אם היינו מבקשים מבני האדם בשנת 1,225 לקרוא את הכתבה הזו, בשפתם, סביר להניח שהם היו בטוחים שמדובר במדע בדיוני ולא מצליחים להבין יותר מדי, פשוט כי אין שום אפשרות אחרת. אבל, מה יקרה אם ניקח את מכונת הזמן שלנו 800 שנה קדימה, לשנת 2,825? מה יחשבו בני האדם אז על ההוויה שלנו כיום, על חיי היום יום שלנו ועל התרבויות שלנו?
סביר להניח שארכיאולוגים של העתיד יסיקו את מסקנותיהם בדיוק כמו היום – מהחפצים שנשאיר אחרינו. החוקרים יחפרו, ימצאו ממצאים פיזיים, ויצליבו אותם עם מקורות כתובים ותיעוד שנשמר מהתקופה.
חשבו על זה – במקום צלמיות עתיקות, בולות שסגרו מעטפות או כדי יין עתיקים, החוקרים העתידיים ימצאו המון פלסטיק, שבבים מסוגים שונים ומכשירים מרוסקים, שפעם נהגו לצלם באמצעותם סגנון תמונה שנקרא "סלפי".
ליאור ישראלי, בוגרת עיצוב תקשורת חזותית במכללה למינהל, הולכת צעד אחד קדימה ומציגה פרויקט שבוחן תרחיש קיצוני יותר. מה יקרה אם החוקרים לא ימצאו מקורות כתובים כלל? מה אם ענן המידע יתפוגג ויימחק כל הידע שצברנו? איך ארכיאולוגים עתידיים יפרשו את החפצים שלנו בעולם שחרב ונבנה מחדש, כשהם נשענים רק על מה שישרוד פיזית?
נולדה מעצבת
"מגיל קטן הייתי ילדה מוזרה", נזכרת בחיוך ליאור, שהתגוררה בארצות הברית עד גיל 18. "כשהייתי חוזרת מבית הספר לא הייתי רואה בובספוג אלא תכנית אחרי תכנית בערוץ העיצוב האמריקני. כבר מהגיל הזה ידעתי שהחלום שלי הוא להצליח לשלב בין עיצוב פנים לתפיסה של האדם, לתהיות שלו".
ליאור עלתה ארצה על מנת להתגייס לצה"ל, התגוררה במרכז הארץ ובקיבוץ כיסופים לסירוגין, והחליטה לגשת ללימודי תואר ראשון. "התחלתי במינהל עסקים, אבל אז גיליתי את המסלול לתקשורת חזותית במרחב שהיה הרבה יותר מתאים לי", מתארת. "זה השילוב המושלם בין הבנת האדם להשפעת הסביבה והעיצוב עלינו".
במהלך השבוע האחרון היא הגישה את פרויקט הגמר שלה בהתמחות במיתוג: "אסמבלאז': במכון לארכיאולוגיה ממצאית של מדינת ישראל לשנים 2020-2025".
"רציתי ליצור משהו שהופך את ההווה שלנו לעבר עתיק", מסבירה ליאור. "המצאתי את המושג 'ניאו פרה-היסטוריה' – איך ייראה המאה ה-21 בעיני חוקרים של העתיד". היא בחרה להתמקד בחמש השנים האחרונות, תקופה שהייתה רווית אירועים דרמטיים שישאירו מאחוריהם עדויות פיזיות ברורות.
המכון הדמיוני
"מגפת הקורונה ומלחמות גלובליות – זה מה שמאפיין את חמש השנים האחרונות יותר מכל דבר אחר. רציתי שהפרויקט יתמקד בשנים שחקוקות עדיין בתודעה שלנו", מסבירה. הפרויקט מציג אוסף ממצאים שכביכול נמצאו על ידי ארכיאולוגים עתידיים, מחולק לשלושה תחומים: חפצים, תמונות וזיכרונות, ומבנים.
"כתבתי רשימות על גבי רשימות של חוויות, חפצים, טרנדים, סוגי מוזיקה ומזון, ובעצם כל דבר שאפיין בעיניי את חמש השנים האחרונות", משתפת בתהליך.
"כתבתי רשימות על גבי רשימות של חוויות, חפצים, טרנדים, סוגי מוזיקה ומזון ובעצם כל דבר שאפיין בעיניי את חמש השנים האחרונות", משתפת בתהליך. "בהמשך חילקתי את הרשימה לשלוש קטגוריות: חפצים פיזיים, תמונות וזיכרונות, ומבנים". השלב הבא היה לדמיין איך כל חפץ ייראה אחרי מאות שנים – מושחת, שבור, ומנותק מההקשר המקורי שלו.
"ניסיתי להפוך כל דבר למשהו שקצת רחוק ממנו, אבל שיהיה עדיין אפשר לזהות אותו. כתבתי עבור חפץ את ההסבר שלו כפי שחוקרי העתיד בוודאי יעלו בספקולציות שלהם, וזו התוצאה שהתקבלה", מציינת בסיפוק כשהיא מצביעה על הפרויקט.
"כך למשל, נעלי קרוקס הפכו על ידי החוקרים לכלי לסינון חומרים. מעגל ריסים הוא בכלל מכשיר עבודה מסתורי, תחנת דלק היא סוג של באר מים בהתחשב בעובדה שאז עוד היו צריכים אותם. אם לא, התחנה היא מקום בו היצורים שהתהלכו פה טענו כוחות".
