלואים, ונשקם היה פרימיטיבי עד גיחוך, אבל הוא חשב שסביבם יוכל לקום צבא גרילה.
ישראל סיפקה לא רק נשק, אלא גם מדים ותרופות. המורדים התקשו להאמין למראה עיניהם, כאשר התיבות חולצו מבטן המטוס הישראלי, ומתוכן הוצאו רובים משומנים, מקלעים, מרגמות, באזוקות, מוקשים ומכשירי קשר, ואפילו חיסונים על קרח.
״התחלנו פעולות שעמדו להשפיע על האזור כולו, להשפיע על היחסים הבינלאומיים ולהסב את תשומת לבו של העולם לאזור הנידח הזה״, צוטט בן עוזיאל 50 שנה אחר כך בספר, הנקרא באנגלית 'תחילה הניפו-נא את הדגל' (2023). ״באתי לעזור לאנשים האלה להתייצב על רגליהם, ולהכות את אלה שהתעללו בהם״, זאת אומרת המשטר הערבי-מוסלמי בחרטום.
בן עוזיאל, שנודע עוד שנים קודם בכינוי 'טרזן' (זכר למעשה גבורה בנעוריו), קיבל דרגת כבוד של קולונל בצבא המורדים. מנהיג המורדים, ג'וזף לאגו, תיאר את 'טרזן' כ'אדריכל האניאניה'.
לפני התערבותה של ישראל, המורדים לא היו יותר ממטרד מקומי בשביל הממשלה המרכזית. אבל בשלוש השנים הבאות הם התחילו להעיק עליה במידה שהביאה אותה להציע להם אוטונומיה.
חלק מן המורדים חתמו ב-1972 הסכם שלום עם הממשלה בחרטום. לאגו הנ״ל נעשה סגן נשיא סודאן. אבל הסידור לא האריך ימים.
קריקטורה בעיתון קטארי מ-2012 מתארת את עצמאות סודאן כקשר ישראלי להשתלטות על אפריקה. המדינה החדשה מופיעה עם מגן דויד במרכזה, וצלעותיה משוחות בכחול-לבן
לישראל כבר לא הייתה סיבה
המלחמה דעכה, אבל לא פסקה, והיא התחדשה במלוא עוזה בשנות ה-80. מאין לה הבסיס האוגנדי, ישראל לא מילאה עוד תפקיד מרכזי. גם נעלמה הסיבה העיקרית לעזרתה לדרום סודאנים. ב-1969, ישראל עמדה בעיצומה של מלחמת התשה עם מצרים של עבד א-נאצר, ורצתה לרתק כוחות סודאניים, שמא סודאן תתפתה לעזור למצרים (כפי שסודאנים אמנם עזרו להם ב-1948). אבל ב-1979, ישראל חתמה הסכם שלום עם מצרים, והשליט הצבאי של סודאן בימים ההם, גנרל נימיירי, היה בעל ברית קרוב של אנוואר א-סאדאת.
המורדים הדרום סודאניים מצאו מנהיג חדש ונועז, ג'ון גאראנג, ותומכים חדשים: אתיופיה, אז תחת דיקטטורה צבאית קומוניסטית ברוטלית ופרו-סובייטית, ולוב של קדאפי שרחש טינה אישית ואידיאולוגית לנימיירי.
סודאן עברה תהפוכות ניכרות במרוצת השנים. זמן מה נתנה בה את הטון תנועה איסלאמיסטית משיחית, שהיו לה קשרים הדוקים עם אל קאעידה. אוסמה בן לאדן אפילו מצא מקלט בחרטום. משטר צבאי חדש בסודאן יצא למלחמות נגד מיעוטים דתיים, גזעיים ואתניים, מדרום סודאן ועד דארפור, והואשם ברצח עם. סודאן המבודדת והשסועה סולקה ממשפחת האומות. לבסוף לא נשארה לה עוד ברירה אלא להסכים למשאל-עם על עצמאות בדרום סודאן.