מ-7 באוקטובר ועד נועה קירל
מוצגים נוספים בפרויקט כוללים חדר בית חולים מתקופת הקורונה – שהחוקרים פירשו כמקום טהרה עם "קודים" מסתוריים על הקירות, מיגוניות שנראו להם כמקדש, ונועה קירל שזכתה לקידום משמעותי. "יצרתי הדפס של אישה מכובדת עם הכתובת 'ראש הממשלה', ועכשיו אני מבינה שניבאתי את האלבום שהוציאה לאחרונה", צוחקת ליאור.
למרות הגישה האופטימית, ליאור לא יכלה להתעלם מאירועי 7 באוקטובר, האירועים ששינו את ההיסטוריה ששינו לנצח. "דיסקית שמייצגת את שירות המילואים הפכה בעיני החוקרים לחפץ מסתורי. הסיכה הצהובה של החטופים פורשה כאבן ממשחק 'קטאן' – איזושהי מערכה שהתנהלה כאן", היא מסבירה.
"רציתי לחבר את זה למשהו חיובי יותר, אז לקחתי את פסטיבל 'הנובה' והפכתי את הרקדנים שמסתובבים למסיבת 'סחרור פיצות' – כך לדעת החוקרים חגגו כאן את יום העצמאות", מסבירה.
דרך האלמנטים הללו, שחלקם נוגעים לנקודות הכואבות ביותר שלנו, ליאור מעבירה מסר ברור: יש לנו כוח לעצב את הזיכרון שישאר אחרינו. "אני רוצה שנחשוב איך אנחנו משמרים דברים, ומה אנחנו רוצים שיאפיין את התקופה שלנו. זה מה שיישאר מאיתנו – אז מה אנחנו יכולים לעשות היום כדי לשמר את ההיסטוריה בצורה נכונה?", היא שואלת.
מה יגידו המומחים?
אבל הפרויקט מעלה שאלה מעניינת יותר: איך באמת יראו אותנו ארכיאולוגים בעוד 800 שנה? האם הם באמת יתבלבלו מהחפצים שלנו, או שהידע הכתוב והדיגיטלי יעזור להם להבין בדיוק מה קרה כאן במאה ה-21?
"אם באמת לא יישארו מקורות כתובים ורק חפצים פיזיים, אז החוקרים יתקשו מאוד להבין מה קרה", מסביר פרופסור גדעון אבני מאוניברסיטת חיפה, מדען ראשי לשעבר של רשות העתיקות. "היום אנחנו מסתמכים גם על ממצאים פיזיים וגם על כתובות. אם הידע הדיגיטלי ייעלם, גם ההקשר ייעלם".
"למשל, החוקרים יוכלו להבין שבין 2020-2025 ייצרו כאן הרבה מיגוניות וטילים, אבל הם לא יבינו למה. בלי ארכיון, בלי ענן, בלי הסבר – רק עובדות יבשות", מסביר אבני.
פרופסור ליאור גרוסמן מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית מוסיפה: "בהחלט יכול להיות שהידע הכתוב ייעלם. אנחנו כבר היום מתבקרים על כך שאנחנו מוצאים חפץ אחד ומפרשים אותו לפי מה שמוכר לנו, במקום לראות את האמת".
עתיד המקצוע בעידן הטכנולוגיה
לפי פרופסור גרוסמן, על החוקרים "לנתק" את החשיבה המוכרת להם ולבחון כל ממצא לעצמו, במטרה לייעל את תהליך המחקר ולהגיע לתוצאות המדויקות ביותר. "אנחנו נלחמים בעצמנו לא להיות סובייקטיביים ודווקא למצוא אלמנטים אובייקטיביים, לצאת מעצמנו ולא לנתח את הדברים כמו שהיינו מנתחים אותם בסביבה ובתרבות שלנו", היא ממליצה לחוקרי העתיד.
"היום אנחנו מחברים המון שיטות כדי להיות אובייקטיביים", היא מוסיפה, ומציינת שהיא כבר "משתוקקת להגיע ליום בו יומצאו המכשירים המתקדמים שיוכלו לגרום לחוקרים לצאת מגדרם לחלוטין ולהסתכל על הממצאים בראייה עובדתית".
פרופסור אבני רואה את הדברים אחרת. "יש אומרים שמ-2000 המקצוע שלנו כבר גמור", הוא אומר. "הבינה המלאכותית תזהה כל חפץ עוד לפני שנחפור אותו. הארכיאולוגים יידעו בדיוק מה הם הולכים למצוא ויקבלו תשובות על ד.נ.א עתיק, גנטיקה, מיקומים – דברים שאי אפשר לדעת היום".
למרות התקדמות הטכנולוגיה, שני החוקרים נשארים אופטימיים. "היצירתיות והשאלות הנכונות יישארו איתנו", הם אומרים. "המוח האנושי הוא העיקר, והוא רק ישתפר. אבל אי אפשר לדעת לאן הטכנולוגיה תתפתח".
נותר לקוות שהטכנולוגיה לא תחליף לגמרי את החוקרים. ואם בעוד 800 שנה בינה מלאכותית תקרא את הכתבה הזו – אולי היא תבין טוב יותר מה באמת קרה כאן במאה ה-21.