דרום סודאן השחורה, הנוצרית (לפחות נומינלית), לא ייצגה שום דבר המתקרב להיות קהילה אתנית מוגדרת. היא פסיפס בלתי אפשרי של עמים ושל שבטים, המדברים עשרות לשונות ודיאלקטים. הם מצאו די אחדות בקרבם כדי להצביע ברוב עצום לטובת עצמאות, ב-2011. אבל מדינתם קרסה עד מהרה אל מלחמת אזרחים, שארכה שש שנים, וגבתה את חייהם של כמעט 400 אלף בני אדם.
אקט הסיום המפורסם שלה היה מחווה של האפיפיור פרנציסקוס, ב-2019. הוא אירח את מנהיגי המחנות היריבים, הנשיא וסגנו, כרע על ברכיו, נשק את כפות רגליהם, והפגיע בהם לסיים את המלחמה.
עצמאות דרום סודאן עוררה כעס ניכר בעולם הערבי. קריקטוריסט בעיתון בקטאר תיאר אותה ב-2011 כמגן דויד שחור שראשו של הנשיא המקומי אמנם מגיח ממנה, אבל רגליים לבושות בכחול-לבן מציצות ממנה.
קריקטורה בעיתון קטארי מ-2012 מתארת משלחת ישראלית המגיעה לג׳ובה בירת דרום סודאן לאחר עצמאותה. הכתובת בערבית אומרת: ״לא איכפת לנו מייצוא נפט. מה שחשוב לנו יותר זה לייצא רעיונות ציוניים״
הצטמקות של 30%
הסכמי השלום של 2020 דיברו על תקופת התפייסות של שלוש שנים, שבסופה ייערכו בחירות. אבל לוח הזמנים לא נשמר. היריבים מוסיפים ללחום, סגן הנשיא מוחזק במעצר בית, והכלכלה קורסת. הבנק העולמי חוזה הצטמקות של 30% בשנים 2025-2024, או שש שנים רצופות של ירידה. הסיבה העיקרית היא התמוטטות של יצוא הנפט, המקור הכמעט יחיד של מטבע חוץ. דרום סודאן מפסידה שבעה מיליון דולר ביום.
על פי הערכת הבנק העולמי, 76% מן הדרום סודאנים נמצאים מתחת לקו העוני, זאת אומרת משתכרים פחות מ-2.15 דולרים ביום. לפי כלכלן של הבנק העולמי המתמחה בסודאן, ״חוסר ביטחון, עקירת אוכלוסין והשקעות נמוכות בחקלאות הפחיתו את תפוקת המזון, ותרמו לשיעורים הגבוהים של חוסר ביטחון תזונתי״.
למרבה הפרדוקס, דרום סודאן כבר משמשת ארץ מקלט למהגרים לא קרואים. מלחמת האזרחים, המשתוללת זה שנתיים בסודאן, הניסה מיליון בני אדם אל מעבר לגבול. חייהם תלויים להם מנגד. ביוני נמסר על 80 אלף מקרי כולרה ועל התפשטות של מחלות מידבקות, כמו חצבת. ממילא, מוגבלת למדי היכולת לקלוט את פליטי עזה.
יש לדרום סודאן צורך פוליטי להפגין מידה של נכונות: היא זקוקה לרצונו הטוב של דונלד טראמפ, שכלל אותה ברשימת הארצות של מסורבי אשרות כניסה לאמריקה.
הגירה יזומה של פלסטינים לדרום סודאן מעוררת גם שאלות לגבי עתידה של המדינה הזו ואופי קשריה עם ישראל ועם המערב. היא נמלטה מאחיזתה של עריצות ערבית מוסלמית, שהקיזה את דמה. האומנם היא זקוקה לנסיוב של הגירה ערבית מוסלמית עם פוטנציאל רדיקלי, הכולל קשרים עם איראן? האם התפתחות כזאת תיטיב עם ישראל?
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes. ציוצים באנגלית @YoavKarny, ציוצים בעברית @KavHamashve
